אין לנו מים? אז זהו שיש, והרבה…

אז אם הכינרת היא מאגר כל כך זניח, למה אנחנו מדברים רק עליה? כי מסיבות היסטוריות, חברת מקורות ותיכנון המים לישראל התייחסו אל הכינרת כאל המאגר העיקרי – מה שרואים – הוא מה שיש. קל לשאוב, קל לטפל ואין סכנה גדולה – מפלס המים יכול לרדת בשנה שחונה ועונה טובה של גשמים תתקן את המצב. הקו האדום העליון בכינרת הוא סכר דגניה – כשהכינרת גבוהה ממנו – גולשים עודפי המים לירדן, הקו השחור הוא פשוט קצה הצינורות ששואבים למוביל.

מאת: צור שיזף
למרות החורף השחון ולמרות אזהרות המומחים, אין למדינת ישראל בעיית מים. יש למישהו אינטרס לייצר את פאניקת המים העונתית. זה טוב בעיקר למי שיוכל להתפרנס מהפחדה.
אחת מתפיסות היסוד ההיסטוריות של מדינת ישראל שהיא מדינה מדברית. אבל היא לא. 95% מאוכלוסייתה גרה בין מטולה לאשקלון. זהו אזור ימתיכוני עם ממוצע גשמים סביר ומספיק. רק 5% מהאוכלוסיה, פחות מחצי מליון מתוך 10 מליון שגרים במדינת ישראל שבין הירדן לים (כולל תושבי השטחים), מתגוררים בבאר שבע ודרומה לה – באזור המדברי של מדינת ישראל.
אבל המיתוס הומצא בראשית המאה ה-20 על ידי אבות הציונות שעלו לארץ וחשבו, שאם הם לא רואים אגמים ונהרות – אז אין מים. זו לא תגלית גדולה. הם גם ראו בחולה ובכברה (ליד מעגן מיכאל) ביצות שיש לייבש ולנקז לים. נדמה ששום דבר לא השתנה ב-80 השנים האחרונות. אנחנו ממשיכים ליבש את הארץ ולשפוך את המים לים כדי להתאים אותה לשאיפות הישנות – ארץ מדברית שחונה – ואז לצעוק שאין מים וחייבים להתפיל.
הסיבה שאנחנו מכורים לכינרת היא היסטורית – אנחנו רואים אותה ומתעלמים ממה שניסתר מהעין. ומכיוון שמדינת ישראל היא מדינה של היסטריה לאומית מאז היוולדה – הפך המוביל הארצי שבנייתו החלה ב-1953 והסתיימה ב-1964 למה שיפריח את הנגב ויציל אותנו מצמא. הוא היה מיותר כבר כשבנו אותו והפיכת הכינרת לסמל לאומי ולמדד מצב הרוח עם יצירת הקו האדום ונסיגת המים מגדותיה – משפיעים על השאיבה מממנה ומסיטים את הדיון מהעובדות הנכונות והאמיתיות.

הכינרת מכילה רק 5% מהמים שלנו. יש עוד 4 מאגרים ששני מאגרים הגדולים שבהם– מאגר ההר, אגם תת קרקעי עמוק שמשתרע מהגליל ועד הנגב ומכיל 40% מהמים ומאגר החוף, מאגר רדוד, שמשתרע מראש הנקרה לאורך כל החוף הישראלי.
אז אם הכינרת היא מאגר כל כך זניח, למה אנחנו מדברים רק עליה? כי מסיבות היסטוריות, חברת מקורות ותיכנון המים לישראל התייחסו אל הכינרת כאל המאגר העיקרי – מה שרואים – הוא מה שיש. קל לשאוב, קל לטפל ואין סכנה גדולה – מפלס המים יכול לרדת בשנה שחונה ועונה טובה של גשמים תתקן את המצב. הקו האדום העליון בכינרת הוא סכר דגניה – כשהכינרת גבוהה ממנו – גולשים עודפי המים לירדן, הקו השחור הוא פשוט קצה הצינורות ששואבים למוביל. תרצו עוד מטר – תאריכו את הצינורות במטר. כמה זה מטר? צריכת המוביל שווה לסנטימטר ביום. כמליון וחצי קוב. הארכתם צינורות במטר – היא הוספתם עוד 25% של מים למערכת. 160 מליון קוב (כמו כל המים שהותפלו ב-2009 במדינת ישראל). אז למה לא? פסיכולוגית. זה ירחיק את הגדות. לא נעים לראות אגם מתכווץ. שום נזק אבל הרבה היסטריה.

ומה עם  המאגרים האחרים? מקורות, חברת המים הלאומית שלנו, פשוט לא יודעת לטפל במאגר ההר. היא מגיעה לבערך 40% ממנו. ואם נוסיף לזה שהמאגר נמצא גם מתחת לשטחי יהודה ושומרון ונוסיף לזה תירוצים שונים – יהיה אפשר להבין למה השאיבה ממאגר ההר כל כך ירודה. מה גם שאין לנו מושג אמיתי על מפלס מאגר ההר. רק לפני ארבע שנים הורה נציב המים על חמישה קידוחי בדיקה כדי לדעת מה באמת מפלס מי התהום של המאגר החשוב ביותר של מדינת ישראל. האם זה מספיק? האם אנחנו יודעים? לא ממש. אנחנו מעדיפים לעצום עיניים ולהתפיל.

אלא שיש עוד מאגר חשוב למדינת ישראל והוא מאגר (אקוויפר) החוף. אותו מאגר תת קרקעי רדוד יחסית, בעומק של כמה עשרות מטרים, שנמצא תחת לרגליהם של רוב אזרחי מדינת ישראל ומשתרע מהים מזרחה על פני כמה קילומטרים לכל אורך החוף.
לפחות מבחינה אחת – מבחינת יכולת המילוי של מאגר החוף– הוא המאגר החשוב והיציב של מדינת ישראל.

לא צריך להיות מומחה גדול. אפשר בהקשת מקש, להגיע לאתר מזג האוויר של ynet ולבדוק כמה משקעים ירדו בארץ ישראל בחורף האחרון. נביאי הזעם צודקים – ברוב המקומות מהגליל ועד הנגב – ירדה חצי מכמות ממוצע המשקעים הרב שנתי. בשני מקומות הוא הגיע לממוצע – והממוצע בשני המקומות האלו, לאורך השנים הוא מהגבוהים בישראל – בחדרה (500 מ"מ מתוך ממוצע רב שנתי של 532) ובגדרה (באשדוד – 469 מ"מ מתוך 517). מעקב אחרי טבלות המשקעים של מדינת ישראל מראה שהשנה לא הייתה חריגה. בקטע החוף שבין חדרה וגדרה נשמר הממוצע לאורך השנים ובדרך כלל, בשנים רגילות, הוא גבוה בהרבה. הגיוני – בארץ ימתיכונית מגיעות הרוחות הלחות מהים ומורידות על החוף את כמות המשקעים הגדולה.

ומה קורה בכינרת או בגליל המזרחי והגולן השנה? בצפת 65% ובקצרין 60% מהממוצע.
אלא שאנחנו התעלמנו במשך השנים מהנתון הקבוע ומחקנו את אקוייפר החוף – 30% מכמות המים של מדינת ישראל.
עשינו את זה מסיבות מובנות. נדל"ן. בנינו את רוב הערים שלנו על אקוויפר החוף, את מפעלי התעשייה, ייבשנו את מקורות מי התהום, הזרמנו שפכים והפקרנו את המאגר הכי קרוב, עם המילוי הקבוע והמתחדש בנאמנות.
והמשכנו להפנות עיניים טועות ומאמינות אל הכינרת.

למזלינו, למרות חסור התיכנון, ההזנחה והביזבוז, אין לנו בעיית מים. עדיין לא. היום אנחנו (כ-7 מליון אזרחי ישראל) צורכים 1745 מליון מטר קוב מים. 910 לצריכה ביתית 120 לתעשיה 530 לחקלאות 70 לטבע ו-115 לגורמי חוץ – לירדן ולרשות הפלשתינאית.
מקורות מייצרת מתוך משאבותיה וניצול חוזר של קולחין 2040 מליון קוב לשנה (על פי אתר החברה ) מתוך זה 1500 מטר קוב בעצמה – 85% ממה שצריך. זאת אומרת, על פי אתר מקורות – למרות שהחברה יודעת לטפל במלואה בכינרת, רק בפחות מחצי במאגר ההר וכמעט כלום במאגר החוף (זאת אומרת היא יודעת לנצל 50% ממקורות המים הזמינים של מדינת ישראל)– היא מייצרת ללא התפלה 85% מהמים שאנחנו צריכים. ובסך הכל מיוצרים כל שנה במדינת ישראל כ-300 מליון מטרים מעוקבים עודפים.

אז יש מים או אין מים?
יש. לא מגיעים לבחצי מהמים בתת הקרקע ועדיין מייצרים יותר ממה שצריך.
ההתפלה שכל כך מקודמת בתיקשורת הישראלית בשבועות האחרונים תחת הכותרת "משבר המים" לא שווה בכל מחיר.
בעיקר כי יש לנו מספיק מים, מים שאנחנו מזהמים, מייבשים, מבזבזים ומתעלמים מהם יום יום.
ב-2020 תגיע אוכלוסיית מדינת ישראל על פי נתוני תמ"א 34 ב' 2ב' – התוכנית הארצית להתפלה ל- 9.9 מליון נפש ואז נצרוך 2000 מליון מק. זאת אומרת שעד 2020 יש לנו מספיק מים.

האם יש לנו מספיק מים או שצודקים הדורשים להתפיל?
המצדדים בהתפלה אומרים שהשמים נותנים לנו 1500 מליון מטר קוב בשנה. אבל בממוצע רק 1200. מה שאומר מחסור כבר היום של מאות מליונים ולכן חייבים להתפיל. אבל מקורות נותנת לנו 2040. איך?
כי יש מים במי התהום. אבל אנחנו לא דואגים למלא אותם. אין לנו מושג מה קורה מתחת לרגליים. סינדרום הכינרת כמאגר יחיד ממשיך בגדול.
חמור מזה, אם מחלקים את כמות המשקעים לשלושת המאגרים ואומרים שבממוצע כל אחד מהם צריך להתמלא ב- 500 מליון מטרים קוב כל שנה – היחיד שבטוח מקבל את המילוי החוזר הזה הוא מאגר החוף. והוא המאגר היחיד שאנחנו מקפידים לשפוך את המים שלו לים כל שנה. כך שבפועל, המילוי החוזר שלנו הוא עוד יותר קטן ושערורייתי.
בכל מקרה ועל סמך הנתונים הגלויים של ההפקה והצריכה, אין צורך להתפיל מים כרגע. התפלת מים כרגע היא כמו להדליק אור תחת השמש או מיזוג בחורף – אם יש מספיק מים – לא צריך לבזבז שטח, אנרגיה, כסף ומשאבים על התפלה – אלא אם כן משיהו רוצה, כהרגלה של מדינה לא מתוכננת, להעשיר חבר או שוע.

כדי להרחיק את הצורך בהתפלה עוד כמה עשרות שנים – צריכות המדינה ורשויות המים שלה לייצר משק מים לאומי שיטפל, יישקם וישמור על מאגר החוף.
ב-2000, בשיחה עם מאיר בן מאיר, מי שהיה נציב המים של מדינת ישראל, אמר בן מאיר, שכשהיה נציב, דרש מחברת "מקורות" לקדוח קידוחים חדשים באקוויפר החוף שבו קיים פוטנציאל מים לא מנוצל, אלא שחברת "מקורות", שיש לה יכולת קידוח ושאיבה חלקית באקוויפר ההר ומעט מאוד באקוויפר החוף, מנעה הבאת קודחי בארות פרטיים מחו"ל שיגבירו את ניצול אקוויפר החוף ובמקום זה העדיפו לנצל את יכולת השאיבה הקיימת של החברה.
שום דבר לא השתנה מאז. אנחנו מזניחים, מבזבזים, מזהמים ומתעלמים מ- 30% מהמים שלנו ומעדיפים לטפח היסטריה שתקרא להתפיל מים.

זה מקומם עוד יותר מכיוון שבעזרת מספר פעולות פשוטות, שלא עולות יותר ממפעל התפלה בטווח הקצר, יעלו הרבה פחות בעתיד וייתרמו לנו הרבה יותר מים – אפשר להרגיע את משק המים הלאומי לשנים ארוכות.
מכיוון שרוב השטח שבין נהריה ואשקלון בנוי, מנוקזים מי הגשמים וזורמים על פני הכבישים והמדרכות. המים האלו – רוב המילוי החוזר של מאגר החוף – לא זורם אפילו למערכות הביוב העירוניות (שהיו קורסות אם היה זורם לשם), אלא ישר לים. הם לא ממלאים בחזרה את מי התהום.

ההחלטה השערורייתית של משרד התחבורה לקדם מנהרה שתפנה את שטפונות האיילון לחוף הים ביפו, מעידה על המחשבה הלא חכמה של משרדי הממשלה – במקום ללכת על האופציה אותה העלה יועץ משרד התחבורה – פרופסור גידעון סיני מהטכניון, שהכין תוכנית על פי בקשת נתיבי איילון וחיפש פתרונות יסודיים להצפות באיילון.
הפיתרון שמצא לאחר בדיקת שורה של רעיונות (כולל רעיון הטיית האיילון) היה, באופן מפתיע, המעשי היעיל, הבטוח והזול – אלפי בריכות בגודל בריכות שחייה עירוניות במעלה אגן הניקוז של האיילון שיהוו מלכודות מים במקומות שבהם נוצר הנגר.
הקרן הקיימת התלהבה מהרעיון של אלפי בריכות שסביבן ינטעו בוסתנים בואדיות היורדים לכיוון גוש דן והוכן תיכנון ומיפוי טופוגרפי מדויק לנחל עניבה, אחד מיובלי האיילון שמתחת למודיעין. זה כמובן רעיון ישן וכמו שאמר פרופסור סיני: "אבותינו ידעו להפיק ממי הגשמים חקלאות נהדרת." שלא לדבר על הערך הנופי ועל כך שהמים יחזרו וימלאו את מי התהום.
כאמור – משרד התחבורה מתעלם מהיועץ שלו – ומקדם פתרון של שפיכת מים לים.
אבל משרד התחבורה של מופז, חברת נתיבי איילון, רכבת ישראל ועיריית תל אביב הם לא היחידים – לפני כמה שנים החליטה עריית חדרה לבנות מדרום לגבעת אולגה – מהצד המערבי של כביש החוף. עד 2003 היתה שם בריכת חורף יפה ולידה רעו עדרים ובדואים הקימו אוהלים. אפשר היה לחשוב שהשכונה החדשה תיבנה מסביב לאגמון הקטן. אפשר היה, אבל הבריכה יובשה ונבנו עליה בתים. בשילוב אגרסיבי של פעולה נגד יופיו של הנוף, חסימת הקרקע לחדירת מי תהום וסתימת מאגר טבעי, הראו מתכנני חדרה ששום דבר לא נלמד.

תל אביב מתכננת לבנות על אזור החולות שמצפון לשדה דוב – אחד הספוגים הגדולים שמזרימים מי גשמים למאגר החוף – מה נלקח בחשבון בתוכנית חוץ מהרווח הנדל"ני?
במדינת ישראל איסוף מים מהמרזב אסור לפי החוק – תקנה ישנה ותמוהה. אלא שאם היינו אוספים את מי הגשמים ומנצלים אותם לשימוש ביתי – כל שימוש ביתי – היינו חוסכים הרבה.
יאמר לזכות מתכנני המים של מדינת ישראל שהעבירו חוק הקובע כי 15% משטח בית חדש ייועד לגינה על מנת לקלוט את מי הגשמים.

הבנייה הרשלנית והמכסה היא לא הדבר היחיד. כי היה אפשר לצפות שבבניית שכונות ויישובים חדשים בהם מתמחה מדינת ישראל יופרדו מי הגשמים והביוב למערכת שתאסוף את מי הגשמים ותחדיר אותם בחזרה. אבל לא רק בערים ושכונות חדשות – המפעל הזה היה צריך להיות אחד מהמפעלים הלאומיים של מדינת ישראל בראשית האלף השלישי – זה אומר כמובן תשתיות חדשות בכל הערים הישראליות אבל התשתיות הן חד פעמיות – לאחר שיהיו במקום הן יובילו את מי הגשמים למאגרים שיחדירו אותם לתת הקרקע .
אם כיכרות התנועה, שבהרבה ערים ישראליות החליפו ומחליפות את הצמתים, היו משוקעות בכבישים ולא בולטות מעליהן – ומי הנגר של הכביש היו זורמים אל הגינה שבמרכז הכיכר – היינו יכולים לקבל עוד הרבה מליוני מטרים מעוקבים של מי גשמים ישר לתוך המאגר עם המילוי הכי יציב. אבל אנחנו מתעקשים לשפוך מים לים.
ולא רק דרך הכבישים. במישור החוף הישראלי יש שלושה רכסי כורכר עיקריים שהולכים מצפון לדרום. כל ערי החוף שלנו שמדרום לכרמל בנויות על הרכסים ובעמקים שביניהם שנקראים מרזבות. כל מי שבונה בית במרזבה (רחוב אבן גבירול עובר במרזבה שבין הרכס של הקריה ממזרח לרכס היכל התרבות במערב או רחוב דיזינגוף ובן יהודה שבנויים בין רכס הבימה לרכס החוף), חייב להגיע לשכבת מי תהום. הפיתרון למי התהום האלו – מליוני מטרים מעוקבים בשנה – הוא ניקוזם אל חוף הים. וביזבוזם. לא נדיר ללכת על חוף ים תל אביבי ולראות בו באר של מים חיים שנובעת מצינור שהעירייה כותבת עליו בכתב גדול שזה לא ביוב אלא מים טובים.
אז אם חסר מים ויש משבר קיומי, למה שופכים מים לים?

יש משבר מים?
העירייה לא לבד. משרד הבריאות לא מאשר, מסיבות השמורות איתו, שימוש במה שמכונה מים אפורים – המים שאנחנו משתמשים בהם לרחצה. לא ביוב השירותים ולא המים השומניים והבעייתיים של המטבח – אלו צריכים להמשיך לזרום למערכת הביוב שתטהר אותם במכוני הטיהור – אבל את המים האפורים – שיש בהם מעט סבון – ניתן לטהר במערכת ביתית של מסנני פחם ואז להשתמש בהם עוד פעם להשקיית גינה או להדחת השירותים. לא בעיה – אבל חיסכון של משהו כמו 50% מהצריכה הביתית הישראלית. משקי הבית הישראלים צורכים 910 מליון מטר קוב בשנה – כמעט פי שלושה ממה שהכינרת תורמת למערך הארצי (350 מליון קוב). אפשר, באמצעים פשוטים, לחסוך יותר מכינרת בשנה.

לפעמים נדמה שמדינת ישראל חייבת לחפש את הרעיונות היקרים והבזבזנים במקום לחשוב, לתכנן ולנהל את הנתונים הטבעיים שלה כמו שצריך.
יש לנו מספיק מים. אפילו לפי נביאי הזעם של התכנון, המים יספיקו לאוכלוסייה גדולה בהרבה עד 2020 לפי המחמירים – אם נטפל במאגר החוף – עד 2050.
לא צריך להתפיל, אלא שיש מי שיש לו אינטרס להקים מכוני התפלה של מים לא כל כך מוצלחים, זוללי אנרגיה, מקום ומחממי אטמוספירה, שמייצרים מים בעייתיים במקום לטפל במים שיש לנו .

טיפול במאגר החוף – המאגר הגדול הנגיש, המופרע והמזוהם שלנו ושמירתו תהפוך את הסביבה הישראלית להרבה יותר נעימה וירוקה. ירוקה באמת – לא כפיטפוט של הפוליטקלי קורקט החדש שמעדיף להפעיל מזגן על פני בניית בית חכם ולהתפיל ים במקום לשמור על המים הטובים שהוא מקבל בחינם מהשמים.