סיפור לספר לנכדים – רשמים אישיים מהפגנת המאה

ניב שלום,

התחברתי לכל מילה שלך.
לא באתי עם משפחתי להפגנה (שלושה קטנים בגילאים 3,4,5 והגדול בן 12, נסיעה של כ- 3 שעות מאזור הצפון)ואני מרגיש שבאמת זאת חוויה שמי שחווה אותה יקח איתו לכל החיים.
התחברתי לכל מילה שכתבת.
ה"מבקר" שלנו תמיד בעבודה. החוכמה היא לזכור מה באמת חשוב. לזכור מה מאחד את כולנו. כולנו טועים. כולנו עם אגו. כולנו גם עם רצון כן ואמיתי שיהיה יותר טוב, ואין סיבה שלא יהיה יותר טוב.
יש מספיק אוכל ל- 5 מיליארד אנשים אבל עוד לא השכלנו לקחת את הכח והאחריות ולדאוג לכל אחינו בני האדם.
נתחיל ב"מגרש שלנו"- ארץ הקודש.
אוהב אותך.

"לא יודע אם היו שם 280 אלף או 100 אלף.
זה הרגיש כמו חצי מיליון." – הייתי מתקן ואומר שהיו שם חצי מליון, גם אם בתשקורת במקום אחד אמרו שהיו שם 280 אלף ובמקום אחר אמרו 100 אלף.

הייתי שם משעה 6 בערב, הגעתי מוקדם כדי לספוג את האוירה, אפילו מצאתי חנייה בחניון הבימה המחודש (מומלץ בחום) 🙂

הייתי כבר בהפגנות בעבר, הייתי בהפגנות ענקיות בכיכר מלכי ישראל ועדיין הן לא התקרבו להפגנת הכוח הזו, לא בכמות, לא ברווגוניות, לא במטרות ההפגנה ולא ברוח התקווה שנשבה מכל ראש מיוזע עם חיוך, שם ברחובות המהבילים של ת"א.

היו שם מכל המינים, בכל הגילאים (לא רק צעירים כפי שקרא להם הרב בני לאו מעל הבימה, "מהפכת הצעירים"), דתיים וחילוניים, "מתנחלים" ו"שמאלנים", "ימנים" והומואים, הורים וילדים. הכי ריגשו אותי הילדים, לא משום שהם חווים על בשרם את החובה הדמוקרטית במלא הדרה (ומי שסיפר לכם שהחובה\זכות הדמוקרטית היא פעם ב4 שנים לבחור מי ידפוק אתכם פשוט שיקר לכם) בעיקר משום שראית את האור בעיניים של ההורים שלהם, האור שמגלם כל כך הרבה תקווה שלילדים הללו יהיה עתיד טוב יותר מההווה שלהם ושהעתיד שלהם התחיל שם ברחובות ת"א, באוגוסט 2011.

מכיוון שהגעתי מוקדם היה לי זמן גם לצעוד לאורך שכונת האוהלים שקמה בשדרות "ההוא שאין להזכיר את שמו", זו חוויה מרעננת ומרגשת בפני עצמה. דרי האוהלים משקפים עבורנו את ישראל שנת 2011, על כל המגזרים שבה וכל העוולות שנעשו לכל מגזר ומגזר, רובן ככולן באשמת מדיניות מוניטרית אכזרית וחסרת מעצורים, למעט המאהל שמחה על הקלות בה מפרידים בתי המשפח ילדים מאבותיהם על סמך תלונה בלבד מצד בני משפחה אחרים, זו זעקה שאינה תלויה בקלקלה משום שהכסף הוא בעיה משנית (תשלום מזונות ופיצויים לילדים) לבעיה המרכזית והיא היד הקלה על הרחקת ילדים מאחד מהוריהם.

היו שם גם מאהלים של ההסתדרות הרפואית, השירות הפסיכולוגי, שירותי בריאות הנפש, התאחדות הסטודנטים, חד-הוריות, רפתנים ועוד ועוד, כולם בעד שינוי סדר היום החברתי כלכלי של מדינת ישראל, כולם נפגעי מדיניות אטומה של ממשלות ישראל לדורותיהן. למרות כל השלטים החדשים שנתלו על האוהלים ועל עצי השדרה תפס את עיני שלט חקוק באבן, לא היה זה שלט תלוי כי אם כתובת באבן שהתנוססה על בית בן 2 קומות בתחילת הרחוב, היה כתוב בו "הבנק הבינלאומי, לשעבר בית ועד הקהילה", ליד הבית הקטן הזה התנוסס מגדל ענק שעל פסגתו שלט בצהוב זוהר, הסמל של הבנק הבנלאומי, שלט זה סימל בעייני את שינוי המציאות שנכפתה עלינו, מבתים עממיים בהם התכנסו ועדי קהילות ודנו בעתידה של הקהילה הפכנו לציבור שנשלט ע"י מוסדות פיננסים שלא רק שהופכים את בתי הקהילה לביתם אלא גם מגדילים לחטוא ובונים מגדלי שן לפאר את הצלחותיהם לעשוק את הציבור השם את כספו למשמר אצלם. לא היה זה השלט היחיד שתפס את עיני ולא היה שלט מחאה אלא מראת המציאות של ימינו, היה ברחוב קפלן, לא רחוק מהשלט הגדול של מאו, שלט פרסומת על אי תנועה בו נכתב: "עכשיו גם אתה יכול, מליוןוחצי ש"ח לדירת 2 חדרים בת"א" ואני וחבר שלי ניסינו להבין האם זוהי פרסומת אמיתית או שלט שהוא חלק מהמחאה, החלטנו בסוף שזה מאד עצוב שזו המציאות בה אנו חיים שבאמצעו של גל מחאה שלא נראה כמותו עד היום תלוי שלט בו מכריזים שכל אחד יכול היום לקנות דירה בת"א, משום שנדרשים רק מליון וחצי ש"ח לדירת 2 חדרים, מתוך מחשבה שזהו בדיוק הסכום הפנוי הנמצא בארנקו של "כל אחד" וכעת אותו פלוני יכול להרשות לעצמו דירה בת"א, הסרקזם לא מת – הוא עבר לפרסומות.

לא הצלחתי להגיע לבמה, הייתי רחוק כ200 מטר ממנה, אולי יותר, אך בצפיפות שאפיינה את הרחוב זו הייתה נראית משימה בלתי אפשרית לעבור את 200 המטרים הללו ללא מסיכת חמצן וללא כושר קרבי עדכני, נעצרנו לא רחוק מהמדשאות, מתחת שלט שעליו נכתב: "הצדק דורש עם חברתי", עם חברתי אכן קיבלנו אתמול, ובמנות גדולות חסרות מרפקנות ומלאות בחיוכים, כעת יואיל נא הצדק ויופע לפנינו.

לא כל ההמונים אתמול נפטרו מההרגלים הישנים, היו כאלו למשל שצעקו בוז לשמע המילים עפרה ובית-אל בזמן שדיבר הרב בני לאו על ההזדהות של אותם תושבי ישובים עם המחאה, היו כאלו שראו בתושבי אותם ישובים "תינוקות שנישבו" וצריכים לחזור להתגורר בתחומי הקו הירוק, הם רק לא לקחו בחשבון מה יקרה למחירים הבגוהים ממילא אם עוד חצי מליון איש יצטרכו למצוא דירה "בתוככי הקו הירוק", הם לא יכלו לחשוב על כך, לא ביקשו מהם מעולם לחשוב ביותר ממימד אחד בו זמנית, לשיטתם צריך לשחוט פרה פרה והמציאות כבר תסדר את העניינים, הייתי שולח אותם לראות את תוצאות "השיבה הבייתה" של 8000 איש "בלבד" ומה עלה בגורלם 6 שנים לאחר "החזרתם", עכשיו שיכפילו את העוול במאה בערך ואת הביקוש לדיור פי 3 בערך ויחשבו כמה אמורה לעלות דירה לאחר מכן והאם שיטה זו של "החזרה" עונה לקריטריונים של צדק חברתי אותו הם דורשים בכל מאודם מהשלטון.

לשמחתי, היו אלו קולות מעטים ביותר אך בגלל שהייתי כסרדין ברחוב הדחוק נגזר עלי לשמוע את המגאפון שלהם ליד אזני. היו עוד מאות אלפי קולות אחרים, פתוחים יותר, קשובים יותר, מבינים יותר, מזדהים יותר, אופטימים יותר, אלו הקולות והפנים אותם אחרוט בזכרוני בימים הקשים שעוד צפויים לנו, בשביל הפנים האלו והתקוות הללו היה ויהיה שווה כל המאבק, להם מגיעה מהפכה, לא על הנייר בלבד אלא בחיי היומיום שלהם, במציאות הפיזית אותה הם חווים בכל צעד ושעל בחייהם. המהפכה לא צריכה להיות של עריפת ראשים (למרות שיש כמה שצריכים לשלם בכיסאם לפחות על התוצאות הגרועות בהן מרבית אזרחי ישראל נמצאים) אלא של שטיפת מוח של אותם ראשים למען ישכחחו מהמממנים שלהם וישרתו את הממנים שלהם, לא עוד הון-שלטון-עיתון-אסון אלא הון-פריון-המון-ששון-שיוויון.

אני לא יודע אם בסופו של יום מהפכה בוא תבוא או שקברניטינו יקדימו מלחמה כדי לאחד את העם בצורה המוכרת להם, בצורה הנשלטת, מול אויב משותף, אויב שאיננו נמנה על משרתי הציבור ונבחריו. אך למרות זאת המחאה הזו הצליחה (ותצליח) לעשות משהו חשוב מאד, היא הצליחה לנער את האבק מחלק גדול מהציבור, הצליחה להכניס תקווה בלבבותיהם של אלו שדוכאו יותר מדי זמן וכעת הם מבינים שהם לא לבד, שמעשה הם הרוב ורצוי וצריך להקשיב להם.

המאבק על שינוי סדר היום החברתי כלכלי בישראל לא יסתיים השבוע, גם לא החודש, גם לא השנה, זו צריכה להיות דרישה מתמדת בעלת אורך רוח וסבלנות משום שכעת הגיע השלב החשוב (והארוך) של מציאת פתרונות לבעיות שנבנו כאן לאורך עשורים, בין בכוונת מכוון ובים כתוצאת לוואי של סדר עדיפויות כושל לחלוטין, צריכים להיות נאמנים לעצמנו ולא לשכוח שהמאסה הקריטית לצידינו ותומכת בנו לאורך כל הדרך והעיקר הוא לא להתקפל מהר מול שצף הצעות הפילוג שבוא יבואו. השיטה בה עובד השלטון, הפרד ומשול, היא השיטה בה מתנהלת כל המדיניות מאז קום המדינה, תמיד ההטבות או חרב הקיצוצים היו מיועדים למגזר מסויים או לקבוצה מסויימת, מה שגרם (ובצדק) למירמור של מי שלא שותף לאותו מגזר, כך השאירו את המלחמות הפנימיות בין המגזרים, כך שלטו בהמונים, כך עשקו את רובנו המוחלט, כך כיסו על שקרים, כך הצדיקו שוד וגזל, וכאן זה צריך להיפסק, השיטה כבר לא אמורה לעבוד עלינו. כך אמר מעל הבמה יו"ר התאחדות הסטודנטים: "העם קם והתחיל ללכת – והם, הם מ-פ-ח-ד-י-ם! אדוני ראש הממשלה, אנחנו כבר לא מתביישים לומר לך בפה מלא: 'מה שיש לנו היום – ממש לא מספיק לנו'", הוא גם הוסיף שהסטודנטים לא יהיהו אלו שבגללם יצליח ההפרד ומשול והם לא יהיו אלו שיסכימו להטבות על חשבון שאר הציבור. אני חושב שיש הבנה לא רעה בכלל, לפחות בין מובילי המאבקים, שהשיטה צריכה שינוי, ולא כל מגזר צריך את הצדקה התורנית שלו. זה לא דבר של מה בכך, זו מהפכה מחשבתית, זה האור בקצה המנהרה, זו התקווה לעתיד שפוי וטוב יותר ואני שמח שלקחתי חלק ביום הגדול הזה, גודלו עוד יקבע בעתיד במדוייק אבל ביחס להווה זה הרבה יותר ממה שיכולתי לצפות ממדינת פלאזמות שהרדימו את אזרחיה היטב במשך שנים.

גם אני קניתי מים מה"גזלן" המקומי, אבל הוא לא היה גזלן כלל, 2 בקבוקים ב10 ש"ח במקום בו היה יכול למכור גם בפי 2 או 3 מראה על האפשרות להרוויח ועדיין לא לוותר ליצר החזירי לשלוט בך, אפשר להרוויח ולהתפרנס בכבוד גם בלי לדרוך על אחרים לשם כך, זו היית הדוגמא מעולה ובמקום להתנהלות אחרת וזה חימם את הלב בעיקר משום שלא ציפית לכך, בראש שלי רצו מחירים כפולים ומכופלים לפני שענה לי הבחורצ'יק מה המחיר. אולי זה גם בגלל שהוא לא היה צריך לשלם שכירות ומיסים וכל הרווח הלך אליו ישירות מבלי לפרנס אוכלי חינם ושודדים בדרך, זה חלק מהותי מהפתרון גם לעסקים אחרים, הוצאת היד השודדת מהכיס של העסקים תגרום להוזלת מחירים עבור הקונה ותשאיר בידיו של המוכר סכום לא פחות ממה שהיה רגיל לו כשהיד הנעלמת של אוכלי החינם אצלו בכיס. בפיצוציה באלנבי שעתיים לפני כן מחיר אותו בקבוק מים היה 8 ש"ח, כלומר 3 ש"ח הלכו לטובת השודדים בלי שאלו עשו דבר תמורת הרווח הנדיב הזה, שיטת הגביה הזו, דמי הפרוטקשן האלו , חייבת להסתיים ויפה שעה אחת קודם.

לסיכום, יש רוחות של שינוי באוויר, יש רוחות של תקווה, יש גם רוחות של מלחמה ויש גם רוחות של התרסקות הקלקלה העולמית, בין כל הרוחות הללו עלינו לנווט את ספינתינו, אין זה דבר קל כלל וכלל אך מהרגע שהבנו שהגה הניווט בידיים שלנו ושקולנו נשמע אנחנו חייבים להיות ממוקדי מטרה ולא להרשות לכל הסחות הדעת (שבוא יבואו ובעצמה) להסיט אותנו ממטרתינו זו. התשקורת ידועה כתזזיתית ואסור לסמוך עליה שלעד תתמוך במאבק, לכן צריך להמשיך גם בלעדיה ולא להאמין לשקרים שהיא מפרסמת, לא לגבי מספר המשתתפים, לא לגבי המסרים שנאמרו ולא לגבי הכוונות העתידיות שהמאבק הזה הולך אליו והמהפכה שהוא יתגלגל להיות.

אני מאמין שזו בהחלט לא ההזדמנות האחרונה לקחת חלק בהפגנת ענק (האם צעדת המליון תתממש?) ויכול רק להמליץ לכל אחד ואחת מכם להשתתף במהפכה המתעוררת, היא נועדה לכולנו, היא התקווה לעתידינו, בכדי להשפיע על כיוונה עלינו להיות שם ולהשמיע את קולנו.

שתהיה לכולנו מהפכה שמחה ומאושרת 🙂

אלדד – אם אתה חושב שהישועה היא אישית אני תוהה למה לא הסכמת עם התשובה שקיבלת מכותב המאמר על הקפיטליזם החזירי…