איך נולדה קייטנה אקולוגית…
נועה פלד מספרת על הגישה, הרעיון שנולד והעבודה עם ילדים – ילדי האור.
בעבר ביליתי כמה שנים בתור "המורה לאיכות הסביבה" בבתי ספר בתל אביב וירושלים. יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, רכים ובוגרים – בעיניים של כל הילדים היה נדלק אור כשידעו שתיכף יוצאים לעבוד בגינה, תחת כיפת השמיים.
היינו מקימים גינות אכילות ופורחות שעוזרות להבין שהחסה לא גדלה בסופרמרקט, ואפשר לפגוש בהן פרפר, עכביש, ציפור או את עצמנו בשקט. מאחר שלמדתי חינוך פתוח ניסויי, לא התאימה לי המסגרת הקיימת הנוקשה והרגשתי רצון להתמרד בעצמי כנגד המערכת.
אחד הדברים ששברו אותי הוא שכאשר ירד גשם, נדרשנו (המורים) לסגור את הילדים בפנים ולנעול את החצר, כדי שלא יתקררו וההורים לא יתבעו את בית הספר.
הבנתי שמשהו כאן לא בסדר, ושהכי חשוב שהמורה תהנה גם היא. והכנסתי את כל הפעילות הביתה.
החלטתי להביא את הילדים אלי הביתה לחוגים וקייטנות בקיץ ולשלב בפעילות עם הילדים את כל מה שאני אוהבת לעשות: מוזיקה, אקולוגיה, סיפורים וחכמה רוחנית עתיקה מתרבויות שונות. גיליתי שהם השותפים הטבעיים שלי לגילוי עולמות חדשים כי בגיל 5 עד 9 עוד אין להם מיצרים וספקות, והם באים לעולם פתוחים ומשודרגים, כיף צרוף.
היה קצת קשה להגדיר מה זה בדיוק החוג הזה, אבל הילדים המשיכו לזרום ולהביא חברים.
בשלוש השנים האחרונות אני מפעילה חוגים וקייטנה אקולוגית בשם "ילדי האור – אקולוגיה יצירתית" ואני נהנית עד השמיים. הקייטנה מתרחשת בבניין מגורים על חוף הים בתל אביב שם אנחנו זורעים ושותלים, רואים מה גדל, מריחים וזוללים. מה שקוראים בחוגי החינוך הסביבתי "פליאה". הלהיטים הגדולים באביב האחרון היו "תה עם נענע מהגיננה" וצ'יפס תפוחי אדמה אורגניים עם רוזמרין מהאדנית במרפסת. הילדים אהבו גם את רגלת הגינה שצומחת בר, את החסה, והאמיצים גם רוקט ומרווה. ברגעים אלה ממש העגבניות מאדימות לנו על עמודי הבמבוק והענבים הופכים מירוקים לסגולים.
מה קורה בקייטנה האקולוגית:
לארוחת בוקר אנחנו עושים פיקניק במרפסת עם האוכל שכל אחד הביא מהבית ומעגל תודה. כל ילד וילדה בוחרים משהו שאפשר לומר עליו תודה הבוקר, אפילו קטן. זה יכול להיות תודה על האוכל, תודה לחקלאי שגידל את החיטה שבסנדביץ', למים שהשקו אותה, או לאמא שהכינה. תודה על כל אירוע משמח שקרה לי אתמול או יקרה לי היום, על הרוח הקלילה שבאה אלינו מהים, או פשוט על הרגע הזה. מצחיק לראות את הילדים מתלבטים בין "נו כבר מתי אוכלים" לבין "נו כבר מתי יהיה תורי, יש לי משהו מיוחד להודות עליו".
אחרי הארוחה השאריות הולכות לקומפוסטר התולעים. הילדים מאד אוהבים לבדוק איזה יצורים מסתתרים בו ובעיקר מחפשים את "עמית השממית". כדי לאזן את השאריות האורגניות אנחנו משליכים פנימה גם קרעי קרטון – גלילי נייר הטואלט וארגזי הירקות האורגניים שאני מקבלת מתמחזרים פנימה כשאנחנו יושבים במעגל כמו באיזה שבט, קורעים יחד לגזרים ומפטפטים. יש לנו גם קומפוסטר גינה חסר תחתית היושב על האדמה ואליו מגיעים היצורים בעצמם. בסוף מפזרים קומפוסט משובח וכהה בגינה, ואפשר ממש לשמוע את הצמחים מודים לנו.
פעם יצאנו להשקות וקפאנו על מקומנו למראה נקבה של ציפור שלו יפיפיה וקטנה, מבוהלת כולה שכנראה הגיעה אלינו בגלל הקרבה לחוף הים. עד שהתעשתנו לצלם היא עפה. מיד ניגשנו לקרוא עליה בספר "שפת החיות" ולמדנו דרכה על חשיבות ההגנה הקבוצתית: השלוים יושבים במעגל עם הזנבות פנימה כך שאם יבוא תוקף מישהו כבר יראה אותו וכולם יוכלו לעוף בבת אחת. בפורים אנחנו רואים איך מתחפש התורמוס ומאותת לחרקים איזה פרח כבר הואבק (לבן-סגול) ואיזה עוד ממתין לביקור (ורוד-סגול). בפסח ממששים את התרמילים הירוקים הפרוותיים (נעיםםםםם…), ובשבועות כבר מפרקים אותם ואוספים את הזרעים היבשים לקראת זריעה נוספת בסתיו הבא. הילדים זורעים ולוקחים גם עציצים הביתה או לסבתא וסבא, מספרים מה גדל ואיך, ואנו מעבירים הנבטות מהמרפסת לגינה, שיגדל.
אקולוגיה יצירתית:
בקיץ אנו אוספים את מי המזגן של השכנים ומשקים איתם, גם את העצים במדרכה שלא מקבלים השקיה מהעירייה. השנה הכנו קן מדלעת להזמנת ציפורים. רוקנו את הזרעים, עשינו מהם רעשנים למוזיקה שלנו, וחור קטן שמתאים לירגזי. את שאריות הצמר מהיצירות האינדיאניות הכנסנו פנימה שיהיה לו נעים.
נקר, פשוש, צופיות, פרפרים, זחלים ורבים אחרים באים לבקר אותנו ואת הצמחים. הילדים אוהבים לשיר בקול גדול, ובמיוחד לברך את הזרעים והשתילים החדשים לאחר כניסתם לאדמה בעיניים שובבות נוצצות. רגע משמח הוא כשצריך להזכיר להם שיש פה עוד שכנים שאולי לא התעוררו, כי הם מתלהבים וקוראים בקול גדול.
השבוע עשינו ניסויים: הבאנו סוגים שונים של אדמה מהקומפוסטר, מהעציץ, מחלקים שונים בגינות סביב הבניין. בדקנו איך כל אחד מרגיש במישוש, מריח, מחזיק מים, איך זה לצייר איתו, או לנסות ליצור ממנו כדור, והשמחה היתה גדולה.
לתוך כל אלה נמזגים סיפורים משלנו, מאפריקה, סין, דרום אמריקה ועוד, רובם עם מסר של חיבור וכבוד לאדם ולאדמה. אנחנו יוצרים בחומר, מתופפים ומנגנים, שומעים שירים בכל מיני שפות, רואים סרטוני טבע בגדול על הקיר, מעמיקים בכל פעם בנושא אחר ומשתפים בחוויות. יש לנו מעגלי הקשבה עם חפץ דיבור ומתרגלים להקשיב ולדבר מהלב. במיוחד אנחנו אוהבים את העיסוק בחכמת המאיה, בסמלים הצבעוניים, חיות הטוטם וימי ההולדת הגלקטיים. במקביל ללוח השנה העברי ולמצב הירח בשמיים אנחנו עוקבים גם אחרי לוח המאיה המשמח וגלי-הזמן שלו – הקוף הכחול, הקוסם הלבן, הזרע הצהוב, הדרקון האדום…
אבל אולי הכי חשוב, אם תשאלו את הילדים, זה "הזמן הזורם" שבו אני משתדלת לא להפריע להם להנות מהחופש מבית הספר ופשוט להיות מי שהם באותו רגע. לשחק, לצייר, לרקוד, לבהות, לשאול. בקייטנת הקיץ יש לנו גם אורחים מיוחדים שמגיעים לחלוק איתנו לשעה קלה את נוכחותם, כשרונם ואת האור שלהם, ובעצמם נזכרים לרגע שגם הם ילדי האור.
הקיץ הזה נתנו מאהלי המחאה החברתית את אותותיהם בקייטנתנו. ילדי האור, בגילאי 5-9, קיימו דיונים סוערים על למי לתרום את הכסף שירוויחו ממכירת השתילים האורגניים שנבטו להם, ולאן לתרום שתילים.
יש לנו עגבניות, רוקט, ריחן, דלעות, ליפה, שעועיות, מרווה ועוד.
כל הדיונים שהמבוגרים במאהל ובכלל מתחבטים בהם – קורים גם פה בקטן, זה מאלף. האם לאפשר ממכירת השתילים רק רווח פרטי ("אני לא תורם למאהל, שילכו לעבוד!"), או ליצור ממנה קופה מרכזית שצריך להחליט למי היא נתרמת מבין שלל האפשרויות ("צער בעלי חיים? אבל אולי הם הורגים חיות בלית ברירה ואני לא רוצה לתמוך בזה"). בסופו של דבר נבחר המודל של חצי-חצי: חצי פרטי וחצי קופה מרכזית – מודל שהכי דומה אולי לעסק חברתי, הדבר הבא שיחליף את תרבות העמותות. כך כל אחד יוכל לבחור למי הוא תורם מכספו הפרטי בלי להיות תלוי בדעת האחרים. על הקופה המרכזית היה דיון סוער שבסופו ניצח "אוהל הכן", כי שאר האפשרויות היו קצת מפחידות – הומלסים, גינות בבתים של עניים, זכויות בע"ח… הוחלט על מכירה ביום שישי הקרוב 26.8 בשעה 11-12 במאהל המחאה בשדרות בן גוריון פינת בן יהודה, ממש כאן לידנו. כולם מוזמנים לפגוש אותנו שם. הילדים זוממים להכין גם לימונדה קרה ועוד דברים. ומאד מתרגשים מזה שהם "באינטרנט" ויש מבוגרים שיודעים על השתילות שלהם.
במיוחד אני אוהבת שכשאנחנו יוצאים להשקות את העצים במדרכה במי המזגן, הם מחזיקים את הגזע הצעיר והדק ומברכים את העץ. הרבה אור יש פה על שפת הים של תל אביב.
עוד פרטים על קייטנת ילדי האור:
נועה פלד – ecodoc@gmail.com
054-5661932
www.ecodoc.co.il
לדף ילדי האור בפייסבוק
לקייטנת הקיץ הביתית של ילדי האור
לתמונות ילדי האור בקייטנות בחגים
נפלא! כל הכבוד על היוזמה והביצוע…
חבל שלא ידעתי קודם, גם הילדים שלי היו רוצים להתנסות 🙂
ו'אי איך אני רוצה לגדל מרווה משולשת.
צריך הרבה אור?
אני מאמין שזה טוב יותר לצריכה מאומגה 3 מדגים.
טעמתי טבלית של שמן מרווה משולשת ואין לזה טעם לוואי כמו
זה מהדגים,הבעייה שזה יקר רצח.
רון לגבי זליכה וההרצאה האחרונה שלו,אז כמו בהרצאה הראשונה
שהבאת שלו הוא מדבר רק על בעיית התחרות במשק בהשוואה
למדינות אחרות בלי להתייחס לעובדה שבמדינות אחרות המצב
מדרדר גם(ושם יש תחרותיות גבוהה).
הוא מייצג את הזרוע הסוציאליסטית של הקנוניה שרומז שכל
הבעיה היא עם הטיקונים ואם המדינה תפקח טוב על התחרות
הכל יהיה בסדר.
מובן שזה פתרון חלקי אנחנו יודעים כבר שתקציב
הביטחון החזר חובות וחינוך הם הביזבוזים העיקריים ואפשר
לקצץ בהם בצורה דרמטית ביותר בלי לפגוע ואפילו להואיל
לציבור.
אלדד,נראה לי שאתה מתכוון למרווה מרושתת,שמהשמן שמופק ממנה מכינים טבליות אומגה 3 שאכן נמכרות ביוקר.זה צמח שגדל בר בצפון הארץ עד שהוכחד,או לפחות כמעט הוכחד,וכיום מגדלים אותו באופן מסחרי בעקבות שימור,השבחה ופיתוח שנעשה ב"מכון וולקני". יש צמח מאד דומה לו שמקורו באמריקה,צ'יה (salvia hispanica)שנמכר בצורת זרעים ביבוא אישי ובחנויות טבע בארץ,שבמשך 3-4 השנים האחרונות נהיה זול יותר ויותר.מן הסתם קיימת אי-הסכמה בין המשווקים השונים לגבי איזה מהמוצרים טוב יותר,אך לדעתי הרקע שלה הוא מסחרי נטו.
תודה
חבל שאת לא כותבת על הילדים שאת מסרבת לרשום לקיטנה- ללא כל סיבה, למרות שאת החברים שלהם מהגן קיבלת. על הילדים שיוצאים בוכים מ,שיעור נסיון" (בתשלום מלא כמובן) שבו הם מורשים רק לצפות, ושבסיומו את לא מאפשרת להרשם לחוג- ללא כל סיבה.
חבל שאת לא מספרת שאחרי ששמעת שאחד הילדים מאובחן כאוטיסט הוצאת אותו מהקבוצה, למרות שכל הילדים האחרים והאמהות שלהם ביקשו שישאר.
בקיצור, וזו זכותך כמובן, את יוצרת סלקציה לפי השיקולים הפרטיים והכלכליים שלך, ושוב זו כמובן זכותך המלאה וכך גם הסברתי לילדים שלי, שהבעיה אצלך ולא אצלם, רק חבל שאת הצד הזה את לא כותבת.