כמה פעמים שאלו אותנו כשהיינו קטנים, ילד מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול? אני כותב כאן במין זכר פשוט מפני שכך נולדתי בחיים האלה, אבל ברור לי שגם את הילדות שואלים כך.
מאמר אורח מאת: אביחי אבוהב
ובכן, אני רציתי להיות אסטרונאוט, זה היה החלום שלי. ומה המרחק בין מדריך למדיטציה וריפוי לאסרונאוט? תלוי כמה אנו פתוחים בהבנה המופשטת שלנו לקשר הסימלי בין המושג הראשוני, שילד יכול לסמן בעבור מה שהוא תופס כ"מקצוע", ובין מה שאנו מבינים כ"עבודה" בחיינו הבוגרים. אולי המרחק בין "נוסע אסטראלי", למשל, ובין "אסטרונאוט", הוא קטן יותר, אם אנו מוכנים להרחיב את התפיסה שלנו של מה המשמעות של להיות "נוסע" ומהו "מדע".יש כמה שאלות מעניינות, ששאלתי את עצמי במהלך השנים לגבי הנושא של ייעוד נשמתי והייתי רוצה לשתף בהם את הקוראים. היום אני יכול אולי לנסות ולהשיב עליהן.
ראשית, למה בעצם רציתי להיות אסטרונאוט? או לפחות, מה הבנתי שכולל המונח הזה בתור ילד, ובהרחבה: לאיזו כמיהה קמאית בתוך כל אחד מאיתנו אפשר לשייך את התוית של הייעוד שאנו מגדירים לעצמנו בעודנו צעירים?
ובכן, במקרה שלי, ברור לי שבאתי לכאן עם כאב קיומי כמעט בלתי נסבל, ושאחת הדרכים הלא מודעות להפסיק אותו, הייתה לשלב רגליים בלוטוס ולעצור את הנשימה במי הים התיכון בקרית-ים הקטנה של אז. אפשר היה לומר שהמונח אסרונאוט מסמל איזה רצון קמאי לברוח מכאן, מן הסבל הקיומי ופשוט לחדול מלהתקיים בעולם הזה, אבל אני מאמין שיש הרבה מעבר לכך.הסיבה לכך היא שבאמת הייתי מאוהב במדע, בכל מה שהוא יכול להציע לנו, ורציתי להבין דרכו את העולם שלנו, מי אני ומאיפה אני בא. בתור נער, לא היה לי זיכרון מודע של חיים קודמים, אבל זכרתי לעשות משהו שלא למדתי מאף אחד, לקפל רגליים בלוטוס ולעצור את הנשימה, והיתה לי גמישות "טבעית" במפרקים שלאף אף אחד במשפחה לא הייתה ואי אפשר להיה היה לטעון שהיא גנטית.אז אולי רציתי "לברוח" מכאן, אבל באופן כלשהו זכרתי שיש עולמות אחרים וגם מדע "אחר" שיכול להביא אותנו לבקר בהם או להיזכר בקיומם. ההרצאות המרתקות של מריו ליביו בטכניון, שאליהן הלכתי בתור נער שוחר מדע, והקורס המזורז של פיסיקה גרעינית בנחל שורק, שבו את ליבי לתוך עולם של אפשריות שבו רציתי להשתלב בכל מאודי. אבל אז המציאות טפחה על פני כאשר בעתודה האקדמית אפשרו לי ללמוד הנדסת חשמל ולא את פיסיקה שעליה חלמתי.
בדי-עבד אני מבין כי המדע הרשמי שלנו היום ובוודאי אז, ממילא לא היה מספק את הצורך הקיומי הזה וכי יש מדע "אחר" שמאפשר לטייל בעולמות שונים וגם להיזכר באלה שמהם באנו. ברור לי שהמסע לגילוי עצמי שלי היה חייב לעבור דרך המדע הרשמי של אז, מעט "להתאכזב" ולעבור דרך שטחי חיים שונים זה מזה וכך "להזכר".להזכר במה, תשאלו אותי? להזכר בתפקידים, בשפות ובמקומות שבהם חייתי במעגלי חיים קודמים וכן, בהחלט כן: שהיו כאן בכדור הארץ חיים מאוד שונים בציוויליזציות קודמות, שיש חיים בפלנטות אחרות ביקום ושהתודעה שלנו יכולה להחליף צורה ולעבור מקום בזמן המוות הפיסי ואף לטייל בהם עם הגופים העדינים שלנו בעודנו כאן בחיים האלה.
במילים אחרות, אולי כשאנו מנסים להבין למה ילד או ילדה רוצים להיות "משהו" או "מישהו" כשיהיו גדולים צריך לפעמים ל"היכנס לראש" שלהם ולבדוק על איזה צורך פנימי זה עונה ולאו דווקא מה התוית ששמים על כל דבר, בהתאם לידע ולמושגים של כל ילד ושלנו. אז יתברר, כפי שהתברר לי במאות מקרים, כולל בעבודה עם ילדים עצמם, שהתודעה שלנו בוחרת בחיים האלה "להיות" בדיוק מה שהיא צריכה כדי לפתור/להבין/לרפא/לסכם מה שהיא מביאה עימה מחיים קודמים.
הנה כמה דוגמאות מנסיוני: אדם שבחיים קודמים שלו מת בתור ילד, שהתחשמל בטיפוס על עץ בעודו נאחז בתיל חשמלי, הפך לחשמלאי בחיים האלה, למורת רוחה של המשפחה, כדי להבין מה קרה לו, לרפא את הפחד ההוא ולחזור הפעם כבן של אותה אחות אהובה שהייתה לו בחייו הקודמים; אשה שבחיים הקודמים שלה נפטרה מסרטן הרחם בעקבות אונס ותחושות בושה, חוותה כריתת רחם בגיל צעיר בחיים האלה והפכה למטפלת הוליסטית; נער החי בספרד ממוצא פולני, שבחיים האלה הינו שחקן טניס מזהיר, בעל פוביה למעליות, היה כורה מכרות אפרורי בחייו הקודמים בפולין, ופעל בצוות חילוץ של פיר מעליות.
והייתי יכול להוסיף עוד כהנה וכהנה דוגמאות, אבל אני מעדיף לעבור לשאלה הקלאסית הבאה: אם כך, האם בחיינו שולט גורל או שיש מקריות וחופש בחירה. ושוב, גם כאן, אני מאמין בנסיון ולא בתשובות שבאות מאמונה כלשהי או מתפיסת רעיונית כזאת או אחרת. הנסיון הראה לי, שכל מערכות היחסים החשובות שלנו בחיים האלה, כמו גם המקצוע שבו אנו בוחרים, המקומות שבהם אנו בוחרים לחיות והשפות שאותן אנו לומדים, מגיעים או לפחות קשורים באופן הדוק לחוויות חיים קודמות. כלומר יש מעין "תוכנית אב" או "תוכנית קיומית" עם פרמטרים עיקריים שעימה אנו באים לחיים האלה ודרגות חופש או בחירה שמשתנות מאדם לאדם בהתאם לרמת המודעות שלו.
דר' מייקל ניוטון בספרו "מסע הנשמות" מסביר זאת בניתוח מאלף של היפנוזה לתקופת המעבר בין מעגלי חיים ומראה כי יש בחירה מודעת, התייעצות עם מדריכים וגם תכנון של מסלול החיים המשוער. את המונח "תוכנית קיומית", לעומת זאת,טבע הרופא הדר' ולדו ויאיירה, שכתב את "המדריך השלם ביותר למסעות אסטראליים" בן 1200עמודים והינו בעל מעבדות ומכון מחקר לנושא בברזיל.הוא טען שישנן תוכניות קיום שונות ומגוונות בהתאם לידע, לנסיון ולכריזמה של נשמות בטרם הגיעם לעולם הזה.
בראיה שלי, אף כי יש רק מציאות אחת מוחלטת של הוויה, אצל כי אחד מאיתנו תפיסת המציאות היחסית והפרטית שלנו לגבי "גורל" או "בחירה חופשית" היא פרי של התניות, חוויות וזיכרון שאצורים בתת-המודע.למעשה,לא מדובר ב"זה או זה" אלא ביכולת שלנו להפוך ערים למה שאנו מביאים עימנו לתוך הקיום הארצי שלנו.כלומר, אם נשאל את עצמנו בשביל מה זה טוב, לדעת מי הייתי בחיים קודמים ומה ה"תוכנית הקיומית" שלי לחיים האלה? זה לא טוב ולא רע, כי אין "טוב" ואין "רע", יש רק נסיון חיים והענקת משמעות לנסיון הזה. אם אדם נמצא בשלב שבו הידיעה הזאת נחוצה בחייו, כדי להפוך להיות מודע יותר, לשחרר התניות ולרפא את מכאובי הנשמה, אזי הידיעה הזאת יכולה להתאים לו מאוד ולעזור. אם מאידך, הוא תופס זאת כמשהו מגביל או מאיים, או חש שהוא מעבר לכל דבר שכזה, כנראה שאין בכך צורך.
גיליתי שמידת האושר שאנו חשים ביחס לחיים באופן כללי, קשורה רבות למידת ההגשמה העצמית שלנו, כלומר ליכולת שלנו למלא את אותה תוכנית קיומית, שמרבית האנשים אינם מודעים לה כלל. לכן הרבה פעמים, כאשר מגיעים אלי אנשים לייעוץ בשל דיכאון מתמשך, אני פשוט משקף להם שיש להם תוכנית כלשהי ושהסיבה לחוסר הסיפוק היא שהם אינם ממלאים אותה. עצם המודעות לכך מרפאת מאוד ומחזירה אותם לדרך של הגשמה עצמית מודעת יותר.
אז אפשרלחזור לשאלת הייעוד והפעם מנקודת מבט אחרת, האם אנו בתור הורים ומחנכים צריכים בכלל לשאול את ילדינו או לדעת מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים? והתשובה לדעתי היא שלא, אבל כדאי לנו להבין שהילדים שלנו,הם בעצם לא "שלנו", ושהם באו לכאן, בדיוק כמונו, כדי להגשים את עצמם. לדעתי, בהחלט כדאי להבין, שיש לנו וגם להם תוכנית אב שכזאת, אבל שהתפקיד שלנו בתור הורים אינו לדעת אותה, אלא ללוות אותם בדרך, ובעיקר להקשיב. רק כך נוכל לדעת מה הם צריכים בכל שלב ולעזור להם לרכוש את הכלים, האהבה והביטחון הפנימי ללכת בדרך אל עצמם.
אף כי בתור אב, אני שותף לדרך של חינוך ביתי עם שני ילדי, אני יודע שאין כללים "נכונים" לכולם או "רעיונות" שעל פיהם ישק דבר. נוכחתי שה"מטריקס" של החינוך הציבורי מוביל לעיתים צעירים למצבי דכדוך, יכול לדכא את השאיפות המקוריות ואת יצירתיות ולהסיט את הצמיחה של נשמה מן המסלול המקורי שלה. אפשר אפילו לומר שהחינוך כזה דואג לשמר את הקודים של הפרדיגמה הקיימת ומגן על האליטות מפני התעוררות ההמונים. אבל אני לא משלה את עצמי שחינוך ביתי, כזה או אחר, הוא נכון, מתאים או אפשרי לכל ילדי העולם. פגשתי גם מקרים של חינוך ביתי שגבל בהעדר מודעות, חוסר אהבה ואפילו הזנחה. אני חושב בתור הורה שאנו לומדים להיות שם בשביל ילדינו, וכך לרפא את עצמנו ולהית מי שאנו באמת, ושלהיות הורה זה חלק מן התוכנית הקיומית שלנו.
מאז המאמר הקודם על הבחירות בהקשר של חוויות קודמות,נוסף באינטרנט פרוייקט מעניין, שאינו מוכר למרבית דוברי העברית. זהו תיעוד שיטתי של הפסיכולוג דר' אאוריוליו מחיה מסה של מטופלי הרגרסיה הקלינית שלו, נכון להיום מעל 1200מקרים, כולם ביו טיוב, ובו רבים מספרים על חוויות קודמות, חלקם בכוכבים אחרים, בתרבויות קודמות ע"פ כדור הארץ, חלקם מדברים ואפילו שרים בשפות שונות. בדרך זו, מה שהיה פעם נחלתם של חסידי הפסיכיאטר הדר' בראיין וייס באנגלית, מגיע כעת לעולם הרחב של דוברי הספרדית בדרך ישירה וחוויתית, ומסיר כל ספק שמדובר במשהו מקרי, שכן התיעוד של אאורליו מכסה גילאים שונים (מילדים ועד זקנים), נשים וגברים ובארצות שונות על פני כל אמריקה הלאטינית.
ארבעת הדוקטורים המוזכרים עד כה במאמר, באו מעולם האקדמי של המדע וכל אחד עשה את דרכו מכיוון שונה לגמרי לתפיסת מציאות רחבה בהרבה ושונה, שיש בה חפיפה רבה. הייתי מוסיף עליהם גם את הדר' תום קמפבל, שבא מעולם הפיסיקה הגרעינית והמחשבים ועבד לצידו של רוברט מונרו, בשל ספרו המסכם ועב הכרס MY BIG TOE על תפיסת מציאות חדשה, וירטואלית ויחסית לכל אדם, שמאגדת בתוכה את מרבית הנאמר עד כה. תום קמפבל מרצה כיום בכל העולם ומעודד אנשים רבים בארצות שונות להתנסות בראיה ממרחק, וכדומה. לאט לאט, אולי לא ירחק היום, שבו תשתנה הפרדיגמה של המציאות שלנו, כי כשאנו נפתחים לקרוא, ללמוד, ובעיקר להתנסות באופן ישיר, אנו נזכרים לשם מה באנו לכאן ויכולים לצמוח לחוויה הארצית של הגשמה מלאה.
כבוגרים, מעטים מאוד הם אלה מאיתנו שהתודעה שלהם כבר התנסתה בכל שרצתה, הבינה את החוקים של יצירת מציאות והיא בשלה להתמוסס חזרה במקור או להדריך במישורי קיום אחרים. לרובנו, המסע של התודעה שלנו בכוכב כדור הארץ ובמימד הזה,טומן בחובו צמיחה ע"פ תוכנית כלשהי, שניתן לשלוף מתת המודע, לעכל, לרפא ולאף להתעלות: לשחק את משחק החיים מתוך שלוה, מנוחה פנימית ואושר.
להלן קישור לאתר ולסדנה הקרובה של אביחי.
אסטרונאוט.. חחח. אני זוכר איך המערכת עבדה עלינו שסיפרה לנו סיפורי מעשיות על נחיתות על הירח. ועדיין הם ממשיכים עם השקר הזה אפילו היום. מספיק לראות את "מסיבת העיתונאים" של אפולו 11 בשביל לראות את הבדיחה העצובה שנקראת נחיתה על הירח
Apollo 11 Press Conference
מעניין אותי מי ממשתתפי הפורום כתב את הכתבה הזו..
כתבה מדהימה! פשוט כיף לקרוא וכל כך התחברתי לכל מה שכתוב, להשקפה, לתהיות לתובנות ולשאלות..
תודה 🙂
תודה לך, בפשטות ואהבה.
יישר כוח
מאמר מאלף
תודה
מאמר באמת מדהים!!