קרה לכם פעם שהדלקתם את הראוטר וגיליתם שמערך האבטחה לתקשורת האלחוטית כובתה? מישהו שם לב שהחדשות בשלושת הערוצים נראות ונשמעות אותו הדבר? מישהו פעם שאל לגבי מהות ה"כלים" הטכנולוגיים של השב"כ – אלה שהמשטרה רוצה להשתמש בהם? ובכלל – האם חיים שנצפים על ידי אחר הם חיי חירות?
לפני שנכנס לעובי הקורה, אבקש להעיר משהו על רטוריקה: הסיסמא "צנזורה – החופש להתבטא באחריות" לכדה את עיני.
אומנות הרטוריקה נחשבת לאחת משלושת האומנויות הראשיות (ה – Trivium), ולא הייתי מעיר אלמלא נזכרתי, במאבק של חברות הטבק בארה"ב נגד כוונת הממשל לאסור מכר סיגריות, אי אז בשנות השבעים למאה הקודמת. השיח הציבורי, שהופעל בשליטה מרחוק באמצעות מדיה המונים (Mass Media), נסוב על המילה Freedom (חופש/חירות). דאז הונח על הכף האחת איסור ממשלתי, והפטרון דואג לבריאות האדם, ועל הכף האחרת הונח החופש מהתערבות הממשלה בחיי האדם.
מה עשה הפטרון שלנו? התבונן, הסיק ויישם. הפטרון נותן לנו "חופש" להגשים את חירותנו להתבטא, תוך כדי הטלת כובד המשקל לסיכון בסיוע לאויב ולפגיעה באינטרסים משותפים – ונוצר לנו "צנזורה עצמית".
מילים אחרות – צנזורה by the people, from the people & for the people (בתרגום חופשי: מאת העם, מתוך העם ולמען העם).
ובחזרה לענייננו – מעקב מאסיבי אחרי אזרחי ישראל
ראיון פורסם באתר העין השביעית, בין המראיינים – אורן פריסקו ואיתמר ב"ז, לבין המרואיינת – תא"ל סימה וואקנין-גיל. נושא הראיון – הצנזור הצבאי. הראיון נערך לאור סיום עשור שנים בתפקיד הצנזורית ופרישתה של תא"ל סימה מצה"ל.
אלא מה, שמתוך הדברים שמסרה תא"ל סימה בראיון עולה תמונת מצב עובדתית שאינה זוכה לדיון ציבורי, ממילא שלא לשיח ציבורי. תא"ל סימה מלמדת את הקורא שבישראל קיימת רשת מעקב ממסדי אחר ההמונים, באמצעות מערכי התקשורת (בזק, טלגרף, דואר ועוד). העוקב מנוי על צה"ל בלבד (הצנזור הצבאי), ולכאורה מתחייב ניתוק בין המישור הפנים-מדינתי, שעניינו אזרחי – מנהלי – פלילי, לבין המישור החוץ-מדינתי – שעניינו איום חיצוני על קיום המדינה.
במילים פשוטות – הצבא, שהוא רק חלק אחד מבין רבים בתוך הזרוע המבצעת, עוקב אחר כל תכני התקשורת של האנשים וזהות האנשים המתקשרים. הכל – בתוך שטח המדינה, כלפי אזרחי המדינה (ושלא אזרחים) ובלא חקירה, ללא אזהרה, ללא עיגון חוקי וממילא שללא ביקורת שיפוטית. המדובר, למעשה, בהליך איסוף ראיות הטעון הסמכה חוקית לרשות מרשויות המדינה לעשות כן.
מי שקרא ספרים כמו “1984”, מי שראה סרטים כמו "הרשות החמישית" ו"אזרח מס' 4”, מי שראה סדרות כמו "מבוקש" ו"אוטופיה" – לא ייתקשה לקבל את המציאות העובדתית שלפיה, אנו חיים במלחמה על הזכות לחיות את חיינו בפרטיות. הזכות הטבעית של אדם לנהל את אורחות חייו ללא פיקוח חיצוני נרמסה, והשיח אינו עוד באשר לגבולות הכוח, אלא, הממשל מעניק לאדם את הזכות להתגונן מפני כוח בלתי מוגבל. כיום, למרבה הצער, מותר לנו להתגונן מפני המתקפה על צנעת חיינו, אפילו ובעיקר – כשאין לנו "מה להסתיר".
הנה מקצת הדברים שהיא – הצנזורית הראשית הפורשת – גילתה באותו ראיון. לצד מידעים אלה הבאתי התייחסות פרקטית למשמעותם:
הצנזורה הצבאית כבר לא בודקת דואר רגיל של חיילים
"הפסיקה הצנזורה לעבור על מכתבים של חיילים" – אין להתבלבל, משום שלא כיבוד פרטיות החיילים (הפטריוטים) עומדת לנגד עיני הצנזור הצבאי, אלא, שיקולי עלות-תועלת: כמה חיילים שולחים מכתב בדואר, אם בכלל? ואם כבר בדואר אז – חוק הדואר מטפל בניטור ומעקב ומעביר מידע כחובתו החוקית ומוגן מפני תביעות בשל זה. כל זה נכון לגבי האדם ה"פשוט", הואיל ומה שנמצא בתוך שקי דואר דיפלומטיים נכלל בגדר סוד וחסיון.
צה"ל כבר לא מנטר שיחות בינלאומיות מישראל
(הצנזורה) "סגרה את מתקן ההאזנות לטלפונים, שבו נוטרו כל השיחות הבינלאומיות שבוצעו משטח ישראל" – שימו לב: נסגר המתקן ולא הניטור. למה לסגור את המתקן? שיקולי עלות-תועלת. שיחות לחו"ל זה בידיים של חברות פרטיות, ואלה מנטרות, מקליטות ומוסרות את כל המידע, אם נרצה ואם לא.
ניטור המידע מתבצע באמצעים סופר-טכנולוגיים
"עברנו מיחידה שחנתה בשנות ה-70 ליחידה סופר-ממוכנת". בנוסף: "תשתית פיזית, תשתית מחשובית, תשתית משפטית ואימוץ של תפיסת עבודה שמתאימה יותר לעידן שלנו" – הוקמו חוות שרתים Big Data (שהוא לא מאגר מידע!!!) ומי שזוכה לרישיון בזק ושידורים חייב, או למעשה צריך, להתחבר אליהם ולאחסן את כל המידע שעובר אצלו. אלה חברות התקשורת הפרטיות, והמידע נשמר – לכאורה – מטעמים מסחריים וצרכניים. כל שנותר לצנזור (או לכל דורש עם כוח) הוא – לאתר מילים, צירופי מילים או מקורות ספציפיים, בהתאם לכלי החיפוש הנוח של המחפש.
צה"ל מנטר שידורי טלוויזיה, רדיו ואינטרנט
"יש לנו מערכות לניטור טלוויזיה, רדיו ואינטרנט שהן לדעתי מהטובות שיש. בימים אלה אנחנו בעיצומה של הכנסה של מערכת נוספת, שמתמודדת עם עוד נישה באינטרנט" – מממ… זוכרים את המהפכה: "ישראל עוברת לשידור דיגיטלי”? אז זה לגבי טלוויזיה ורדיו. לגבי האינטרנט בעיה כי, יש הרבה פרוטוקולים לאינטרנט הזה… מה הכוונה ל"ניטור" ול”נישה”? בסוף כל הסופים ובתחילת כל ההתחלות של האינטרנט ישנו כבל שמעביר חשמל, או אור, ובשני קצותיו יש מכשיר שמפענח את התשדורת (פקטים) – מי בנקודת הקצה (אולי בבית) ומי בשרת העלום של ה"חברה הפרטית”. לכאורה, אין "נישה" באינטרנט ודי באיסוף של המידע כך שהפיענוח תלוי רק ביכולות של האוסף. אז מה כן צריך ל"נטר" ב"נישה"? קוראים לזה קריפטוגרפיה. למי שלא יודע, אסור לעסוק בהצפנה אך מותר להשתמש בה לצרכים "חופשיים”, כאלה שאינם אסורים בחוק. הבעיה של הממשלות (האמריקאי ועכשיו גם ישראל) היא שאנשים חכמים מאד מעניקים לאנשים באינטרנט יכולות הצפנה ("ככה…חופשי…בחייהם…”) חינם. אגב זה, הם גם מגלים ומלמדים את האנשים באינטרנט שיש לזה צורך של ממש כי – יש מי שעוקב ומעתיק ומתמרן אותם לצרכיו העלומים. כלומר, מי שמאמין לממשלה שלו שמצהירה שהיא מיישמת את המדיניות שלה עצמה – שימשיך להאמין ואולי במקרה זה "בורות היא ברכה”.
תא"ל סימה מרמזת שלא יעזור לך "האזרח הטוב”, להצפין דוא"ל, קבצים, להשתמש בפרוקסי למיניהם או "לתקשר" באמצעות מתמטיקה. הממשל יחדור ויפצח כל מידע, ולא משנה מי מחזיק בו. למשל, אם בסמרטפון שלך יש פרטי גישה לאתר חביב עליך – אז גם לצנזור ודרך זה לראות כל מה שהעלית לאותו אתר.
צה"ל עוקב אחרי עיתונאים
"אחד השינויים שהכנסנו היה ההחלטה שפשוט נעקוב אחריהם. הצנזורה עוקבת אחרי כל הטוויטרים של כל מי שמגדיר עצמו עיתונאי, כמו שאנחנו מנטרים בלוגים, דפי פייסבוק ופורומים" – אז ככה: יש מי שמגדיר עצמו עיתונאי ואז "זה בסדר" לעקוב אחריו ולנטר את החופש שלו להתבטא “באחריות”. אבל – אם אדם “פלוני” שכזה יוגדר כעיתונאי על ידי “אלמוני” שכזה? ובכן, כל מי שלא מוגדר כ"עיתונאי" יש לו בעיה אחרת.
לצה"ל יש יכולת לנטר כל מידע בכל אמצעי תקשורת
"אנחנו נמצאים כיום במקום שבו אין כמעט בדל של מידע בטחוני משמעותי שרץ באינטרנט, או בכלל, והצנזורה לא יודעת לשים עליו את היד – לפני פרסומו, באמצעות מניעה מוקדמת, או מיד אחרי, באמצעות עקיבה מיידית" – אז…כן. זאת הבעיה שדיברתי עליה למעלה. בעיה שלו, בעיה שלי, שלך. של כולם ושל אף אחד. תלוי את מי שואלים…
כל אדם יכול להיות במעקב
"אנחנו עוקבים אחרי כל אדם או גוף שבישות האינטרנטית שלו עלול להתפרסם חומר בטחוני. […] אנחנו פונים ישירות למשתמשים – ברגע שאתה עובר רף מסוים, אנחנו מזהים אותך, יוצרים איתך קשר, מסבירים לך על הצנזורה ולומדים לעבוד איתך” – שני דברים פה: האחד, נא להכיר מונח חדש – “ישות אינטרנטית”. דף פייסבוק, דף גוגל פלוס, דף באתר היכרויות – זה ישות אינטרנטית. משתמש במשחק מקוון? ישות אינטרנטית. משתמש בפורום חברתי, קהילתי או ויקיפדיה? ישות אינטרנטית. בעל תיבת דוא"ל אצל ספק? מממ… משתמש ב IRC ? מממ… משתמש ב redut? 4Chan? יש לך וואטסאפ? מממ… . הדבר השני הוא – “לומדים לעבוד איתך”. זה מינוח כל כך נקי ונעים. ממש סוציאלי ומזמין לפתוח במשא ומתן ג'נטלמני. על כך יורחב בהמשך.
"היות שבמקרה של הרשת רוב העשייה שלנו הופכת להיות מעקב אוחֵר – מהמלה 'אחרי' – ברגע שהבנתי שזה ככה, וברגע שהבנתי שאם אני מבצעת מעקב אוחר אני צריכה לעשות את זה בפריסה רחבה מאוד, ובאמצעות כוח-אדם מצומצם, פיתחתי דבר שנקרא 'פרוקסי' – אנשים שאמנם לא מחויבים לצנזורה בכלום, שאינם 'נאמני צנזורה', אבל הם אלה שנמצאים ביני לבין הישות האינטרנטית שבה מופץ המידע" – מתוך הראיון: הכוונה למתווכים. לא ברור למה מי שיש בידו יכולת להסיר מידע מפורום ולחסום משתמש, יגדיל ראש ויודיע לצבא. זה כר פורה לתביעות אזרחיות, לפחות אשם תורם, ולדעתי – ייתכן שגם פלילי.
הסתרת מידע מהציבור ללא שום דיון ציבורי
"מידע שהשב"כ ביקש לאפל" – הכי טוב. אם השב”כ ביקש אז השב”כ יקבל. כדין, לא כדין, את מי זה מענין? אגב – לאפל מה? לאפל את מי? לאפל איך? האם בטלוויזיה? ברדיו? בישות האינטרנטית? לצורך חקירה? לצורך מתקפה? לצורך הסתרה? מי זכאי להתנגד כדי שלא "יאפל" המידע מעיניו?
הצנזורה הצבאית בעלת כוח לא מבוטל
"מה שהצנזורה עושה זה לא לקבוע את מדיניות העמימות או לשנות אותה, אלא לתת פרשנות להתנהלות התקשורתית על-פי אותה מדיניות. ואם יש לי שיח על איך זה צריך להיראות – הוא נעשה מול ראש המלמ"ב, ולא עם עיתונאים, מכובדים ככל שיהיו" – למה זה פה? ובכן, נראה שהצנזורה לא מעוניינת להשאר בגדרי הצבא. מה זה לא מעוניינת? מי שיחפש אותה שם – בהצלחה לו. "לתת פרשנות להתנהלות התקשורתית" היא, בלשון יותר נהירה, לשלוט על אמצעי התקשורת בכלל. טלוויזיה, רדיו, טלפון, סלולרי, אינטרנט וכיוצא באלה – הכל כולל הכל (כמו ב"שר הטבעות" – רק שהטבעת של סאורון שלא תגיע להר האבדון אף פעם). איך זה עובד בפועל? בהתחלה, היו 34 נושאים שהיו חייבים צנזורה. אמרו שזה מסובך ומורכב מידי אז צמצמו ל- 8 נושאים. מי יבדוק ומי יחליט מה נכנס ומה לא נכנס? ניחשתם נכון – הצנזורה. איך מתווכחים עם הצנזורה? פשוט מאד – לא מתווכחים. למה להתאמץ על משהו שאם יצליח אז יהיה לא אקטואלי?
לעולם לא תדעו אם הצנזורה התערבה בחדשות
"אחת הסיבות לכך היא הוראה מפורשת האוסרת על העיתונאים להשאיר סימנים להתערבות של הצנזורה בדיווחיהם, או לציין כי גורם צבאי הורה להם למחוק או לשנות פריט מידע כלשהו". בנוסף – "אני רוצה שתקראו עיתון, תצפו בחדשות ותאזינו לרדיו בלי לדעת שלפני זה רזי קיבל תדרוך, שאילנה עברה איתי על 'עובדה' ושרון בן-ישי שלח לי את הכתבה לפני הפרסום". [שאלה:] "ושיושב נציג של הצנזור במערכת של חברת החדשות" (?) [תשובה:] "כן. כשאתה רואה חדשות בשמונה, הוא כבר שם משעה שש ועבר על כל הליין-אפ. או.קיי? לא רוצה שתכירו את זה" – אין מה להרחיב. מי שלא יודע – ואפילו שעכשיו הוא כן יודע – שלא ידע.
מניעה של שיח על נושאים לא מאושרים
"להפחית חתימה תקשורתית. […] לפעמים לא נאפשר שיח עוקף, לפעמים לא נאפשר הרחבות. לפעמים נבקש לא לאפשר טוקבקים". בנוסף – "אופציה אחרת היא לא לאפשר התגלגלות של שיח, ואופציה נוספת היא לא להעביר את זה לכלי תקשורת בעל אמינות גבוהה" – אני אסביר: לפעמים, ורק לפעמים, מידע מועבר באיזה תקשורת ללא קהל רב, למשל – איזה תוכנית חסרת רייטינג בערוץ מסחרי כלשהו. לפעמים, ורק לפעמים, מארחים שם אדם שמוסר מידע סודי, למשל – על מה באמת נועדו להגן כיפות הברזל החביבות שלנו. נניח. לא באמת. לכאורה, היה בכך ללמדנו שחיי האזרחים במדינה לא היו בעדיפות הראשונה של הצבא בשעת “צוק איתן”, ולכן גם לא בוזבזו עליהם טילים יקרים. לכאורה, ורק לכאורה, כל כלי התקשורת בארץ ובעולם – בעיקר כל בלוג, פלוג, אתר פוליטי, אקטואלי, פייסבוק, פורום ושאר "מריעין ובישין" – היו צריכים לקפוץ על זה ו”הארץ תרעש” (כמו שעשו כן בנוגע למצגת בדבר צפי הרוגים בכניסה קרקעית באותו "צוק איתן"). אז במקרים כאלה, הצנזורה מפחיתה "חתימה" ו"לא מאפשרת" כל מיני דברים, אבל "רק" נגד ישויות אנטרנטיות, בעלי רשיון בזק ושידורים ועיתונות מכל הסוגים והמינים. מתי מעט. באמת.
הבטחתי שארחיב על “לומדים לעבוד איתך”:
"לגבי תקנות ההגנה, אל תתבלבלו מזה שאני לא אוכפת אותן – לצנזור יש כוח מטורף ביד. מה יקרה אם מחר אני אחליט להתפרע?". בנוסף:
"זו היתה תקלה שלי", אומרת וואקנין-גיל. "לא הכרתי את חאדר שאהין, הוא לא צרוב אצלי בטלפון כמו רוני [דניאל] או יואב [לימור], שאם היו עושים תקלה הייתי מרימה אליהם טלפון ואומרת להם, 'רוני, תפסיק לדבר על זה, על זה אסור'. ניסיתי להשיג את חאדר בכל מיני דרכים – אבל לא הצלחתי, ובסוף הפעלתי משטרה כדי שיאספו אותו ואוכל לדבר איתו ולהסביר לו שזה אסור. מתברר שעצם הרמת הטלפון למשטרה נחשבת 'הפעלת סמכות הצנזור בחירום', ומעצם הבקשה לאתר אותו הוא אוטומטית נעצר על הפרת סעיף 113 לחוק העונשין, 'מסירת מידע בשעת מלחמה'. זה סיפור שאני תמיד מספרת במוד של גילוי על עצמי, שלא הבנתי את הכוח שיש לצנזור. לא הבנתי שמה שאני עושה זה להפעיל כלי כל-כך רציני, כלי דרקוני. ולכן אני רוצה להגיד לכם, חברים – מי שחושב שלצנזור אין כוח, פשוט לא מבין".
"לומדים לעבוד איתך” מעלה קונוטציות של איזה משא ומתן בין ספק שירות לצרכן הביתי, משל מדובר בחוזה יחס לממכר שירותי ניקיון בבית המלון שלך: הצנזורה “לומדים" – קשובים לצרכיך, ומעונינים “לעבוד איתך" – להציע לך משירותינו בתמורה לתגמול ממך. הכל עסקים חביבי. אצלנו המחירים הכי טובים ותנאי התשלום – שוטף פלוס פשששששש… . אה מה מה – אם "לומדים לעבוד איתך” לא מצליח, אז המקום שלך זה בבית המעצר ואחר כך בבית המאסר. עסקים, עסקים, אבל חביבי – "היד פתוח והפנקס רושמת".
עד כאן לגבי מקבץ דברי תא"ל סימה לגבי עבודת הצנזורה הצבאית.
ארחיב באופן קצת יותר מעמיק:
העם בישראל בנה שלוש כוחות לשלטון על בסיס ה"אמנה החברתית", היינו – אנחנו מוסרים את הכוח לשלטון, שבתמורה חייב להפעיל את הכוח נגדנו במגבלות החוק, הצדק והמוסר המוסכמים על ידינו. ערך מוגן אחד הוא פרטיות האדם וצנעת חייו, ועל השלטון מגבלות רבות בבואו להתערב בחיי האדם. למשל, איסור פגיעה בפרטיות כולל גם התחקות אחר אדם. עוד למשל, איסור האזנת סתר המחייב ביקורת שיפוטית מוקדמת. הכי למשל, פסילת ראיה שהושגה תוך פגיעה בערכים המוגנים. ערך מוגן אחר הוא חופש הביטוי, אשר כולל בתוכו גם את הזכות לקבל מידע אודות השלטון (מעשים, החלטות והתנהלות). למשל, חוק איסור לשון הרע מייושם בצמצום רב כנגד ענף התקשורת, וידועה ההלכה המפורסמת "אמת לשעתה" (התוכנית "עובדה" בדבר קצין צה”ל).
בין לבין, צמחה לה רשות רביעית – היא התקשורת. פעם זה היה יותר ממלכתי וממוסד. לכל עיתון – רשיון. לכל עיתונאי – תעודה. כל אמצעי התקשורת בין האנשים כולם היו: רדיו, טלוויזיה, טלפון קווי, טלגרף וניירות מכתבים. הרעיון הוא שהציבור זכאי להיחשף למידע שבידי השלטון, שבתורו רק מחזיק את המידע כנאמן לציבור – והמידע לא שייך לו, לא בבעלותו ואין לממשל שום זכות לגביו. על המידע שנחשף להיות אמת ואובייקטיבי – הלא איך יחידי החברה יבחרו בבחירות אם לא יחשפו למידע? אם המידע לא ייחשף – מה שווה הפיקוח הריבוני בגוף הדמוקרטיה? איך הכנסת תפקח על הממשלה ועל המשפט? איך המשפט יבקר את שניהם?
האמת, יש בעיה עם חשיפת מידע סודי או מידע ונתונים שיכולים, ולא רק במבחן הקרוב לוודאי, לפגוע במגוון של אינטרסים. אני לא מהתומכים הקיצוניים של פילוסופיית "החברה הפתוחה”, ולדעתי למדינה חשוב שיהיה כוח שלטוני ובכפייה למנוע מאנשים בתחומה לחשוף מידע. ברור שאין לה כוח למנוע חשיפה בידי מי שמחוץ לתחום שליטת המדינה, היינו – גם אזרח ישראל שנמצא בחו"ל נתון לשליטת המדינה בענין זה. אף ישראלי פטריוט לא רוצה שעיתונאי ידווח לחמאס איפה הטילים שלהם נופלים, ובכך יעזור להם לכוון "יותר טוב" לפגיעה. יש גבול לכל תעלול ואין לראות בו "שה תמים” שלא מבין את הפסול במעשיו.
אבל, נקודת האיזון במדינה נעלמה לחלוטין. הצורך קידש את האמצעים וכולנו נדונים למעקב בידי הצנזורה הצבאית, בעיקר כשהרוב המכריע מקרב החברה בישראל לא מעלה חשש לסיכון על קיום המדינה. לא די בכך שמידע לא נחשף, אלא שאמצעי התקשורת הבין-אישיים שלנו, חוץ משיחה פרונטלית, הפכו לארגז החקירות וההתחקות של השלטון אחר "נתיניו”. ניחא שהמצב בארץ מחייב כל אדם מעל גיל 16 לשאת עימו תעודת זהות ולהציגה בפני שוטר ללא סיבה. אני מבין למה בישראל זה דרוש לשוטר שיעשה עבודה – עד שכבר שוטר עובד אז "תפאדל”.
ואולם – למה לחדור לפרטיות של כל האנשים? למה לזהות את האדם ללא מגע ישיר? למה להתחקות אחר אורחות חיינו? למה לחקור אדם ללא חקירה? זה לא ענין קל ערך או זוטות, אלא, איסוף ראיות במקרה הרע, והתחקות אסורה במקרה הטוב. סודיות מאד טובה לאלו שבעמדת כוח, ונראה שדאגתם של הפוליטיקאים לפרטיות שלהם גוברת על דאגתם לציבור, ניחא שלא להגנתו. אף אחד מאיתנו לא יודע אם הצנזורה עוקבת אחריו, שכן היא לא מזהירה אותנו על מעשיה, כל שכן מבעוד מועד. אף אחד מאיתנו לא יודע אם האחר מצונזר או מצנזר בעצמו ולכן גם לא נדע אם המידע שמסר לנו הוא האמת הגלויה והאובייקטיבית.
נ.ב. DPR – נפגש על שביל האבנים הצהובות בדרך המשי…
אז מה דעתך, מבחינת הכח שיש לצנזורה הצבאית, על כך שרוני דניאל (שדרן חדשות שטח וקצין חי"ר במיל') טיווח את החיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השניה, ואף אחד לא עשה לו כלום?
וכשאני כותב טיווח – הכוונה היתה שהוא היה מופיע קרוב למקום נפילת טיל, ומודיע לכל העולם שהטיל נפל X מטרים מהיכן שהוא נמצא, תוך כדי שהמצלמה מראה בדיוק היכן הוא, כך שלא היתה בעיה לאתר את המיקום שלו על גבי כל מפה עירונית פשוטה. באופן זה החיזבאללה היה לומד היכן נםל הטיל ששוגר, וע"י זה היה משפר את הדיוק בשיגורים.
כנסו ליוטיוב ותבדקו דיווחים של רוני דניאל במלחמת לבנון השניה.
האדישות הציבורית כלכך גדולה והמלך כלכך ערום.