אדם נעמד בתחנת הרכבת בוושינגטון הבירה, והחל לנגן בכינור; היה זה בוקר קר בינואר.
הוא ניגן שש יצירות של באך במשך 45 דקות. במשך הזמן הזה, כיוון שהייתה זו שעת השיא, נאמד שאלפי אנשים חלפו בתחנה, רובם בדרכם לעבודה.
שלוש דקות חלפו ואדם בגיל העמידה הבחין במוזיקאי המנגן. הוא האט את הילוכו ונעצר לכמה שניות ואז מיהר לדרכו.
כמה דקות אחר-כך, הכנר קיבל את הדולר הראשון שלו: אישה השליכה את הכסף לקופה מבלי לעצור, והמשיכה ללכת.
כמה דקות אחר-כך, מישהו נשען כנגד הקיר והאזין, אבל האיש הציץ בשעונו והחל לצעוד. ברור היה שהוא מאחר לעבודה.
מי שהעניק את תשומת הלב הרבה ביותר היה ילד בן שלוש. אימא משכה אותו משם, ממהרת, אבל הילד נעצר להביט בכנר.
לבסוף האם דחפה את הילד שהמשיך לצעוד כשראשו פונה אל הכנר. כך קרה עם עוד כמה ילדים.
כל ההורים ללא יוצא מן הכלל, אילצו אותם להמשיך לנוע.
במשך 45 הדקות בהן ניגן המוזיקאי, רק שישה אנשים עצרו לזמן מה. כעשרים אנשים נתנו לו כסף, אבל המשיכו לצעוד בקצב הרגיל. הוא צבר 32 דולרים. כאשר סיים לנגן והשתררה דממה, אף אחד לא שם לב. אף אחד לא מחא כפיים, לא ניתנה שום הכרה.
אף אחד לא ידע, אבל הכנר היה ג´ושוע בל, אחד מגדולי המוזיקאים בעולם.
הוא ניגן כמה מהיצירות המסובכות ביותר שנכתבו אי פעם, בכינור ששוויו 3.5 מיליון דולרים.
יומיים קודם שניגן בתחנת הרכבת, ג´ושוע בל ניגן בפני אולם מלא עד אפס מקום בבוסטון. כרטיס עלה כמאה דולרים בממוצע.
זה סיפור אמיתי. ג´ושוע בל ניגן כאלמוני בתחנת הרכבת והדבר אורגן על-ידי עיתון הוושינגטון פוסט כחלק מניסוי חברתי בתפיסה, טעם ועדיפויות של בני האדם.
הניסוי היה: בסביבה רגילה בשעה לא הולמת. האם אנו שמים לב ליופי ? האם אנחנו עוצרים להעריך אותו ?
האם אנו מכירים בכישרון בהקשר לא-צפוי ?
אחת המסקנות האפשריות מהניסוי הזה יכולה להיות: אם אין לנו זמן לעצור ולהאזין לאחד המוזיקאים הטובים ביותר בעולם, המנגן את המוזיקה הטובה ביותר שנכתבה אי פעם, כמה דברים אחרים אנחנו מפספסים ?
קיבלתי את הקטע הזה במייל וחשבתי שזה חשוב שתראו אותו.
ג'ון לנון, סולן להקת החיפושיות, אמר פעם:
"החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות"
להלן הסרטון בו מצולם הכנר בתחנת הרכבת:
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=hnOPu0_YWhw[/youtube]
סיפור מצוין 🙂
הלקח המיידי: הגעתי לכאן מהאגרגטור והשארתי תגובה.
לקח כללי יותר: יש מתחת לעבודה שלי חנות סיגרים שאני לא מבקר בה מספיק. לקח נוסף: במאחורה של חנות הסיגרים יש לפעמים טעימות מבקבוקים מעניינים. אף פעם לא התעכבתי עליהם.
תוכל לשלוח לי את הכתובת של חנות הסיגרים…
נשמע מעניין 🙂
החנות מול הסופרפארם בקומה הראשונה של קניון עזריאלי.
סיפור מארץ הסיפורים. אתר מעניין. שומרת למועדפים ומתחילה להתקדם ולהפיץ. תודה
תודה על הנכונות לעזור…
חזק ביותר!
מעניין אותי לדעת על פני כמה "כנרים" כאלה עברתי מבלי אפילו לשים לב לקיומם. מיליונים!!!
רק רגע…….? לאן אתה ממהר?
איפה יש שם מקום לעמוד עם כל הלחץ הזה,הגדול?
כסא אחד אין שם!
וגם אחרי זה לדעתי אף אחד לא היה עוצר להקשיב לו.(ולא כולנו אוהבים קלאסיקה)
רק תראו את האנשים שמתאמצים לעמוד מולו,כמה לחץ ותנועה יש שם, אני יודע שזו הרגשה ממש לא.
דא"ג האקוסטית שם נוראית.
אלעד.
what is more important is that these "workers" enrout to a cubicle, are monitored without their verbal consent
their taste in music is secondary
it is probable that if there was a rap musician freestyling, an audience could gather
for it is columbia district where the ghetto encompasses its much the perimeters
this experiment is appalling for it purports to define a thing of beauty
You have a point there…
הווידאו ממחיש כי מה שיוצא ממכינורו של הנגן אינו יופי אלא הפרעה.
באך או לא באך
רוב האנשים שהולכים לקונצרטים הינם אנשים שרוצים לומר "הייתי בקונצרט זה" ולהשמע מרשימים ו"תרבותיים"
קח זאת ממישהו ששר את קנטטה 131 של באך במקהלה…
במיוחד עם באך – "היופי" נמצא בקושי והתיחכום – ההתלהבות היא מהנוסחא המתימטית
אנשים רוצים מרגוע לראש , במיוחד בדרך לעבודה…
ואז התגובה ליופי קורית ספונטנית –
http://www.youtube.com/watch?v=isJImm9UGpo
גדול , ומוכיח שאנשים יותר שמים לב להקשר מאשר לתוכן.