אלן ווטס (באנגלית: Alan Watts, 6 בינואר 1915 – 16 בנובמבר 1973) שהגדיר את עצמו כבדרן רוחני היה פילוסוף, בלשן, סופר ומרצה על זן, תאולוגיה ותרבות המזרח לקהל המערבי. בעל דוקטורט בדתות. הוא נודע במיוחד כפופולריזטור של דתות מזרחיות, בפרט הינדואיזם בודהיזם וטאואיזם.
ווטס למד במשך שנים רבות בודהיזם, זן ותורות מזרחיות שונות. הוא נודע בפופולריות שלו בקרב קהל מערבי, בעיקר בזכות היכולת שלו לפשט טקסטים ותורות מורכבות. עקב כך, רכש לעצמו במהלך השנים קהל מאזינים של מיליונים.
אלן ווטס כתב למעלה מ-25 ספרים, ומאמרים רבים נוספים בהם עסק בהשוואה בין הדתות השונות ובין הנצרות והמדע המודרני. בין הנושאים שעליהם כתב: זהות אישית, טבעו של היקום, משמעות החיים, קונספטים שונים של אלוהים ואלוהות והרדיפה אחרי אושר. (ביוגרפיה קצרה מתוך ויקיפדיה)
הוא השתמש בכתביו בידע הרב שלו בפילוסופיות זן בודהיזם, טאואיזם, הינדואיזם ונצרות. בנוסף הוא רכש ידע מתחומי המדעים המדויקים.
אלן ווטס העיד על עצמו כפילוסוף שמטרתו העיקרית היא ההשוואה בין התרבות המערבית לתרבות המזרחית.
במאמר זה ציטטתי מעט מן הרעיונות שווטס מעביר בהרצאותיו. לאורך המאמר השתמשתי בניסוחים שלו ובדוגמאות שהוא נותן וכמעט לא הוספתי או שיניתי דבר.
השוואת פילוסופיות הטבע בין המזרח למערב
בהיותו מומחה לתרבויות אסיה מחד, ומאידך מומחה לתרבויות המערב המבוססות על התנ"ך והברית החדשה: בעיקר נצרות על זרמיה השונים, ובמידה מסוימת יהדות, ואף איסלאם, ווטס היה מסוגל להדגים את נקודות המחלוקת, או יותר נכון את ההבדלים הבסיסיים בין התרבות המערבית לתרבויות המזרח, בייחוד בנוגע לתפישתן את הטבע או מקומו של האדם בטבע.
ווטס הסביר כי ישנן שתי תאוריות עיקריות של הטבע בחוכמות המזרח:
1. התיאוריה הסינית
2. התיאוריה ההינדית
התיאוריה הסינית : הטבע כאורגניזם
לפי הפילוספיה הסינית, עיקרון הטבע נקרא ט'או. פילוסוף בשם לאו-דזה שחי מעט אחרי שנת 400 לפנה"ס, כתב ספר על הט'או ושם הוא כותב שהט'או שניתן לבטא במילים איננו הט'או האמיתי.
שהעקרון של הט'או הוא ספונטניות.
שהט'או הגדול זורם לכל מקום, גם לימין וגם ולשמאל, אוהב ומזין את כל הדברים, אך לא מנסה לשלוט בהם.
המילה הסינית לטבע היא 'טזו-ג'אן' ומשמעותה 'מעצמו, כך'. כלומר משהו המתרחש באופן ספונטני, מעצמו. ניתן כמעט לומר שהתפישה הסינית את הטבע היא כמערכת אוטומטית המניעה את עצמה לבדה, אלא שווטס מסביר שהסינים מקשרים את הטבע לביולוגיה ולא לאוטומט או מכונה. כלומר, כפי שפעולותיו של הגוף שלנו מתרחשות מאליהן, נאמר – הנשימה של הגוף מתרחשת מעצמה, דפיקות הלב, השיער גדל מעצמו וכד', מבלי שנצטרך לחשוב או להחליט לעשות זאת, כך הטבע מתפקד ומתפתח מעצמו. לסינים אין שום בעיה לראות את הטבע כמעצב את עצמו. אז הסינים רואים את הטבע כולו – כולל טבע האדם – כאורגניזם.
במילים אחרות, בפילוסופיה הסינית של הטבע, לטבע אין שום בוס. אין שום עיקרון המכריח דברים להתנהג כפי שהם מתנהגים. זוהי תיאוריה דמוקרטית לחלוטין של הטבע.
התיאוריה ההינדית : הטבע כדרמה
תיאוריה נוספת של הטבע מגיעה מהתרבות ההינדית, ובסיסי לכל המחשבה ההינדית הוא הרעיון שהעולם הוא 'מאיה'.
'מאיה' היא מילה בסנסקריט שיש לה משמעויות רבות: קסם, אשליה, משחק, 'כל העולם במה'.
הרעיון ההינדי הוא שהמציאות האולטימטיבית של היקום היא 'בְּרַאהמָאן' או 'אַטְמָּאן' – שהוא העצמי של היקום והוא כל מה שיש – אוניברסאלי, נצחי, חסר גבולות, בלתי ניתן לתיאור.
בראהמאן משחק את כל התפקידים בטבע: כל עץ, כל צמח, כל חיה, כל כוכב, כל אבן, כל גרגר אבק. והעקרון הוא שבראהמאן מעמיד פנים שהוא אבוד, והוא אנחנו. הוא נהיה מעורב בכל הרפתקאותינו, וכל הדרמה של חיינו, למשך זמן רב מאוד עד שהוא מתעורר ונזכר מי הוא באמת. כל מה שקורה, קורה על העצמי הזה, וכולנו חולקים את העצמי הזה במשותף, וזו היא הסיבה, שלדימויים של ההינדים את האלים לעיתים יש ידיים רבות – כדי להדגים את ריבוי הפעולות שלהם.
מה שמעניין בתיאוריה הזו הוא שההינדים אינם רואים איזשהי חלוקה יסודית בין אלוהים והטבע, אלא הטבע הוא אלוהים במעין מִשְחק מחבואים. הטבע הוא אלוהים משחק תפקיד.
אז זוהי תיאוריה של הטבע שבה אלוהים משַחק את העולם לשם הריגוש – וכל אחד מאיתנו הוא בראהמאן במסווה, או ה-'עצמי' שפשוט איננו יודע שהוא העצמי, כיוון שאם באמת היית אלוהים הדבר הראשון שהיית אומר לעצמך זה – 'לך לאיבוד', שכח מי אתה ואני אמצא אותך אחר-כך.
שני המיתוסים הגדולים של המערב
את אותן שתי פילוסופיות של המזרח את הטבע, אחת כאורגניזם המתפקד באופן ספונטני מעצמו והשניה כדרמה או כמשחק מחבואים מורכב, ווטס משווה לתפישת הטבע המערבית שהיא בפשטות שהעולם הוא חפץ, אובייקט. המערב מסתכל על הטבע כמעין מכונה הנדסית מורכבת ביותר וחוקר את הטבע בהתאם לתפישת העולם הזו.
אותה תפישת עולם מערבית טוען ווטס בנויה למען האמת על שני המיתוסים הגדולים של המערב אותם הוא מכנה:
1. מודל-הקרמיקה
2. המודל האוטומטי-לחלוטין
מודל הקרמיקה
עד סוף המאה ה-18, העולם המערבי חי תחת המיתוס, כלומר הדימוי של העולם כמשהו עשוי. למיתוס הזה קורא ווטס 'מודל-הקרמיקה'. את תפישת העולם הזו קיבל המערב מספר "בראשית", שם אלוהים עושה מעין פסלון של אדם מעפר האדמה ואז נושף לתוכו חיים. אלוהים נתפש לכן כמעין טכנאי : פסל, נגר, אדריכל, אשר יש בראשו תוכנית ואשר מעצב את היקום בהתאם לתוכנית זו. ולפיכך, יש איזשהו הבדל אמיתי וברור בין האדם לבין אלוהים. או בין אלוהים ובין הטבע – הם לא אותו הדבר. האלוהים הוא כנגר או קדר, והאדם או הטבע הוא היצירה, החפץ. והנחת היסוד הבסיסית בדימוי הזה של העולם הוא הרעיון שהעולם עשוי מחומר כלשהו בבסיסו. חומר ראשוני; כמו שכדים עשויים מחֵמַר. והקדר כופה את רצונו על החומר, והופך אותו להיות מה שהוא רוצה. בפני עצמו החומר חסר צורה וחסר תבונה ולכן זה זקוק לאינטליגנציה חיצונית, ולאנרגיה חיצונית כדי להפיח בו חיים ותבונה.
ומודל-הקרמיקה הזה של היקום, מקורו באותם התרבויות שבהן שיטת השלטון הייתה מלוכה, ושם יוצר היקום נתפש בדמותו של המלך של היקום. לכן, כל האנשים אשר נוטים לראות את היקום באופן הזה, מרגישים קשורים למציאות הבסיסית כפי שנתין מרגיש כלפי מלך, ומאוד מאוד נזהרים ביחס למה שמפעיל את הדבר הזה: אנשים משתחווים בנוכחותו, אנשים כורעים ברך בנוכחותו – אבל צריך להבין שהסיבה לכך היא פוליטית במקורה. מפני שאף אחד אינו מפחד יותר מאשר העריץ. הסיבה שהעריץ לא מאפשר לך לעמוד ניצב מולו, היא מכיוון שאתה יכול להשתמש בנשק כך ויש לו סיבה לחשוש מתקיפה מפני שהוא שולט בכולם.
בכל אופן, המיתוס הזה, הפך ליותר מדי בשביל האדם המערבי, כיוון שהרעיון שאדון זקן ונשגב יושב ושופט אותך לב ונפש בכל רגע ורגע היה רודני. וכך קרה שבמקום זאת, קיבלנו מיתוס אחר – המיתוס של היקום המכאני-לחלוטין. שהומצא בסוף המאה ה-18, הפך להיות אופנתי יותר ויותר במהלך המאה ה-19, והרבה לתוך המאה ה-20, כך שזה השכל הישר של היום.
המודל האוטומטי-לחלוטין של היקום
ובכן, לקראת המאה ה-19 אינלקטואלים מערביים החלו להטיל ספק בקיומו של אלוהים. ומה שהם חשדו בו היה – האם באמת יש אדריכל של היקום?
הם הגיעו למסקנה שאינך צריך להניח שיש אדריכל. זאת מכיוון שההנחה בדבר קיומו של אלוהים אינה עוזרת לנו לבצע תחזיות מדעיות. אינך צריך את אלוהים כהשערה, מכיוון שאם אתה אומר שהכל נשלט בידי אלוהים והכל כפוף לאלוהים, זה לא משנה כלל את התחזיות שלך לגבי מה הולך לקרות. אז מה שהם עשו היה להיפטר מן ההשערה הזו – אבל הם שמרו את ההשערה של הטבע כחפץ או כמשהו עשוי. ולכן הם הגו את היקום במונחים של מכאניזם, כלומר, משהו אשר פועל על פי עקרונות מכניים קבועים כמו שעון. לכך קורא ווטס המודל האוטומטי-לחלוטין של היקום.
ומאחורי המודל האוטומטי-לחלוטין של היקום עומד הרעיון שהמציאות עצמה היא אנרגיה עיוורת והאנרגיה הזו היא רק אנרגיה, והיא טיפשה לחלוטין ובכל מובן. ובמקביל לזה בפילוסופיה של פרויד, האנרגיה הפסיכולוגית הבסיסית היא ה'ליבידו', שזה תאווה עיוורת. וזה רק מזל מקרי לחלוטין, שמה שנובע מהשפע של האנרגיה הזו הוא בני אדם: עם ערכים, עם תבונה, עם שפות, עם תרבויות ועם רגשות. ולכן אנו מקבלים תרבות שמבוססת על הרעיון של מלחמה בין האדם לבין הטבע. כיוון שאנו מרגישים את עצמנו לא באמת חלק מהטבע. כמו-כן, הדרך שבה אנו מדברים משקפת את זה. אנו אומרים "באתי לעולם" – אלא שזה לא נכון לומר שבאנו לעולם. למען האמת יצאנו ממנו. באותה הדרך שפרח יוצא מצמח או פרי שיוצא מעץ. וכפי שעץ-תפוחים מניב תפוחים, מערכת השמש שבה אנו חיים ולכן גם הגלקסיה שבה אנו חיים ולכן גם מערכת הגלקסיות שבה אנו חיים – המערכת הזו מניבה אנשים. ולכן אנשים הם ביטוי של האנרגיה שלה ושל טבעה, ואם יש תבונה באנשים אז התבונה היא סימפטום של הטבע בכללוּתוֹ.
אלא שאנו חונכנו על פי שני המיתוסים הגדולים שלנו – מודל הקרמיקה והמודל האוטומטי-לחלוטין לא להרגיש שאנו שייכים בעולם, מכיוון שאחרי הכל, בשניהם המסקנה המתבקשת היא שהאדם הוא זר. במודל הקרמיקה האדם זר לאלוהים – הוא נפרד ממנו, ובמודל האוטומטי-לחלוטין האדם נתפש כישות תבונית – בטבע שהוא לחלוטין לא-תבוני. באיזשהי תאונה של האבולוציה, באיזשהי מוזרות של הטבע צמחה לה תבונה בבני-אדם והבסיס לתבונה הזו היא רק אנרגיה עיוורת, חסרת תבונה בפני עצמה. ולכן האדם מרגיש שהוא צריך להילחם בטבע על מנת לשמור על הסטטוס שלו כ'תאונה קוסמית'.
ואנו מרגישים את עצמנו כמרכזים מבודדים של מודעות, על-אף שמנקודת המבט של המדעים האדם לא באמת נפרד מהטבע. כלומר האורגניזם עצמו, נאמר גוף האדם, חייב סביבה מאוד מורכבת של אטמוספירה, טמפרטורה, חמצן, כבידה, מים וכו' על מנת לגדול ולהתקיים בה. והגוף לכן לא נפרד מהסביבה כמו שהראש לא נפרד מהגוף. אלא שכולנו מרגישים שאנחנו 'משהו', ישות פסיכולוגית כלשהי, אגו, נפש, הנמצאת בתוך גוף ומסתכלת על עולם חיצוני שהוא 'לא אני'. זאת על אף שהסביבה החיצונית שלנו חשובה לנו בדיוק כמו האיברים הפנימיים של הגוף שלנו – בכל זאת אנו מרגישים שאנו רק משהו בתוך הגוף ולא מזהים את עצמנו עם הסביבה כולה.
האדם בטבע
עכשיו, מדוע זה קורה? מדוע אנו מרגישים, באמת מרגישים את עצמנו כזרים בטבע, מסתכלים על עולם שהוא לא אנחנו? והתשובה לכך היא דווקא מאוד פשוטה. התשובה טמונה בשפה.
השפה כמטריקס
בהיותו בלשן ווטס מסביר שלכל אחד שמדבר שפה כלשהי, יש מתחת לפני השטח של השפה שבה הוא משתמש הנחות בסיסיות מסוימות אשר לרוב לא נבדקו, ולכן זוהי חקירה מאוד מעניינת לברר מהם ההנחות הסמויות שעומדות בבסיס חשיבתנו.
האשליה הראשונה של השפה : קיומם של 'דברים'
לטעמו של ווטס הבעיה הבסיסית הראשונה שאנו צריכים לעבור, זה להבין שאין באמת דבר כזה 'דברים'. כלומר דברים הנפרדים זה מזה. אלא שזוהי רק דרך שבה אנחנו רגילים לחשוב או לדבֵּר. כל דבר, כל משהו שאנו קוראים לו 'דבר' הוא בסך הכל שם-עצם, או יחידת מחשבה. אבל למען האמת בטבע, בעולם האמיתי, אין שמות-עצם, וזה נושא מאוד חשוב שיש להתעכב עליו, כיוון שזה מה שגורם לנו להתבלבל בין העולם האמיתי לבין העולם המדומה – מה שנקרא 'מאיה', או המטריקס בעגה יותר מודרנית. כלומר מערכת הסמלים שלנו, השפה שלנו שקוראת לכל דבר בשם ומפרידה באופן לשוני בלבד את העולם ל'דברים' ואותנו מהעולם יוצרת לנו את התחושה שיש באמת 'דברים' נפרדים בעולם האמיתי. אלא שדברים או מחשבות הם רק הדרך שבה אנחנו מודדים את העולם, בדיוק כפי שסנטימטרים הם יחידות למדידת אורך, או שניות הם יחידות למדידת זמן. אז אנחנו מבלבלים את המחשבות, את המילים, את יחידות המידה – עם העולם האמיתי. אבל מה שחשוב לזכור הוא שהמדידה של העולם לא באמת מפרקת את העולם לחתיכות. כלומר בטבע, העולם לא מגיע חתוך לדברים. אלא שמכיוון שהשפה שלנו היא לינארית ואנו חושבים בשפה, אנו לא יכולים לעכל את העולם הזה על ממדיו הרבים למרות שבטבע הכל קורה בו זמנית כאחד.
מה שאנו קוראים לו דברים הם למען האמת תהליכים או אירועים. לדוגמא, אם אנו מאגרפים את ידינו ניתן לקרוא לדבר הזה 'אֶגְרוֹף' שזה שם-עצם. אבל מה קורה לאגרוף כשאנו פותחים את היד? ובכן, ה'דבר' הזה נעלם לחלוטין. כלומר מה שבאמת ראינו היה 'אִיגְרוּף' שזה תהליך, ולא 'אגרוף'.
האשליה השניה של השפה : קיומו של חומר ראשוני
הבעיה הבסיסית השניה אשר בנויה לתוך ההיגיון שלנו היא שהעולם הפיזי מתחלק לשני היבטים נפרדים: חומר וצורה. ואנו מניחים שכל דבר פיזי, עשוי מסוג מסוים של חומר, כמו שעץ הוא החומר שממנו עשוי השולחן. ובמשך מאות שנים מדענים ופילוסופים רצו לדעת מהו החומר הזה שממנו אנו עשויים. עכשיו שימו לב, אומר ווטס: "נגר עושה שולחנות מעץ – אבל האם עץ עשוי מעץ? כמובן שלא. עץ הוא עץ. הוא לא עשוי מעץ." וההנחה הבסיסית הזו שבאה שוב ושוב לתוך הדיבור היומיומי שלנו, היא שצורה, דפוס, אורגניזמים, עשויים ממשהו.
תמונה:
ולכן כאשר מדענים החלו לחקור את היקום על מנת לגלות מהו החומר שממנו היקום עשוי, הם בהתחלה הגיעו לאטומים ואז המשיכו לחקור עד שהם חשבו שהם הגיעו לגלקיק הסופי שנקרא אלקטרונים אבל אז הכל התפרק והם גילו שם מסונים, פרוטנים וכיוב'.
ווטס מסביר את התהליך הזה בצורה פואטית מעט כאשר הוא אומר שמה שהמדענים לא הבינו זה שככל שאתה עושה כלים מיקרוסקופיים יותר ויותר חזקים, היקום חייב לקטון יותר ויותר על מנת להתחמק מהבדיקה, משום שמה שקורה בכל החקירות הללו הוא שדרכינו ודרך העיניים שלנו וחושינו, היקום מסתכל על עצמו. ועל אף שדרך החשיבה הזו נשמעת לא-מדעית – שהיקום נסוג ככל שאנחנו חוקרים אותו יותר לעומק, זוהי דווקא הדרך שלא מפרידה את האדם מן הטבע. כלומר, כל עוד אנחנו חושבים שאנו נפרדים מהטבע, שאנו אובייקטים בטבע ולא באמת שייכים לטבע, אז אין שום בעיה לחקור את היקום בצורה 'אובייקטיבית', אבל כאשר אתה מבין שבעצם בני האדם והחושים של בני האדם הם עדיין הטבע, אז אין שום בעיה להבין שהיקום נסוג ככל שהחושים שלנו מתעצמים. וזה בדיוק מאותה סיבה שאינך יכול לנשוך את השיניים שלך, או לגעת עם קצה האצבע שלך באותו קצה אצבע.
מה שהוא חומר, אומר ווטס, הוא בסך הכל צורה הנראית מחוץ לפוקוס. כשהפוקוס חד אז אתה רואה צורה, אתה רואה מבנה, אבל כשמגבירים את העוצמה כל הצורה "הופכת" שוב לחומר ואז שוב לצורה בסיסית יותר שכביכול מרכיבה את הצורה הקודמת. אבל באמת שאין חומר בסיסי, כי הכל זה בעצם צורה – אין חומר ראשוני שממנו הצורות 'עשויות'. וזה רעיון שלא ממש מובן לשכל הישר שלנו.
סמלים ומשמעות
היקום כתהליך
אז מה שווטס מבקש להראות לנו הוא שהיקום כולו ואנחנו זה בעצם תהליך אחד ואנחנו לא רק 'דברים' בתוך היקום, נפרדים ממנו כביכול. והמפץ הגדול הוא לא רק אירוע שקרה לפני כך וכך מיליארדי שנים, אלא הוא תהליך שנמשך עדיין.
אבל אנו חושבים שיש הבדל ביננו לבין התהליך בגלל שאנחנו מאמינים שאנחנו 'דברים' ולכן אנו לא רואים שאנחנו עדיין המפץ הגדול, בעוד שאם היינו מסתכלים על הדברים באופן שפוי היינו מבינים ומרגישים שאנחנו עדיין המפץ הגדול.
תמונה:
והסיבה היחידה שאנו רואים את היקום כמעין אוסף של דברים נפרדים היא שאנחנו כביכול משליכים רשת של סמלים, של שפה לינארית, של רעיונות ומחשבות על פני היקום והרשת הזו היא ה'מאיה', העולם המדומה או המטריקס, והיא מותירה בחוץ הרבה יותר ממה שהיא מאפשרת לנו להכניס למודעותינו.
אז כל הגישה של ווטס היא לא לנסות לשנות אותנו, לא לנסות לשפר אותנו, אלא להראות לנו שאם נגלה את האופן שבו אנו קיימים באמת, דברים יהיו שפויים.
על זמן
http://www.youtube.com/watch?v=9VDIq2iRSrE
האגו כאשליה
עכשיו, כיוון שאנו מתייחסים ליקום כ'סך כל הדברים הנפרדים', כך אנו מתייחסים גם לעצמנו כמשהו נפרד, כמשהו עשוי, כסמל, וזהו הדימוי שלנו את עצמנו או 'האגו'. אלא שאין זה האני האמיתי שלנו – זה רק דימוי. והאני הזה לא קיים באמת כישות נפרדת בטבע אלא ה'אני' הזה הוא רק רעיון. הוא כמו המספר '3'. מישהו ראה פעם סתם 3 בטבע? לא, אף אחד לא ראה 3 – זה קונספט. זה רעיון. זה לא קיים באמת. באותה המידה שהמספר 3 קיים רק "על הנייר" כך גם האגו קיים רק "על הנייר". כך שבעולם האמיתי לפי ווטס אין בכלל אגו. האגו לא קיים – הוא אשליה. הוא מדומיין. חושב המחשבות הוא רק אחת המחשבות. מרגיש הרגשות הוא רק אחד הרגשות.
לכן כל הנסיונות שלנו לשנות את עצמנו לטובה ולשנות את העולם לטובה הם כל כך מייאשים – כיוון שאנחנו מנסים לשנות את האשליה מתוך חוסר האונים של האשליה. אנחנו מנסים לשנות את הדימוי שלנו באמצעות הדימוי שלנו – וזה בלתי אפשרי כי אנחנו פשוט לא קיימים כפי שאנחנו מדמיינים את עצמנו, כפרטים נפרדים בעולם שהוא לא אנחנו.
ואין זה פלא, אומר ווטס, שכולנו מרגישים את עצמנו כבלתי-ראויים. שכולנו מחפשים אחר משהו. מחכים לעתיד שיביא לנו את הטוב שאנחנו יודעים שאנו צריכים לקבל. יש טוב נכסף בסוף הדרך איפשהו – כך אנו מקווים. ולכן אנו אומרים על משהו שאיננו טוב – 'אין לזה עתיד'. כיוון שאנחנו לא חיים בהווה – איפה שהחיים נמצאים באמת.
וכל הרעיון הזה שנובע מהמודל האוטומטי-לחלוטין, שהיקום הוא סך-הכל מעין כוח לא-תבוני המשחק סביב עצמו ואפילו לא נהנה מזה פשוט לא יעבוד יותר מפני שאם אנו לוקחים את הרעיון הזה ברצינות אנו הופכים למנוכרים כלפי העולם. אנו מרגישים עוינים כלפי העולם. אנו מרגישים שהעולם הוא מלכודת – מנגנון אלקטרוני-נוירולוגי שלתוכו איכשהו נקלענו ואנו המסכנים צריכים להשלים עם זה שאנו נמצאים בתוך גוף שמתפרק, שחולה בכל מיני מחלות וזה פשוט עצוב וזה עסק קודר.
אז עד שלא נראה שאנחנו מהופנטים על ידי שפה וסמלים, כל פיתרון שנרצה לתת רק ייצור עוד בעיות. ואנו די בדחיפות, אומר ווטס, צריכים להבין שאנחנו לא קיימים באמת כ'דברים' נפרדים בעולם שהוא לא אנחנו, אלא שאנחנו זה היקום הנצחי – כל אחד מאיתנו. משום שאם לא נבין זאת נמשיך לעשות רק צרות בכל פתרון.
לעזוב את העולם במנוחה
http://www.youtube.com/watch?v=oN1XXXzcoi8
אלן ווטס – כסף
מידע נוסף:
דף הפייסבוק של אלן ווטס בעברית נפתח בימים אלו שם יועלו כל ההרצאות המתורגמות וציטוטים נבחרים:
http://www.facebook.com/alanwatts.il
ערוץ היוטיוב של אלן ווטס בעברית: http://www.youtube.com/rook300
ההרצאות המצוטטות בכתבה הן:
האדם בטבע
סמלים ומשמעות
טבע התודעה
מיתוס העצמי
מי אני
בודהיזם ומדע
דימוי האדם
על להיות אלוהים
לעזוב את העולם במנוחה
על זמן
קשקוש רוחני
מאמר מעולה, אלן ווטס הוא אכן אדם מסקרן ומעניין.
הרבה נקודות למחשבה…
איזה חיתוך דיבור יש לבנדם הזה, תענוג,תודה על התרגום
תודה על הכתבה, עוד לפניה נחשפתי לאלן ווטס בזכות התרגומים שלך, מודה לך מקרב לב
תודה מאור, עופרה, עופר ודאון – זה מאוד משמח שיש עוד כמה אנשים שמחבבים את ווטס. זהמה – אני יודע שהרעיונות של ווטס הפוכים לשכל הישר שלנו אבל הרעיונות שלו רחוקים מלהיות "קשקושים רוחניים". הם דווקא מעוגנים במדע וברציונליות: למשל שהאדם אינו נפרד מהטבע. למשל שהשפה שבה אנו חושבים היא לינארית בעוד שהיקום רב-מימדי. למשל שהמפץ הגדול הוא תהליך שעדיין נמשך ולא רק משהו שקרה בעבר.
עם זאת אין ספק שלוקח זמן לעכל קצת את הרעיונות הללו.
בכל אופן, אם תכתוב קצת יותר בפירוט מהם הרעיונות שאתה לא מסכים איתם אני בהחלט מאמין שאמצא לך תשובה ראויה והגיונית.
המאמר העלה לי שני זכרונות מהילדות.. אחד, כשהייתי קטן תמיד חשבתי יותר מדי, השני, תמיד תהיתי ממה נוצר החומר הכי קטן וכשאמרו לי שזה מאטום אז שאלתי ומה קדם לאטום?
אני אוהב איך פילוסופים נוהגים להאשים את דפוסי המציאות, לפעמים נדמה שהם מתעלמים לחלוטין מפרקטיקה כאילו חסרה להם אונה במוח. חבל שאלן ווטס לא המציא שפה חדשה ללא סטריאוטיפים, אולי לא היינו מגיעים לכזה שפל רוחני נוראי אוי ואבוי
הוא דווקא מציע שפה שבה אין שמות-עצם אלא רק פעלים…
בכל אופן, מומלץ לשמוע את ההרצאה "סמלים ומשמעות" שעוסקת בעיקר בשפה.
תודה רבה על הפרסום והתרגומים של הסרטים. כבר כמעט וסיימתי לצפות בכולם ואני חייב לציין שמאז ההרצאה של יורופסקי לא נתקלתי בכזה חומר מטלטל למחשבה. אשמח לדעת אם יש עוד פילוסופים מעניינים שההרצאות שלהם מפורסמות ביו-טיוב עם תרגום.
כתבה נהדרת.
בסוף שנות השישים, בעקבות המלצה של ידיד של חברה טובה, חיפשתי את ספרו של אלן ווטס "טבע גבר ואשה" שתורגם לעברית… ולא מצאתי.
בתחילת שנות השבעים מצאתי חוברת שנשאה את השם הזה בין חוברות קטנות שנקראו "גמד" בדיחות וסיפורים על נשים וגברים, בקיוסק שמכר ירחונים וספרות פורנוגרפית, בסמוך לשוק בצלאל בתל אביב. מיהרתי לקנות ולהסתלק משם לפני שמישהו יראה אותי קונה חומר בחנות פורנוגרפית
מאז, אני שומרת על החוברת הזאת מכל משמר. "נותנת לקרוא" רק לפרקי זמן קצובים מאוד, ורושמת בקפדנות למי משאילה את הספרון… ודואגת שיחזור אלי.
הכתבה הזאת, היא השלמת ההשכלה שלי בכל הנוגע לאלן ווטס.
תודה
נפלא – גם אני ממש רציתי לקרוא את הספר הזה וכבר תכננתי להזמין באמאזון – לא היה לי מושג שיצא לו תרגום בעברית 🙂
עכשיו בהשראתך עשיתי חיפוש ולהפתעתי מצאתי עותק או שניים באינטרנט…תודה רבה
תןדה על שהבאתם לתשומת לבנו את החומר המרתק של אלן ווטס.עושה טעם של בריטניה שכבר לא קימת יותר ושל אנשים עם חשיבה עצמאית שאינם בנמצא מאז השתלטות האח הגדול והמשטרה של האימפריה..אגב כל הרעיונות האלה +שיטה איך להתפתח במציאות הזאת אפשר למצוא בחכמת הקבלה שלנו אם מוצאים מקובל אמיתי ללמוד ממנו
כן – אתה צודק בהחלט. יש דמיון רב בין הרעיונות שווטס מעביר בצורה פילוסופית לבין חכמת הקבלה וגם לשפה העברית. לדוגמא שבעברית 'דברים' ולדבר זה מאותו השורש, או המילה 'עולם' שזה מלשון העלמה ודומה לרעיון ההינדי של 'מאיה'.
לפני שבועיים נחשפתי לראשונה לעצמה המרגשת של אלן ווטס, זה התחיל מסרטון ביוטיוב שאני רואה פעם בשבוע בד"כ כי הוא ממש נוגע במקומות הנכונים לי וגם מאז ששיתפתי בפייסבוק נראה שזה ממש משפיע. גורם לכנות עמוקה יותר, לגעת בלב.
תודה רבה על החומרים הללו ובכלל תענוג 🙂
השניים האהובים עלי הם:
מה אם כסף לא היה אובייקט? הוא אחד האהובים עלי 🙂
ו-Alan Watts discusses Nothing שלא תורגם
תראו הכתבה בהחלט מעניינת ומדוייקת, אבל..
אני תוהה אם אתם כבני עמי כל כך עיוורים, אבל באופן ממש ממש קיצוני…
כל הידע הזה שנחשף לכם הקוראים כאן כעת קיים אצלנו בחכמת הקבלה.
אני גם באותו אופן בדיוק מודע להסתייגות שלנו כיהודים, מהדת שלקחה מונופול על התורה. שכן אלו שני דברים נפרדים.
אם תחפשו בכל התורה לא תמצאו תמילה דת.
בכל אופן זה כל כך עצוב לי שאתם נחשפים לחלקי מידע ממחוזות רחוקים ורצים ותרים בחיפושים נרחבים בעולם כולו בזמן שהכל מונח לכם מתחת לאף…שלכם ולא של אף דת.
כל ההאצאות כאן שעברתי עליהן ואני קורא כאן כמוכם, הם רק טיפה בים לעומת מה שקיים בספרות שלנו, בתורה. או אם תרצו בחכמה שניתנה לנו. ואל תכנסו לנסיון להגדיר ע"י מי כי זה רק יעניק לכם היבט אבסורדי שכן מה שלא נשיג לא נגדירהו בשם כי לא ניתן להגדיר דבר שאינו מושג בשם. שכן השם מגדיר את הדבר.
ומפה לשם בענייננו אנו אני ממשיך..
בזמן שאני כותב כאן לכם, אני גם מודע לעובדה שאני לא מצפה מאף אדם מכם לקום פתאום ולהחליט שהוא מתחיל ללמוד קבלה, כי זה כמו לבקש מכם ללכת לעשות תואר מהנדס בביוטכנולוגיה או וואטאבר…
מדובר בשפה שלמה ובהמון המון המון ספרים של ידע עתיק ביותר ומדעי ביותר, שנוגע בכל מה שמדברים פה אך בצורה עמוקה ומפורטת ביותר דבר שמצריך יגיעה…וכמובן שגם לימוד של שפה שלמה בה בחרו אבותינו להעביר לנו כפי הניתן באמצעות שפה את מה שהיום אתם רק מתחילים להיחשף אליו.
ויש להבין שאני אדם בדיוק כמוכם, ולא מדבר כאן על דת חלילה, אלא על חכמה שניתנה לנו ולעולם כולו…אך הרובד העמוק ביותר ניתן לנו, העיבריים. כמו כן דובר כאן רבות על שפה בהרצאותיו של ווטס, ממליץ לכם לחקור על השפה העברית, שכן היא השפה היחידה בעולם שהינה שפה לא הסכמית אלא מהותית, וללמוד מהקבלה על האותיות והשפה כולה כלומר, התגין של האותיות, הניקוד שמורה תנועתם, והניגון של כל אות, ואין סוף הצירופים מאותיות העברית.
כתבתי פה, לא בקטע של לומר, "לנו היהודים יש את כל הידע לפני כולם" זה הרי מצד האגו…תפיסת הפירוד.
אלא כי פשוט חבל לי מצד אחד שלוקטים מידע, חלקיקי מידע שהוא נכון ומדוייק, ותרים אחריו כמוצאי שלל רב, בזמן שבאמת ואתם מוזמנים לחקור בעצמכם ואך ורק בעצמכם, כי הדברים קיימים אצלנו אבל ברמת פירוט ועומק שגורמת לכל המדע והניואייג' להתבייש…
מצד שני וזה חצי מצחיק אותי…שאנשים בני זמננו עושים הון מידע כל כך עתיק שקיים עוד לפני שהנשמה שלהם בחרה לרדת לכאן:P ואז מפרסמים אותו בשמם…
או הקטע הזה שלנו לעוף על תרבויות אחרות..במטרה למצוא תאמת או תאלהים…כאשר מדובר באותה הגברת בשינוי הדרת, רק כי הכניסו לכם פחד…לחקור לעומק מי אתם.
ובמקומות אחרים כאשר זה לא ניתן לך בשפה שלך, ובאופן חלקי או אפילו כמעט שלם אך לא שלם..הרבה יותר קל אולי לעכל או לקבל, כי פה כבר שחקו לכם תאונות בהזרקה של מלא אמונות כוזבות, התניות ומה לא…אז אנחנו רצים לבודהיזם, לזן, להינדוהיזם, כי זה חדש לנו וזה לא מבית, אז יותר קל, וזה גם לא עמוק כל כך ונשמע מאוד יפה..אבל יודעים מה? זו חצי עבודה…זו חצי אמת…זו חצי דרך.
בכל אופן הכל אחד..רק שלנו הידע הזה הוזן באופן ישיר(דרך יעקב אבינו, ראו ערך בתנ"ך. על עניין הברכות שקיבל יצחק מאברהם ונתנם ליעקוב). ולא בעקיפין (דרך בניו הנוספים של אברהם מצד השפחות, ששלחם מעליו קדמה, הלא היא המזרח, להם ניתן מתנות ואילו את יצחק בנו ברך.).
קיצר חדל סמנטיקה וקשקושים..
זה ככה בא מהלב רק כדי להאיר לכם שבאמת מי שאוהב לחקור על עצמו ועל היקום כולו, אז בהחלט זמין לו הידע הזה כאן בבית, באופן מפורט ומעמיק יותר.
נ.ב: כמעט שכחתי לציין שאחד הדברים שכן משמחים אותי בעניין הזה, זו הדרך שבה מועברים תכנים אלו, שכן הם נאמרים או נכתבים בשפה הרבה יותר קלה ונגישה לכל נפש, (מה שבהחלט קשה יותר כשלומדים מהמקור, היכולת להפשיט את הדברים למילים של זמננו אנו ממש) מה שבהחלט מתקשר עם כמה נבואות, וגם מתחילים לראות את כל מה שכתוב בטקסטים מלפני אלפי שנים, באופן מדעי וזה בהחלט מסדר עניינים בקופסא.