הם אנחנו והמלחמה הבאה / מאמר מאת תמיר
כשאנחנו מטיילים, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
כשאנחנו ישנים, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
את ואני והמלחמה הבאה,
המלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתביא מנוחה נכונה.
כשאנחנו מחייכים ברגע אהבה,
מחייכת איתנו המלחמה הבאה.
כשאנחנו מחכים בחדר הלידה,
מחכה איתנו המלחמה הבאה.
את ואני והמלחמה הבאה…
כשדופקים על הדלת, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
וכשכול זה כבר נגמר שוב אנחנו שלושה –
המלחמה הבאה, את והתמונה.
את ואני והמלחמה הבאה…
זה לא אנחנו, זה הם
כמו ישעיהו לייבוביץ׳, שחזה מיד אחרי מלחמת ששת הימים את ההסתבכות הצפוייה עם ״השטחים״, גם חנוך לווין חזה כבר באוגוסט 1968 איך תיראה התודעה הקולקטיבית של מדינת ישראל, שלא השתנתה מאז ועד היום, ושבבסיסה נמצאת הציפייה למלחמה הבאה. מלחמה שתגיע בתדירות קבועה – לפחות פעם בעשור מאז הקמת המדינה, למעט שנות ה-90 של המאה הקודמת, אז הסתפקנו ברצח ראש ממשלה, שהגיע בתיזמון ״מושלם״ בעשור שבו דווקא היינו עסוקים יותר בהכנות לשלום הבא לשם שינוי.
אבל האם עצרנו רגע לחשוב מה משמר את מצב התודעה הישראלי הזה במשך כ״כ הרבה שנים? למה אנחנו נמצאים במצב קבוע של ציפייה למלחמה הבאה, שגם מגיעה בסופו של דבר?
התשובה הפשוטה היא כמובן ״זה לא אנחנו זה הם״. אנחנו רוצים שלום, הם רוצים מלחמה, אנחנו (או לפחות רובנו) מוכנים שתהיה מדינה נוספת בין הים לירדן, הם לא, אנחנו רוצים לדבר והם פונדמטליסטים קיצוניים שמבינים רק כוח וכו׳.
תשובה פשוטה נוספת מהצד השני של המתרס היא ״אנחנו לא באמת רוצים שלום״, למרות שכיום יש כנראה מעט מאוד אנשים שעדיין מחזיקים בדעה זו, אחרי שלכאורה עשינו בעבר מאמצים כנים ואמיצים להגיע לשלום עם שכנינו, והם ״שברו את הכלים״, והוכיחו לנו שאין עם מי לדבר.
אבל אחרי כ״כ הרבה מלחמות עם כמעט כל האויבים האפשריים שמסביבנו, כל מלחמה וקציר הדמים הבלתי נמנע שמגיע איתה, אולי הגיע הזמן לא להסתפק בתשובות הפשוטות משני הצדדים, ולנסות להתבונן קצת יותר עמוק פנימה, בניסיון לברר מה קדם למה – הביצה או התרנגולת, כלומר המציאות האובייקטיבית שבה אנחנו נמצאים, או התפישה הסובייקטיבית-קולקטיבית שלנו את עצמנו כעם וכמדינה, שיוצרת מציאות שמאששת אותה, כמו נבואה שמגשימה את עצמה.
במילים אחרות, למרות המציאות המורכבת והלא אוהדת של המזה״ת, אפשר בכל זאת לנסות לבחון את המצב לאורך 66 שנות קיומה של מדינת ישראל, ולתהות למה אנחנו ״מושכים״ אלינו מלחמות דווקא במחזוריות קבועה שכזו. השאלה הזו עוד יותר רלוונטית כאשר בוחנים לעומק את הדינמיקה של המלחמות האחרונות – מה היה הטריגר שהוביל למלחמה ואיך היא התגלגלה בשלבים הראשונים שלה מתקרית, למבצע, מערכה ולבסוף מלחמה כוללת. האם הדינמיקה הזו היתה בלתי נמנעת? האם היא התגלגלה רק מכורח נסיבות חיצוניות או גם כתוצאה ממצב נפשי קולקטיבי?
זו אותה מלחמה שוב ושוב
השתלשלות האירועים במלחמת לבנון השנייה ובמבצע ״צוק איתן״, היתה דומה להפליא – חטיפת 3 חיילים/אזרחים, חוסר וודאות בקשר לגורל החטופים, לפחות בקרב האזרחים, הצבא והממשלה כנראה ידעו בשני המקרים בוודאות די גדולה שהשלושה לא בחיים כבר בשעות הראשונות, הפצצה מסיבית של חיל האוויר בימים הראשונים, ואחריה כניסה קרקעית בלתי נמנעת, שתוצאותיה משני הצדדים ידועות. ההצדקה האובייקטיבית לכניסה הקרקעית ידועה גם היא – שימור כושר ההרתעה והרחקת האיום הפוטנציאלי – חיזבאללה שישב על הגדרות במקרה הראשון, חמאס שחפר מתחת לגדרות במקרה השני.
בימים הראשונים של שתי המערכות היה קונצנזוס רחב חוצה מחנות ומפלגות לפתיחת המערכה וגם להרחבתה בהמשך לפעולה קרקעית. אבל זה בדיוק הזמן לעצור ולהבחין בין הסיטואציה האובייקטיבית החיצונית, לבין המצב הנפשי הפנימי של אזרחי מדינת ישראל בשעות הראשונות של המערכה.
האם לדוגמא אנחנו יכולים לנסות לדמיין מה היה קורה אם אחרי חטיפת שלושת חיילי צה״ל ע״י חיזבאללה במלחמת לבנון השניה מדינת ישראל היתה בוחרת לא להגיב? תיאורתית מצב כזה כמובן היה אפשרי, אבל האם הוא בכלל מתקבל על הדעת ע״י מישהו מתושבי מדינת ישראל? כנראה שלא, למעט קומץ שמאלנים קיצונים שכותבים ב״הארץ״.
מישהו בכלל זוכר?
האם מישהו בכלל זוכר את השתלשלות האירועים שהובילה ל״מבצע״ ״צוק איתן״? כולם זוכרים איך זה התחיל – חטיפת שלושת הנערים, ואחריה 18 ימים של חוסר וודאות מורטת עצבים עד שהתגלו הגופות. ומה קרה אז? מישהו זוכר? האם אנחנו התחלנו להפציץ אותם או שהם ירו טילים עלינו קודם? באיזה שלב מוקד ההתרחשויות עבר מהגדה לעזה ולמה זה קרה? מתי נורה הטיל הראשון על אשדוד, באר שבע או גוש דן? ובאיזה שלב בדיוק התחילו לדבר על כניסה קרקעית? האירועים קרו רק לפני מספר שבועות ובכל זאת נדמה שכל השתלשלות האירועים קצת מעורפלת.
המצב האובייקטיבי בתחילת המערכה ובסופה בשני המקרים ידוע – בצד שלנו התחלנו את שתי המערכות עם שלושה נעדרים וסיימנו את שתיהן עם עשרות משפחות שכולות. הצד השני התחיל את המערכה עם עשרות אלפי טילים ורקטות שמכוונים לישראל, מחילות, חפירות, מנהרות, ביצורים ועוד שפע של איומים פוטנציאלים על מדינת ישראל, שמחכים להזדמנות לממש את הבטחתם המאיימת, וסיים אותה עם הלם, הרתעה, הריסות, אולי אפילו הפתעה, הרבה פחות נשק שמאיים על מדינת ישראל, לפחות בטווח הקצר, והרבה הרוגים ופצועים.
אבל מה אנחנו יודעים על המצב הנפשי הקולקטיבי שלנו במהלך השעות הראשונות? האם אנחנו מזהים בתוך עצמנו את הקרקע הפורייה שמתוכה צמח זרע הפורענות והפך לעץ מפלצתי שוטט דם, או שהקשר הזה בין אירוע מקומי בקנה מידה קטן יחסית לבין מלחמה כוללת כבר מושרש כ״כ עמוק בתודעה שלנו, ואנחנו מחוייבים להגיב בצורה אוטומטית לסיטואציה מסויימת, כמו תגובה פאבלובית, ובכלל לא מסוגלים לראות את המרווח התודעתי הקטן שמפריד בין שני האירועים ? האם ההחלטות שהתקבלו בתחילת המלחמות היו רציונאליות או אמוציונאליות? האם הן התקבלו מתוך שיקול דעת ותיכנון קר רוח, או מתוך היגררות אחרי דעת הקהל ? ומה לגבי ההחלטות שהתקבלו בסוף המלחמה – עד מתי ״למשוך״ אותה ומתי להגיע סוף סוף להפסקת אש? האם גם פה ההחלטות התקבלו על-סמך המצב ״בשטח״, או בעקבות דעת הקהל, שנהייתה פחות ופחות סובלנית ונחושה עם כל חלל נוסף שהצטרף לרשימה?
האיום האיראני
עד לפני מספר שנים איראן הצטיירה בעיניי רוב הציבור הישראלי כאיום מספר אחת על ישראל, ולעיתים קרובות נשמעו קריאות להקדים תרופה למכה ולא לאפשר להם להגיע ליכולת גרעינית כי אז לא תהיה לנו פה יותר זכות קיום.
והנה, בשנים האחרונות, נדמה שהאיום הזה נהיה פחות רלוונטי. האם משהו השתנה במציאות האובייקטיבית? האם אנחנו יודעים עכשיו משהו שלא ידענו קודם על תוכנית הגרעין האיראנית, או שהשינוי הוא בעצם שינוי תודעתי שעבר על החברה פה בארץ, החל מהמחאה החברתית של קיץ 2011, דרך חשיפת קשרי ההון-שילטון, בועת הנדל״ן המתנפחת שמאיימת להתפוצץ לנו בפנים, ומתודלקת ע״י הצורך הפסיכולוגי של הישראלים לבעלות על הדירה (אחרי 2000 שנות גלות…), יוקר המחייה הלא הגיוני, ועד להבנה שאולי האינטרס של האנשים ״שם למעלה״ הוא לא בהכרח טובת הציבור אלא קודם כל טובתם האישית?
אם לפני 10 שנים מישהו היה מעלה את האפשרות שהאיום האיראני מתוחזק ע״י התקשורת, שנשלטת ע״י בעלי הון שמקורבים לשילטון, בתור ״מסך עשן״ שמטרתו להסיט את תשומת הלב מהבעיות האמיתיות בחברה הישראלית, וכדי לשמר את הציבור הישראלי במצב קבוע של פחד כך שיהיה קל להמשיך לשלוט בו, היו קוראים לו ״קונספירטור״. האם כיום יש עדיין אנשים שלא חושבים שזו אפשרות סבירה בהחלט? ומה זה אומר על המלחמות המקומיות שמתלקחות משום מקום פעם בעשור עם הדינמיקה הקבועה שלהן? איך זה שמאזן האימה בינינו לבין אוייבינו מצליח לשמר את האיזור בשקט יחסי במשך תקופה קבועה של 8-10 שנים ואז בעקבות תקרית אחת קורס בבת-אחת לתוך מלחמה עקובה מדם? אולי גם פה הדברים הם לא חד-משמעים כמו שנוח לנו לחשוב?
הדוד סם נגד כל העולם
המוח האנושי אוהב לראות את המציאות בצורה דואלית – שחור ולבן, צודק וטועה, צדיק ורשע, טוב ורע, שמאל וימין, ניצחון והפסד. זה הופך את העניינים להרבה יותר פשוטים.
לדוגמא, במשך שנים האמריקאים נתפסו בתודעה הקולקטיבית המערבית כ״טובים״ והרוסים כ״רעים״. התפישה הזו תוחזקה בנאמנות ע״י עשרות סרטים הוליוודיים חד-מימדיים של ״טובים נגד רעים״. אחרי התמוטטות ברה״מ ונפילת חומת ברלין, פתאום לא היה יותר ״אויב״, אבל את הוואקום הזה בתודעה המערבית תפסו במהרה הערבים, סינים וצפון קוריאנים, ולמעשה כל מי שהוא לא ״מערבי״, וגם הסרטים התאימו את עצמם לדמות האויב החדשה.
ארה״ב עדיין נתפשת אצל רוב הישראלים כ״ידידתנו הגדולה״, שמעוניינת להשכין שלום בכל רחבי הגלובוס, ולהביא את אור הדמוקרטיה לכל מדינות העולם. אבל בשנים האחרונות מתגלים כל מיני פרטים שמעמידים בסימן שאלה את הקביעה הזו, גם בהקשר המקומי שלנו, לדוגמא המעורבות של קיסינג׳ר מאחורי הקלעים במלחמת יוה״כ, או הקשרים ההדוקים שבין ארה״ב לקטאר, המממנת העיקרית של החמאס.
תקשורת ההמונים בשירות הצי-בור
אז אולי המציאות האמיתית קצת יותר מורכבת מזו שמוצגת לנו ע״י התקשורת פה בארץ? אולי כל תפישת המציאות שלנו, זו שעל בסיסה אנחנו יוצאים בנחישות למלחמה פעם בעשור, מבוססת בעצם על מניפולציות וחצאי אמיתות? אולי יש גורמים, מקומיים או גלובליים, חוץ מהאיסלאם הפונדמנטליסטי, שיש להם אינטרס לשמר את המזה״ת במצב קבוע של חוסר יציבות? ואם יש לנו כ״כ הרבה שנים להתכונן למלחמה הבאה, איך זה שאחרי כל אחת מ-3 המלחמות האחרונות הוקמה ועדת חקירה (אגרנט, כהן, ווינוגרד)? ומן הסתם תקום גם אחת בקרוב לחקר מחדל המנהרות של המלחמה האחרונה. ומה אנחנו יודעים באמת על הקשרים בין כלכלת עזה למדינת ישראל?
בריחה החוצה
אבל גם ההתעסקות בקונספירציות למיניהן, מקומיות או גלובליות, היא עדיין בריחה החוצה, כאשר האמריקאים והממשלה שלנו החליפו את הערבים בתפקיד ״הם״. ומה איתנו? מה עם התודעה הקולקטיבית שלנו? האם אנחנו עד כדי כך קלים לתימרון ומניפולציה והתגובות שלנו כ״כ צפויות? האם אנחנו מבינים למה התגובות שלנו הן כאלו?
במאמר מצויין שפירסם פה אביחי אבוהב לפני הבחירות האחרונות הוא הצביע על הקשר שבין השואה לבין התודעה ההישרדותית של אזרחי מדינת ישראל. הקשר שהוא עשה מבוסס בין השאר על האמונה בהישארות הנפש וגילגול נשמות – אמונה שהרבה אנשים לא מקבלים. אבל לא צריך ללכת רחוק ולהסתמך על תיאוריות מיסטיות שקשה להוכיח. מספיק להסתכל על הכבישים פה בארץ או על התור בסופר כדי לראות את האלימות, חוסר הסבלנות וסובלנות, המניפולציות והרצון ״לא לצאת פראייר״, שמבוססים כולם על התחושה הבסיסית שאין מספיק לכולם (או שהנאצים עוד מעט באים…), ולכן כל אחד צריך לדאוג קודם כל לעצמו ולבני משפחתו גם על חשבון פגיעה באחרים – התודעה ההישרדותית-חרדתית-צרכנית, שאביחי מדבר עליה.
יכול להיות שיש קשר בין התודעה הזו, שמושרשת כ״כ עמוק בדי.אן.איי. שלנו, לבין המלחמות החוזרות ונשנות שמלוות אותנו מאז הקמת המדינה ונדמה שכבר השלמנו עם קיומן?
ואם אנחנו באמת רוצים להיות כנים עם עצמנו, חייבים לשאול שאלה נוספת, גם אם היא עלולה להישמע פרובוקטיבית. אולי עמוק בפנים יש בנו חלק קטן שבעצם מחכה למלחמה הבאה, לתחושת הביחד, אחוות הלוחמים והרעות שזכורות לנו בייחוד מהשירים, והתחושה ש״כל העולם נגדנו״, שתזכיר לנו כמה אנחנו ״מיוחדים״ – יותר מוסריים, צודקים, חכמים וחזקים?
שגרת המלחמה
הרי בזמן מלחמה פתאום נעלמים כל חילוקי הדעות, פתאום הנהגים בכביש יותר נחמדים והאנשים בתור בסופר פחות נדחפים, כי פתאום מתגלה המכנה המשותף שמאחד את כולנו, ההבדלים מיטשטשים, ואנשים מסוגלים לראות פתאום גם את האחר. איך יראו החיים שלנו פה בלי שבירת השיגרה המלחמתית הזו פעם בעשור? רגילים, משעמים, יום-יומיים וחד-גוניים, כמו של כל שאר העמים. אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו כמהים לחיים כאלו, אבל אולי יש בנו גם חלק שמפחד מהשיגרה, השיעמום, ההתעסקות בענייננו האישיים, בלי שום אתגר שיתן ערך מוסף ומשמעות לחיים פה בארץ? וגם אם אנחנו באמת רוצים לשנות את המציאות סביבנו, האם אנחנו בכלל מאמינים שיש לנו אפשרות להשפיע עליה בדרך כלשהי, או שניגזר עלינו להיגרר אחרי ההתגרויות החוזרות ונישנות של שכנינו, ולהיקרע תמיד בין איפוק לבין ״הליכה עד הסוף״ בלי יכולת להחליט?
דמות הצורר
אנחנו עסוקים כ״כ בניסיון להבין את ״המנטליות הערבית״, אבל איך אפשר להבין מנטליות של מישהו אחר לפני שהבנת את המנטליות של עצמך?
האם לדוגמא אנחנו מודעים לדמות ״הצורר״, שמלווה את העם היהודי לאורך השנים, צרובה כ״כ עמוק בתת-מודע הקולקטיבי שלנו, ורק מחליפה שמות – החל מפרעה והמן, דרך הצורר הגדול מכולם של הזמן המודרני, ועד לצוררים של השנים האחרונות – אחמדינג׳אד, נסראללה, ומוחמד דף, שתפס שוב את ראש טבלת הצוררים בעקבות המלחמה האחרונה. מה הדמות הניצחית הזו אומרת עלינו?
דמות "הצורר" הזו בעצם מייצגת גם את ה"אויב" הקולקטיבי שתמיד מאיים עלינו, כמו שמסביר אבשלום אליצור במאמר המעניין שלו על האנטומיה של השנאה המטפיזית. בין השאר הוא כותב שם:
״כמה מוזר: עם אשר ראה עצמו נעלה מכל העמים מצא את עצמו, במרוצת הדורות, מגדיל ומעצים כמעט באותה מידה את דמות אויבו – למרות שאויב זה כבר הושמד! – עד שדימה לראותו מציץ בו מכל פינה. לתופעה הזאת, המוכרת היטב מהפסיכיאטריה, יש הרבה מקבילות היסטוריות: האינקוויזיציה, המהפכה הצרפתית, הסטאליניזם, המקארתיזם – בכולם, בהדרגה, הפך החיפוש אחר אויבים לטירוף שהפיל אינספור קורבנות מבית. משהו דומה קרה ברדיפתו של עם ישראל אחר עמלק: בלי קשר לעם הנוודים הקטן שנעלם, הפך עמלק הדמיוני לישות על-טבעית המאיימת על עם ישראל ללא הפסקה״.
במאמר יש גם התייחסות מעניינת לקשר שעשה ישראל הס בין עמלק לפלשתינאים, על כל מה שמשתמע מזה… יש תחושה שבעקבות המלחמה האחרונה והתגובות למלחמה ברחוב הישראלי, הקשר הזה מקבל משמעות חדשה…"
הגלולה הכחולה או הגלולה האדומה
הפיתרון הקל הוא להמשיך להסתכל החוצה, על המנטליות של הערבים, הצביעות של האמריקאים, המניפולציות ותאוות השלטון של המנהיגים שלנו, והנהג שחתך אותנו בכביש. הרבה יותר קשה להסתכל פנימה, לראות את הפצעים הריגשיים, החרדות הקיומיות והזיכרונות הכואבים שנמצאים אצל כל אחד מאיתנו, ומעוררים תגובה ריגשית אוטומטית לכל לסיטואציה חיצונית. אבל האמת היא שאין לנו שום יכולת להשפיע על המציאות ״שם בחוץ״, אלא רק על המצב הנפשי הפנימי שלנו. זה דורש הרבה עבודה קשה, אומץ וכנות, אבל המאמץ הזה משתלם – הוא יכול להפוך אותנו לאנשים יותר רגועים, אוהבים, שלווים, סלחנים, מאושרים, ושלמים עם עצמם ועם סביבתם, בלי קשר לנסיבות החיצוניות. ומי יודע, אולי המצב התודעתי הזה ישפיע גם על המציאות החיצונית, וכאשר נפסיק להתכונן מנטלית למלחמה הבאה היא פשוט לא תגיע.
תרנגול קרב – אושו
צ׳י הסינג צו היה מאמן תרנגולי קרב
בשביל המלך הסואן.
הוא היה מאמן תרנגול משובח אחד.
המלך חזר ושאל,אם התרנגול כבר מוכן לתחרות.
״עדיין לא״,אמר המאמן,
״הוא מלא אש.
הוא מוכן להתנפל על כל תרנגול הנקרה לו בדרך.
הוא יהיר והוא בטוח בכוחו״.
לאחר עשרה ימים הוא אמר:
״עדיין לא.הוא מתרגש כשהוא שומע תרנגול קורא״.
לאחר עוד עשרה ימים אמר:
״עדיין לא.יש לו עדיין מבט נוקשה והוא נרגז״.
חלפו עוד עשרה ימים,והמאמן אמר:
״עכשיו הוא כמעט מוכן.
כאשר תרנגול אחר קורא,עינו אפילו לא מעפעפת.
הוא עומד ללא תזוזה כמו תרנגול עץ,
הוא לוחם מלידה,
תרנגולים אחרים יעיפו מבט לעברו ויברחו״.
לקראת סיום סבב הלחימה הנוכחי (בתקווה שהוא באמת יסתיים בימים הקרובים…) יש לנו אולי כמה שנים של חסד. האם ננצל אותן להתכונן למלחמה הבאה (התקשורת כצפוי כבר התחילה לעשות את זה), "בטוחים בכוחנו" כמו תרנגול הקרב של אושו, ומוכנים לשחזר שוב את הדינמיקה הקבועה בינינו לבין אויבינו המתחלפים, או שאולי ננצל את ההזדמנות כדי להתבונן פנימה לשם שינוי, וננסה להתעורר סוף סוף מחלום הבלהות המשותף שהתת-מודע הקולקטיבי שלנו ממשיך לשחזר שוב ושוב מאז ראשית ההיסטוריה המשותפת שלנו?
כל השאלות ייענו ע"י בירור הזהות כי אין טוב ורע ככה סתם בעולם זה תלוי בזהות שהגדרנו לעצמנו שבעזרתה אנחנו ממקמים את כל הדברים במקומם ובזמנם
ברצוני לתת מעט ביקורת בונה.
חייבים קצת יריעה היסטורית בכתבות כאלה, אי אפשר להתעלם מ1500 שנה של מסורת דאר-אל-חרב, ת'אקייה. ת'אנפייה. ח'ודה, ח'ליפה, וג'יהאד ששזורה באיסלאם כל כך הרבה זמן, ולא ממש רק נגד ישראל, בינם לבין עצמם יש מלחמות אפילו יותר גדולות, השיעים והסונים לא רוצחים אחד את השני במאסות מאז קיום מוסדות המודיעין של המערב, זה משהו שטבוע בהם כבר למעלה מאלף שנה.
מה שקורה בישראל כל כך לא ייחודי בהסתכל על כל העולם. ניגריה, תימן, לוב, סודן, וכמעט מצריים לאחרונה מראים את ההשפעה ההרסנית שיש לתרבות הזאת בצפון אפריקה. מדובר בתרבות שעדיין משמרת את העבדות של שחורים בצורתה הגולמית והאלימה ביותר, משהו שאפילו במערב כבר לא מעיזים לעשות. מה שקורה פה בארץ עם התרבות הזאת קורה גם בחבל קשמיר בין הודו לפאקיסטן (ופאקיסטן בתוכה מפולגת וגוססת מאין ספור מלחמות פנמיות), הפיליפינים, חבלי ארץ בצפון מערב סין, בנגלדש, תאילנד מהווים מוקדים מאוד בעייתים באסיה, הם אפילו לכל הרוחות הוציאו את השלטון והרוב הבודהיסטים בבורמה משלוותם, ולאחרונה הם נוקטים נגדם ביד קשה .באזורי ארואסיה לא פחות מבצ'צ'ניה, בוסניה , טג'יקיסטן ואוזבקיסטן אותם בעיות.
וזה לא שזה דבר חדש, הח'ליפות שקמו כל פעם לאורך ההיסטוריה קמו באלימות רבה כנגד הכופרים. תור הזהב בספרד היה בעיקר אצל המורים והיה תקופה די זמנית, לצערנו שרדה רק המנטליות הימי-ביינמית.
היה חשוב לי להגיב, להראות שישראל סך הכל טיפה בים היסטורית וגאוגרפית בעניינים הללו. מדינות איסלאמיות שלמות שלא נותנות זכויות לקהילה הגאה, מתנהגות לנשים כמו אל חיות, איך אפשר לדבר עם אנשים כאלה יותר מידי? אפשר לדבר על כך שיש דיכוי נגד אותם קהילות גם במערב בגלל, נאמר אפלייה במקומות עבודה מסויימים, או חוסר סבסוד כזה או אחר שקבוצות לחץ חושבות שמגיע להם כאפלייה מתקנת, אבל זה באמת באמת כעין וכאפס למה שקורה שם, ושם אין ממש מקום למשא ומתן על התקדמות במתן זכויות.
אני יכול לקבל את זה שגורמי מודיעין מערבי מנסים להשפיע על ארגוני טרור כאלה ואחרים בשם כל מיני אינטרסים, אבל הם לא המציאו את הקיצוניות הזאת בחלקים נרחבים באיסלאם (וגם אם מדובר ב5%, ואני ממש נדיב, ה5% האלה זה מאות מיליונים של אנשים עם השפעה עצומה בעולם המוסלמי).
בכל אופן, תחשבו על זה קצת. המקומות שציינתי למשל בצפון אפריקה, מאות אלפים מתו שם ממש בשנה שנתיים האחרונות בשם פלגים באיסלאם כאלו ואחרים, ולא היה לזה שום קשר לישראל או למערב, זה פשוט מה שקורה שם כבר הרבה מאוד זמן.
לגבי התקשורת, היא נוטה לתייג כגזענות תגובות כאלה, בנסיון להחיות אפשרות ל"שלום עכשיו" (תרבות האינסטנט, כמו שרוצים במערב קפה עכשיו, אוכל עכשיו, אז משום מה חושבים שלפתור בעיה בין תרבותית כל כך סבוכה, אפשר עכשיו).
תודה על החומרים באתר, המשיכו כך.
נאה דרשת!
הקוראן שנכתב ע"י האל, מורה על מאמיניו ציוויים קשים כנגד הכופרים.
אף תיאורייה מערבית על שלום, לא תשנה בו פסיק.
נראה לי שהכותב היקר שכח להתייחס לדבר אחד ועיקרי והוא המציאות. זה שאנחנו פרנואידים אחרי ההיסטוריה העקובה מדם, לא אומר שלא רודפים אחרינו. לצערנו שכינינו מגדלים דור שמחונך על שנאת ישראל בפרט והמערב בכלל, דור שמאולף שרצח והרג יהודים הוא מטרה נעלה."עם" שלם שכל ההיסטוריה שלו מושתתת על שקר והוא מוכן להקריב את מיטב בניו על רצח יהודים. כל הרצון שלנו הכנה לשלום וכל הניתוחים הפסיכיאטרים שנעשה לעצמנו וכל ההלקאה העצמית לא תעזור האויב הנאצי העמלקי קם כל פעם לכלותינו והגם שרוב הקונספירציות אמיתיות, ויש מי שמזיז שחקנים עיקרים במגרש מסיבות הקשורות עמו ואין ביד אף אחד מאיתנו להושיע, אבל האויב העיקרי המוכן להרוג אותי ואותך גם במחיר מותו הוא ובניו עדיין עומד ומוכן ליום שיוכל לבצע את זממו, וכידוע לכל בר דעת אין לנו פעמים להפסיד מלחמה. אז אולי במקום לנתח את עצמנו פסיכיאטרית נעשה חושבים לאן הגענו ואיזה אויב בנינו לעצמנו, ממציאות שאפשר לאכול חומוס ולעשות קניות בשכם קלקיליה חברון ועזה, קמו כמה קונספירטורים, ועם ממון רב, והרבה עמותות, מכרו לעם לוקש, את השלום המיוחל לימות המשיח, מזרח תיכון חדש. ותוך כדי הפקרת ארץ ישראל ובניה גידלו בקרבנו דור של נאצים שונאי ישראל, וסיכוי קלוש לשלום וסיכוי גדול לרגיעה שהיה, פשוט נעלם ונגוז, וגם שהאמריקאים מחזיקים את קאטר שמעבירה כסף לבנק ישראל שמעביר אותו לחמס ואחותו התאומה הראשות הפלסטינית, ואני ואתה משלמים את החשמל של המחרטות שבונות טילים. אם חפצי חיים אנחנו, עכשיו נשאר לתכנן רק את המלחמה הבאה, כן בתוך כל הבלגן הזה.
לערן ומשה – התגובות שלכם מתייחסות ל״הם״, כאשר המטרה של המאמר היתה לשאול שאלות בקשר ל״אנחנו״.
אפשר להתעסק רק בהם, אפשר להתעסק רק בעצמנו, ואפשר גם וגם, זה לא סותר.
כמו שכתבתי, אני חושב שקשה מאוד להבין מנטליות של מישהו אחר לפני שהבנת את המנטליות של עצמך, כי תמיד תסתכל על האחר דרך הפילטר של תפישת המציאות הסובייקטיבית שלך.
רוב האנשים – פה בארץ ובכלל בעולם (כולל ״הם״), לא ממש מעוניינים להבין את עצמם, ואולי זה המקור לכל הקונפליקטים שאנחנו רואים היום בעולם. אולי לא….
בואו אני אסביר לכם מה קורה במציאות. יש את קובעי המדיניות שזה ראש הממשלה ראשי הצבא אנשי ביטחון מוסד-שב"כ וצוותי חשיבה וכמובן שתעשיינים בנקאים ותאגידים שהם בעלי משקל שמשפיעים על הפורום הממסדי והם ביחד קובעים ומחליטים מה יהיה. ההחלטות והדיונים נעשים בדלתיים סגורות. התקשורת כולה מגוייסת ומשומשת כזרוע תעמולה של הממשלה ואנשי ההון. אין שום סיכוי לרוב האוכלוסיה שעוברת שטיפות מוח יומיומיות מהתקשורת לדעת מה באמת קורה. כי הם לא קוראים אנגלית ולא בודקים מידע סותר. זה מאוד קל לתמרן אוכלוסיות כאשר התקשורת כולה על שלל ערוציה מדברים בקול אחד. התקשורת שמנוהלת ע"י הון-שלטון היא הגורם העיקרי למצב התודעתי הירוד של הציבור. לרוב האוכלוסיה אין את מנת המשכל או את האפשרות להבין שאנשי שלטון וממון מעצבים דרך התקשורת את ראיית עולמו.
הסבה שרוב האוכלוסייה חייבת להתבסס על מידע שהתקשורת מייצרת היא בגלל שזו הזהות שהציונות יצרה ואם רוצים לייצר עצמאות חייבים לצאת מכל התנועות המודרניות הכושלות ולהתחיל בירורים מהבסיס מהטקסטים הקאנוניים של העם שלנו ושל האנושות בכלל אז אין צורך יותר במידע הזול הזה הוא אפילו הופך לדוחה
מעניין ונותן פרספקטיבה שונה למציאות הישראלית
עמית, אתה הפיזיוטרפיסט שעשה את הקורס של טכנולוגיה בהזמנת ציוד?
צודקים. אמנם האויב הוא ממשי ואכזר (ולמזלנו גם די טיפש), אבל באמת יש עניין בעבודה פנימית שלנו כעם בכדי למנוע את המלחמה הבאה.
איך שלא נסתכל על זה אנחנו חייבים להכיר בעובדה שאנחנו יהודים. יש אמת מוחלטת בתורה שלנו ובכל מה שהיא מצווה אותנו לעשות. לא יעזור לנו להיות בודהיסטים שאנטיים, או אירופאים משכילים או אמריקאים חמדנים. אנחנו בסופו של דבר חייבים להיות מי שאנחנו באמת – יהודים.
רק ככה כל העולם ירגע עלינו, וגם אנחנו נרגע על עצמנו.
פשוט מאוד – אנחנו חייבים להיות… אנחנו!!
מה זה אומר ברמת הפרט? זה כבר עבודה אישית רוחנית של כל אחד ואחד.
ברמה הקולקטיבית- זו הארץ שלנו. נקודה. כולה שלנו. ורק פה אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו באמת – יהודים.
זה הסלון המשפחתי שלנו ובו כל אחד יכול להיות איזה יהודי שהוא רוצה להיות. אתה יכול להיות יהודי שלומד תורה כל היום ואתה יכול להיות יהודי שהולך לים בשבת. זה לא משנה. זה הבית שלנו וכולנו אחים. לפעמים רבים, לפעמים צועקים אבל משפחה – תמיד אוהבים.
מאמר מעולה.
עוד זוית לנושא אפשר לקבל מעדותו של קצין המוסד לשעבר ויקטור אוסטרובסקי
http://whatreallyhappened.com/WRHARTICLES/deception.html
מדינת ישראל ניסתה להשיג צו מניעת פירסום בארה"ב כנגד הספר שהוא פירסם, שופט חתם על צו המניעה אולם תוך 48 שעות בית המישפט לערעורים ביטל את הצו.
כתבה מצוינת. תודה רבה.כתבה מרחיבת דעת באמת.
לו רק אנשים ישכילו לראות שכולנו בני אדם שחיים על כדור מרחף בחלל, והגדרות מעבר לכך אלו רק אשליות והיאחזות במטריקס
המסקנה שצריך להתעסק בעצמנו נכונה, אבל הניתוח של הזהות הישראלית הוא מיותר ומסבך, אין דבר כזה ״אנחנו״ במובן הזה, ניתוח פסיכואנליטי טרחני של העבר ושל ״מה גורם לי להתנהג כמו שאני״ לא מוביל לצמיחה ברמה האישית ובטח ובטח שלא ברמה של עם שתכלול בתוכה הכללות הרסניות כמו שהרביץ בהן בכתבה, עדיף לנוע בהדרגה לעבר תפיסות בריאות יותר, והדרך היחידה היא שיהיה לנו מנהיג שיוביל אותנו לשם, כל השאר זה שטויות
כנראה שהעם היהודי מוביל את עצמו לשם למרות שאין מנהיג, ולראיה- כל הדמויות הנפלאות שנהשפו בפנינו מאז חטיפת הנערים ודרך השפעתן על כולנו. ומתוך עבודתנו על עצמנו, של כל אחד מאיתנו, ייבחר גם המנהיג הראוי, ההנהגה הראויה- שאז זה ממש ימי משיח.
ברור שאין דבר כזה ״אנחנו״ כמו שאין דבר כזה ״אני״…
״אנחנו״ מורכב מפרטים אינדיווידואלים, ולכן מן הסתם מה שנכון לרמת הפרט נכון גם לרמת הכלל.
כשבן-אדם פרטי נתקל בבעיה שחוזרת על עצמה והוא לא מצליח לפתור הוא יכול לפעול בכמה דרכים – לנסות להבין מה במציאות החיצונית יוצר את הבעיה ולחפש שם את הפיתרון, לחפש מישהו (מנהיג, גורו, פסיכולוג) שיוביל אותו, יגיד לו מה לעשות ויפתור לו את הבעיה, או להתבונן פנימה ולנסות לפתור את הבעיה בכוחות עצמו, או עם עזרה של אנשים אחרים.
בכל מקרה אני לא מכיר מנהיג שיכול ״להוביל אותנו״ וגם לא כ״כ הבנתי לאן הוא אמור להוביל אותנו ואיך הוא אמור לעשות את זה.
האמת היא שישראל הייתה מודעת למנהרות ופשוט חיפשה עילה למלחמה.
אין הפתעות בכלל. מלחמת לבנון השנייה הייתה מלחמה ידועה מראש. אני הכרתי אישית חיילים מסוללת חץ שהיו בכוננות מספר שבועות. נאמר להם בפירוש שעומדת לפרוץ מלחמה.
שוב, אין הפתעות. יש שב"כ צה"ל מוסד וכו.
אין מלחמה שאינה ידועה מראש. אפילו מלחמת יום כיפור – טענו זאת שנים ולאחרונה הפרוטוקולים שפורסמו מאששים זאת.
כתבה מרחיבת דעת ולב. קראתי בצמא כל מילה והתחברתי מאוד לגישה. כך אני חיה את חיי. תודה תמיר יקר
תודה לך 🙂
אגיב כאן בציטוט מכתבתו של עמוס עוז בהארץ של סוף השבוע הזה. "האם בכך אמרתי שהכוח הצבאי מיותר? חס וחלילה. בכל רגע נתון ב–70 השנים האחרונות, כוחנו הצבאי עומד בלי הרף בינינו לבין חורבן והשמדה. ובלבד שנזכור: כאשר מדובר בישראל ובשכנותיה, כוחנו הצבאי יכול רק למנוע. למנוע אסון. למנוע השמדה. למנוע פגיעה המונית באוכלוסייה שלנו. אבל לנצח במלחמות לא נוכל, פשוט מפני שאין לנו שום מטרות שאפשר להשיגן בכוח צבאי. ומפני כן, כאמור, אני רואה ברעיון "ניהול הסכסוך" מתכון לצרה אחרי צרה, שלא לומר: תבוסה אחרי תבוסה.
הרבה מאוד ישראלים, יותר מדי ישראלים, מאמינים — או ששוטפים את מוחם להאמין — שאם רק ניקח מקל גדול מאוד ונרביץ לערבים רק עוד מכה אחת, חזקה מאוד, הם ייבהלו ויניחו לנו פעם אחת ולתמיד והכל יהיה בסדר. כבר כמעט 100 שנה הערבים לא מניחים לנו, למרות המקל הגדול שלנו."
ניהול הסכסוך הוא שם המשחק הישראלי. כי באמת אין מטרות. היעד הוא לשמר מצב קיים.לשם כך יש את מושבת העונשין כפי שאני קוראת לה, עזה. מאד נוח לתקוף שם כי הם ילדים רעים שמשגרים רקטות מדי פעם וגם תמיד קל ליצור מצב בשטחים שיצור התלקחות קלה וזו תיצור מצב נוח לסבב/ מבצע/ מלחמה או כל שם חדש שיתנו לזה. אישית אני מחכה בתיעוב אחרי כל סבב לסבב הבא ולכן גם יוצרת סדרות של ציורים בנושא. החיים בצל ניהול הסכסוך הם גהינום לדעתי.זה מספק תחושה של נקיון מוסרי, של אנחנו צודקים כי תראו כיצד 100 שנה לא מרפים מאתנו. אבל חשבו על כך שפעם אי אפשר היה לנסוע לירדן וגם לא למצרים…