מימיו הראשונים במשרד הארצישראלי תיווך רופין כ"אביר מינהלי" בין בעלי ההון – הפרטיים והלאומיים – לבין הפועלים. בהרצאתו לפני בעלי מטעים מ-1914 אפשר לשמוע כיצד החדיר דגמים מ"שיטת שטום" לשדה החברתי הארצישראלי:
השביתות אינן עתה קשות כמו שהיו לפנים. עכשיו באים פועלים מנוסים בעבודות החקלאות. עכשיו מרבים לבוא פועלים שאפשר לבוא עימהם לכלל הבנה. באחת האסיפות הבעתי את דעתי לפני הפועלים, כי טובת העבודה היישובית דורשת שיתאימו את התנהגותם לכך כדי למשוך הנה את הקפיטל העברי, ושצריך לייסד מוסד עליון מורכב מנותני-עבודה ופועלים כדי לפשר במקרים של סכסוך. בדעה זו אני מחזיק גם כעת. ואל נא יפול פחד מוסד כזה על נותני העבודה. […] הדעות הרדיקליות של הפועלים אינן מביאות אותי לידי ייאוש: במשך הזמן תקהינה קצת הדעות הללו.
(הרצאת רופין לבעלי המטעים, עמ' א-ב, ד, 1914, אצ"מ L2/70).
באותה רוח הציג את הקבוצה כמכשיר לעיצוב פועלים יצרנים. על החווה החקלאית חולדה, שהיה לו חלק חשוב בהקמתה כתב: "בחולדה ראיתי כי הקבוצה דוחה מתוכה את העצל", כך דיווח לבעלי המטעים (שם, ד). שלוש שנים קודם לכן, במאמריו ב"הפועל הצעיר", הציג בפני המהגרים הצעירים (ומאוחר יותר בפני המהגרות) תוכניות שנוסחו בשפת התמריצים של "שיטת שטום":
הגיל הממוצע הרצוי בתור עונת ההגירה א"י הוא 17 שנה; לאחר כך: 2-1 שנים בתור פועל מתלמד באחת מאחוזות הלימוד [חוות ההכשרה, בכינרת למשל]; 2 שנים בתור פועל אצל איכרים פרטיים במושבות; 5 שנים (או כשהפועל רוצה לעבור בבת אחת למעמד האיכרים, לפחות 10 שנה) בתור פועל בתוך האגודות [הכוונה לקבוצות] הפועל יוכל איפוא, לכשיסתפק במידה מצומצמה של עמידה ברשות עצמו (דירה עצמית, איזו דונמים וכו') בגיל של 25 שנה, ואם יחפוץ להיות איכר גמור, בגיל של שלושים שנה בערך להגיע למטרתו ולסדר לו חיי משפחה .
הטקסט הזה מגלה כיצד התארגן השדה החברתי בפלשתינה מ"למעלה" באמצעות משרדו של רופין ולא מ"למטה," באמצעות פעילות פוליטית של מפלגות הפועלים, כפי שמציג זאת הנרטיב המקובל, וחשוב מכך, כפי שהתקבע בזיכרון הישראלי. בנוסף להבטים הכלכליים של תמריצים ומסלול קידום, דמתה תוכניתו של רופין ל"שיטת שטום" גם בנוגע ליכולתה לספק למהגרים "משמעות לחייהם". כך למשל כשהציג למהגרים הצעירים את הקבוצה, התייחס לשותפות בין המועסק למעסיק: "צורה זו [הקבוצה] מרימה את רגש האחריות של הפועלים להמדרגה הכי עליונה, באשר הפועלים בעצמם הם בעלי המשק וגם היא מתאימה ביותר להמצב הנפשי של היהודים הצעירים אוהבי החופש מרוסיה." הפנייה האמפטית וההבנה לרוחם של הפועלים, היכולת להעניק להם את התחושה כי מקשיבים להם וכי מעוניינים לשתף אותם במפעל הציוני, היתה אחד הגורמים המרכזיים לפופולאריות העצומה שזכה לה רופין בתוך זמן קצר בקרב הפועלים הצעירים.
הבידול של "יהודי המזרח"
בסוף מאמרו "לשאלת הפועלים הקרקעיים", בפסקה קצרצרה שכותרתה "יהודי המזרח" הסביר רופין כי התכנית שהוא מציע לפועלים ממזרח אירופה,
צריכה לשינויים עבור יהודי המזרח (תימן, פרס, צפון סוריא) באשר standard of life [השימוש במונח האנגלי מופיע בנוסח העברי] שלהם הוא פחות גבוה, באשר הם רגילים באקלים של ים התיכון ובאורח החיים המזרחי […] בנִגּוּד להפועל ממזרח אירופא מספיק לו להיהודי המזרחי שכר עבודתו" (שם).
מאמר מוקדם זה, המהווה כאמור מעין הצעת מסלול-קידום למהגרים הצעירים ממזרח אירופה, משקף את הדרך בה יישם רופין את התיאוריה שלו בנוגע ל"יהודי המזרח" כבר בשלבי ההתגבשות הראשונים של היישוב. דוגמה מובהקת לדרך בה תפיסתו בדבר הנחיתות הביו-מנטאלית של "יהודי המזרח" באה לידי ביטוי בפרקטיקה שלו, היא פרשת הבאתם של יהודי תימן לפלשתינה בידי המשרד הארצישראלי בעשור השני של המאה הקודמת. הגירה זו, המכונה בהיסטוריוגרפיה הציונית "עליית יבניאלי" (יבניאלי היה שליח המשרד לתימן) היתה ביסודה, כפי שניסח זאת לראשונה גרשון שפיר, אקט קולוניאליסטי של "יבוא כוח עבודה זול", ותיאורה המלא (אשר זכה לתיאורים מחקריים רבים) חורג מתחום המסה הזאת. רוב ההיסטוריונים מתארים את הסבל והקשיים הרבים שעברו יהודי תימן אחרי שהובאו ארצה, קשיים שהובילו בסופו של דבר לקריסתם הנפשית והפיסית; בשנים 1918-1912 מוערך שיעור התמותה של התימנים בין 30 ל-40 אחוז (במושבות מסוימות כמעט 50 אחוז). אין ספק כי פעולות של רופין ומשרדו והנחיותיהם העניקו לגיטימציה לבידול התימנים, שנבע במידה רבה גם מחוגי הפועלים עצמם. בעיתונות הפועלית, בעת מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, התפתח שיח בו יוצגו התימנים כ"כמות" והאשכנזים כ"איכות", ייצוג שהעניק לגיטימציה לפערי השכר המשמעותיים ביניהם. התימנים קיבלו משכורות רעב. מחירי המצרכים במושבות היו יקרים והם נתבעו לשלם שכירות על מגורים בלתי ראויים ואפילו על אורוות (עמ' 104-103). טיפול רפואי היה מחוץ להשג ידם: "הם היו אחרונים בתור". אפילו במקרים בהם ניסו התימנים להתקבל ולהתארגן במסגרות הלאומיות, נדחו מהמפלגות הפוליטיות, מארגוני השמירה והעבודה ומתכניות ההתיישבות ה"שיתופית". אנשי המשרד הארצישראלי והפועלים עצמם לא ראו בתימנים צד בדיון על גורל התימנים עצמם, ואפילו לא הזמינו אותם להשתתף בישיבות הנוגעות לענייני תימנים.
תכנון התרבות של רופין והפרקטיקות בהן טיפל בתימנים היו מכוונות "לטהר" אותם מסיגיהם השמיים באמצעות תהליך אויגני של סלקציה אשר בסופו ישרדו רק "המתאימים"; בעלי הסגולות לעבודה פיסית מפרכת. בניגוד גמור ליחסיו החמים והאמפָּאטיים עם הפועלים האשכנזים (אלה שלא נשלחו בחזרה לאירופה בגלל מחלות או פציעות קשות), הקפיד רופין על ריחוק מהתימנים. הוא סירב לקבל אחריות על מצבם הקשה, ובאחת הפגישות הבודדות בהן הסכים לפגוש את נציגיהם, חזר והטיף להם כי הם חייבים לעבוד קשה ולקבל את זה ש"לכך נוצרו".
הקבוצות כמערכת של סלקציה אויגנית
ואולם, הטיפול של רופין בתימנים היה מקרה קיצוני של מדיניותו כלפי כלל המהגרים, אשר לא עמדו בסטנדרטים שלו. חוות כינרת ומערכת הקבוצות שהוקמה בעקבותיה היו, כפי שכתב ביומנו, "ניסוי מעבדה עבור העתיד", ו"בית ספר יוצא מהכלל לזיהוי (Identifizierung) ולסלקציה של הבלתי-מתאימים". בתכנון התרבות המקורי שלו הניח כי הצורה החברתית של הקבוצה והקיבוץ היא זמנית בלבד, והיה ברור לו שבתוך זמן קצר יצטרכו המתיישבים להשתנות ולהסתגל למבנה חברתי חדש. הוא העריך כי כל קבוצה (או כל אגודה שיתופית אחרת שהקים המשרד הארצישראלי), עשויה להתפרק בתוך עשר עד 15 שנה, כתוצאה ממחלוקת בין חבריה, דבר שיוביל לחלוקת השטח ליחידות פרטיות. רופין ומשרדו פיקחו "בזכוכית מגדלת" אחר התפתחותן המשקית והחברתית של הקבוצות, והכירו מקרוב את התהליכים שהתחוללו בהן. הפועלים "החלוצים" בכינרת ובדגניה היו למעשה עובדים שכירים של המשרד, ורופין יכול היה לפטר אותם על פי שיקול דעתו, כפי שעשה בכמה וכמה מקרים. "אנו הפועלים הח"מ", נכתב בחוזה של רופין עם קבוצת הפועלים הראשונה בדגניה, "מתחייבים לעבוד בתור פועלים של 'חברת הכשרת היישוב' ולהישמע להוראות פקידי החברה הזאת". המשרד מימן את הפעילות השוטפת, שילם את משכורות העובדים ודאג לספק ייעוץ מקצועי בכל מה שקשור לתכנון המינהלי, חברתי, אדריכלי, וכלכלי. כינרת ודגניה שימשו במשך שנים נקודות מעבר מובהקות. בדגניה עברו או שהו מאות אנשים בשנותיה הראשונות – כל אוכלוסיית דגניה ב', למשל, התחלפה ללא הכר בתוך שנים ספורות. לאחר הצלחת הקבוצה הראשונה, שיכפל המשרד הארצישראלי את המודל שגובש בדגניה, ולא בכדי היא מכונה "אם הקבוצות".
תודה איתן.
בתור אחד שהיה נער בשנות ה 80 – בזמנו חשבתי
(לפי המידע בשיעורי היסטוריה ובטלויזיה)
שההתיישבות בישראל צמחה כמו שצמחה מחמת 2
סיבות עיקריות:
1) כורח המציאות – הכל היה ריק ולא היו עובדים זרים כמו היום אז לא היה ברירה אלא
לתגמל את מי שעובד קשה פיזית.
2) כסף ורעיונות מאירופה – אפשר דרך הטלויזיה לראות בקלות את ההשפעה העצומה של
התרבות האירופאית על איך שהמושבות נראות.
לגבי כסף המקרה של "הנדיב הידוע" שרק מהכסף
שלו נבנתה מושבה שלמה.
לעולם לא האמנתי שהתכתשות מפלגתית הביאה אנשים למסקנות מרחיקות לכת.