האם הסם סרוקסט גורם לניסיונות התאבדות? צפה בכתבה ברשת "פוקס" האמריקנית החושפת כיצד טיפול בנוגדי דיכאון גורם לאלימות ולהתנהגות אובדנית בבני נוער. הכתבה כוללת עדות אישית על נזקים משימוש בסרוקסט ובנוגדי דיכאון אחרים.
.
.
תמליל הסרטון:
תודה שחזרתם אלינו. בן עשרה יוצא למסע הריגה ויורה בעשרות אנשים. זה כבר סיפור מוכר ולפני מספר ימים הוא נהפך אפילו יותר מוכר, בעיר אומהה בנברסקה. ברבים מהמקרים הכוללים יורה צעיר, כמעט תמיד מתגלה שהבחור הצעיר טופל לאחרונה בדיכאון. אז השאלה שאנחנו שואלים הערב ב"האניטי אמריקה" היא, למה הטיפול נכשל?
דאגלס קנדי כאן עימנו והוא מדווח שיכול להיות שהטיפול עצמו הוא הבעיה.
ב-2003, בנה בן ה-14 של לורי יורק, ריאן, חווה חרדה לגבי השתלבותו בבית הספר. לורי היא אחות מוסמכת והיא עשתה מה שהרופא אמר לה – היא שמה את ריאן על הסם פקסיל (בישראל נקרא סרוקסט). היא אומרת שהיתה התדרדרות מיידית בהתנהגותו של הבן.
"ההתנהגות שלו התדרדרה בצורה דרסטית. הוא היה אדיש אלינו, אדיש לחיים, הכעס, העצבים. בשלב הזה הוא נכשל בבית הספר לחלוטין."
לאחר מכן היא עמדה מול הדילמה השטנית שלתוכה נכנסים אלפי הורים ללא ידיעתם, כשילדיהם מתחילים לנטול תרופות נגד דיכאון – ברגע שמתחילים, קשה מאוד להפסיק.
"ראיתי התנהגויות שלא ראיתי אצלו לפני כן והן היו מפחידות. התקשרתי לפסיכיאטר ואמרתי לו שאני רוצה להוריד אותו מהסם. בשלב זה באמת האמנתי שהסם הוא הגורם לכל זה. השגתי את תכנית הגמילה מהפסיכיאטר והורדנו אותו מ-50 מ"ג ל-37.5."
אז, ב-3 במרץ 2004, ריאן עבר התקף. הוא יצא מחדר השינה שלו עם סכין כמו זו. לורי מתארת שזה היה התקף זעם מוחלט כתוצאה מהתרופה סרוקסט. לאחר מכן היא גילתה שהוא רכש את "ספר הבישול לאנרכיסט" ולמד איך מכינים פצצות.
"לא היה אפשר לזהות אותו. הוא ציטט שייקספיר, הוא החזיק סכינים, היו לו סכינים בחדר השינה והוא היה מוציא אותם החוצה, אחד בכל פעם, ומניח אותם על השולחן במטבח."
התנהגות אלימה כזו לא היתה אופיינית לריאן, לפני שהתחיל ליטול סרוקסט. הוא לא התנהג בצורה כזו מאז שנגמל בהצלחה מהסם, לאחר תקופה קשה מאוד של 15 חודשים.
הפסיכיאטר פיטר ברגין אומר שהתנהגות כזו בדיוק הופכת ליותר ויותר נפוצה בבתי הספר בכל רחבי המדינה, במקביל לעליית השימוש בנוגדי-דיכאון אצל ילדים.
"הילדים שנוטלים כדורים נגד דיכאון, לכאורה כדי לטפל בדיכאון, נעשים יותר התאבדותיים."
למעשה, חקירת פוקס מגלה שיש מספר מטריד של יורים צעירים שעשו זאת תחת השפעת כדור נגד דיכאון או במהלך גמילה מכדורים נוגדי דיכאון. למשל קיפ קינקל בן ה-15, שנגמל מפרוזק בשעה שירה ב-22 חברי כיתה והרג שניים, לאחר שרצח את אימו ואת אביו החורג; כריסטופר פדנט בין ה-12 היה על נובוקס ובמהלך גמילה מ-סרוקסט כשירה בסבו וסבתו; אליזבת בוש בת ה-14 היתה על פרוזק כשירתה בחברי כיתתה בוויליאמסבורג, פנסילבניה ופצעה אחד; ג'ייסון הופמן בין ה-18 היה על אפקסור וסלקסה כשפתח באש על בני כיתתו בתיכון בקליפורניה ופצע חמישה; שון קופר בן ה-15 נטל מספר נוגדי דיכאון כשירה בתלמידים בתיכון באיידהו; טי-ג'יי סולומון בין ה-15 היה גם הוא על מספר נוגדי דיכאון כשירה בבני כיתתו בעיר קוניארס בג'ורג'יה, ופצע שישה ואריק האריס בן ה-17 היה על לובוקס, כשהוא ושותפו, דילן קלבולד, הרגו 12 מבני כיתתם ומורה אחד בקולומביין. אנחנו לא יודעים איזה סם נטל סאנג-הוי-צ'ו כשהרג 32 אנשים במכללה הטכנית בוירג'יניה ב-2007. עוד לא גילינו האם רוברט הוקינס היה על נוגד דיכאון מוקדם יותר באותו החודש, כשהרג תשעה אנשים, כולל עצמו, בתיכון באומהה. אבל אנחנו יודעים ששניהם קיבלו טיפול עבור דיכאון, ובימים אלה, אומר ברגין, כמעט תמיד פירוש הדבר טיפול תרופתי.
"אנחנו רוצים לתת לילדינו עוד סמים. הגיע הזמן שהאמריקאים יתחילו להתרעם לגבי זה – רופאים, עורכי דין, אחיות, אנשים רגילים, הורים, מורים. כולנו צריכים לומר שהגיע הזמן להפסיק לסמם את ילדינו כדי לשלוט בהתנהגות שלהם."
ברגין מודה שקשה להוכיח קשר ישיר בין כדור נוגד דיכאון לבין מעשה אלים. אבל לאחרונה מנהל המזון והתרופות האמריקאי סיפק אישור לו חיכה ברגין זמן רב, בדמות אזהרה חמורה על נוגדי הדיכאון החדשים, שאומרת שהכדורים לא רק מגבירים נטיות אלימות, אלא גם נטיות התאבדותיות.
מנהל המזון והתרופות מסייג, “אזהרה זו לא באה לשלול את השימוש של נוגדי דיכאון בילדים ובמתבגרים, אלא להזהיר על הסיכון של התנהגות התאבדותית ולעודד את רושמי התרופה לאזן את הסיכון אם עולה צורך קליני.”
"אין ספק כלל שנוגדי הדיכאון מובילים לכל הפחות להכפלה של נסיונות ההתאבדות בקרב ילדים, ומחשבות התאבדותיות. זה הוכח במחקרים קליניים קצרי טווח של ארבעה, חמישה, שישה שבועות."
הוא אומר שלא זאת בלבד שיש לכדורים כמו סרוקסט תופעות לוואי קשות, הוא אף מטיל ספק ביעילותם בטיפול בדיכאון.
"הכדורים האלה לא עוזרים לילדים. מנהל המזון והתרופות האמריקאי הציג את סיכום כל המחקרים של שימוש בנוגדי דיכאון בקרב ילדים והרוב המוחלט של המחקרים מראה ש-50% מהילדים נעשים עצבניים וכועסים יותר כשהם נוטלים את הסם, שהסם גורם להתנהגות מופרעת ומכפיל את הסיכון להתאבדות. הגיע הזמן שנבין למה הילדים שלנו זקוקים, מבחינה חינוכית ומשפחתית."
זהו דבר שלורי יורק יודעת טוב מאוד. היא אומרת שהיא מבינה עכשיו שמה שבנה עבר היה נורמלי, ושאם היא היתה תומכת בו בתהליך התבגרותו הקשה, הוא גם היה לומד לתמוך בעצמו.
"השורה התחתונה היא שאין אף כדור פלא. הקשיבו לילדים שלכם. אילו הייתי מקשיבה לריאן, לא היינו צריכים לעבור את כל זה."
באדיבות עמותת מגן לזכויות אנוש
עמותת מגן לזכויות אנוש (CCHR) הוא ארגון ללא מטרות רווח שמגן על תחום בריאות הנפש, ושחוקק מעל 150 חוקים להגנה על אנשים מפני התעללויות ופעולות שנעשות בכפייה. עמותת מגן לזכויות אנוש נלחמה כבר מזה זמן רב כדי להשיב חזרה זכויות אדם בסיסיות שלא ניתנות לשלילה, לתחום בריאות הנפש.
שלום! סליחה שאני שואל אותך מפני שאני לא בטוח שהעמותה הזו אכן הגיעה לכנסת "ישראל" וחוקקה חוקים חשובים כאלה, אז האם תוכל בבקשה לציין מהם הבדיוק החוקים ? ואיך, מתי ודרך איזו מפלגה בכנסת הם חוקקו.
ללא הפגנות בתשקורת זה מפליא מאוד להצליח במדינת ישראל ומאיפה יש להם את כוחם? האם זה מארגון הסינטולוגיה?
האם יש בהם העוקץ כאשר הם עוזרים לי ומגינים עליי ? לדוגמא בעייתי היא שלקחו לי את הרישיון בלא עוול בכפי, לא נהגתי ואיני יודע מה לעשות.
תודה.
א'
שלום א', עמותת מגן לזכויות אנוש הביאה לחקיקת 2 חוקים חשובים בישראל. הראשון הוא חוק איסור קיום יחסי מין בין מטפל למטופל, לפיו פסיכולוג, פסיכיאטר או עובד סוציאלי שיקיימו יחסי מין עם מטופליהם במשך הטיפול, יהיו צפויים לעונש מאסר של עד ארבע שנים. חוק נוסף הוא חוק מינוי סנגור ציבורי לכל מאושפז בכפיה. כלומר כל אדם המאושפז בכפיה זכאי לייצוג ע"י עורך דין מסיוע משפטי על מנת שיוכל להשתחרר בהקדם. העמותה מתקיימת מתרומות ישירות של ישראלים, ביניהם סיינטולוגים וכאלו שאינם. הגוף הבינלאומי של העמותה מספק הכוונה וחומרי הסברה. כוחה של העמותה נובע מכישרונם ומרצם של מתנדביה, המשקיעים רבות למען העמותה ללא קבלת שכר. למידע נוסף על העמותה, היכנס לאתר שלה
http://www.cchr.org.il
אני לא יודע, אני נטלתי את התרופה ולא יריתי באף אחד 🙂
אולי קצת השמנתי XD
גם אני נטלתי אותה בהוראת הפסיכיטאר שהחליט שבגלל שאני צרוד ולחוץ ממפגש איתו אני כנראה בדיכאון קשה ונמצא בחרדות רדיפה.
לא שינה את החיים שלי בשום צורה שהיא, גם לא יריתי באנשים, מה שכן שינה את החיים שלי היה כשלמדתי תרגילי נשימה, מדיטציה ואיך לבקש חיבוק מחבר טוב.
למגיבים – איזו תרופה נטלתם ולמשך כמה זמן ובאיזה מינון?
אני נטלתי את התרופה בשמה האחר – "פאקסט".
לפני שהתחלתי את ה"טיפול" הייתי ילד נורמטיבי. בלי בעיות בריאות או בעיות עם החוק, מעולם לא ביקרתי בתחנת משטרה, לא השתתפתי בקטטות, לא עישנתי, עבדתי וחסכתי 70 אלף שקל בשנה הזאת, ילד טוב ירושלים..
"סיימתי" את ה"טיפול" כשאזלו לי כל חסכונותיי.. אחרי ביקור קבוע בתחנת המשטרה\בית החולים פעמיים בשבוע, אחרי נסיון התאבדות ואשפוז במוסד פסיכיאטרי.
מומלץ בחום לכולם.
שלום לך,
אני מעמותת מגן לזכויות אנוש וראיתי את התגובה שלך. העמותה שלנו חוקרת מקרים של פגיעה מפסיכיאטרים, על מנת לעזור לנפגעים להגיש תלונות, תביעות וכדומה וכדי למנוע מקרים דומים. נשמח אם תמלא שאלון בקישור הזה:
http://www.cchr.org.il/%D7%A0%D7%96%D7%A7%D7%99_%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%99%D7%90%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%94
תודה לך.
הייתה תקופה שלקחתי כדורים נגד דיכאון ממשפחת ה SSRI. החלפתי מאחד לסוג אחר כמה פעמים כי הרגשתי שזה לא עוזר. לאחר תקופה מסויימת הפסקתי ליטול את התרופות בהדרגה, והיום בראייה לאחור יש לי כמה מסקנות:
1- באותה תקופה אכן היו לי התקפי זעם, מצבי אופוריה ומחשבות שליליות. ייתכן וחלק מזה נבע מהמצב שבגללו התחלתי לקחת את התרופות, אבל הרגשתי כיום היא (ובוודאי לאחר מה שקראתי על הקשר בין מצבי רוח קיצוניים לתרופות) כי התרופות הן שגרמו או לפחות, שהיה להם חלק משמעותי בחוסר האיזון הנפשי שלי. לא לקחתי סרוקסט אבל לקחתי תרופות אחרות מהמשפחה שלו. אני לא חושב שהמחקרים האלו טועים.
2- בכל אופן, התרופות לא עזרו לי בשום אופן והפסקתי אותן.
למרות שלא מושלם לי גם היום, אני חושב שהתרופות הם לא הפתרון להרגשות קשות, לעצב, ריקנות או דיכאון. כשהתחלתי לקחת את התרופות בעקבות אירוע מסויים, חשבתי שזה יהיה פתרון פלא "קח ושכח" להתמודדיות הנפשיות.
זוהי טעות לחשוב ככה, אצלי לפחות- זה פשוט לא עזר. אי איזון נפשי נובע מגורמים המתסכלים אותנו באיזהשהי צורה והדרך לפתור אותם היא בעזרת התמודדות ישירה עם אותם גורמים, אם אפשר. למשל, אני מרגיש שאני חי בסטטוס קוו, אני לא ממצה את עצמי והמצב נראה חסר תקווה. במקום לנסות ולשנות את הערכים הכימים במוח שלנו בצורה גסה כדי "להתאים את עצמנו ומוחנו למציאות", אני חושב שדיכאון היא דרך טבעית של גופנו לומר לנו לנסות לשנות את המסגרת בה אנו חיים או להחליף את אותה מסגרת. מסגרת, או התנאים לפיהם אנו חיים. שינוי היא מילת המפתח.
10,000 שנה שרדנו בלי פרוזק בתקופות חסרות תקווה, אפשר גם עכשיו. הגוף שלנו אמור לרפא את עצמו באופן עצמוני מהאי-איזון שהוא שרוי בו, אבל גם אנחנו צריכים לנקוט באמצעים.
אני משער שתגידו "לך תגיד את זה לבחורה שנאנסה" או לאנשים שעברו דברים קשים מאוד…
אני לא מתיימר לדעת הכל, אבל בפציינט מקבוצת הדכאוניים לשעבר שגם עבר דבר לא פשוט אני חושב שצריך לתת יותר קרדיט ליכולת ההתאקלמות של הגוף שלנו במקביל לנקיטת צעדים שיעזרו לנו להתמודד עם המצב.
אני לא בטוח שהבריאות היא אכן העדיפות הראשונה אצל היצרנים של התרופות האלו, כמו הריטלין שהיום דוחפים לכל ילד שרק אפשר בבית הספר באמתלה כזו או אחרת.
"המדינה מטורפת ולילדים נותנים תרופות."
בראייה לאחור התרופות לא עזרו לי, והרגשתי כיום היא כי הן אף העצימו את ההרגשות השליליות.
החתול במגפיים,תודה רבה על השיתוף,אני מאמינה שלמסקנות שאתה הגעת אליהן,מגיעים גם רבים אחרים.
תגובה,כנה חשובה ומנוסחת היטב ואני מודה לך עליה.
המשפט הנכון ביותר שרשמת:
"אני חושב שדיכאון היא דרך טבעית של גופנו לומר לנו לנסות לשנות את המסגרת בה אנו חיים או להחליף את אותה מסגרת"
נכון מאוד.זוהי הדרך הטבעית של הגוף לומר שמשהו לא נכון
לאותו אדם לחיות כך.ומאחר ודיכאון לנגזרותיו השונות ולתופעות אחרות הולכות ומתפשטות יש אחיזה בחברה שלנו,
יש מקום להגיע למסקנות כי אנחנו איננו חיים בהתאמה למה שאנחנו צריכים וכי יש מעט מדי התייחסות לבריאות הנפש והנשמה.
ההצעה שלי היא קודם כל לדאוג לעצמך לתזונה טובה לגוף,לתזונה מצויינת לנפש-ע"ע כל מה שעושה לך טוב,בראש סדר העדיפויות,"ניקיון" של הדברים מסביבך שפחות משרתים אותך בחיים,חברה טובה ונעימה של אנשים.שינוי אמונות ומחשבות ולהמשיך לנבור ולגלות מה הסביה שהחיים עושים לנו לא טוב-וכמו שאנחנו יודעים יש סיבות.לא ידענו-לא פתרנו.
ולכולם כאן-בריאות,הרגשה טובה והרבה אהבה לעצמכם,אתם ראויים לכך ובגדול.
תודה רבה לך על העצות והברכות, מאוד שמחתי לשתף 🙂
תשמור על החיוך
🙂