לבחור זה להסתכל לפחד בעיניים

הבחירות הקרובות: להסתכל לפחד בעיניים ולשאול, מי הם ניצולי השואה האמיתיים? / מאמר אורח מאת אביחי אבוהב

נדמה כי בבחירות הקרובות עומדות מנגד שאלות כבדות משקל על עתידה של מדינת ישראל בסכסוך עם הפלסטינים ובקונפליקט מול איראן. אבל כמו בכל בחירה שאנו עושים כבני אדם, אין אפשרות אמיתית לבחור, אם אין מודעות עצמית להתניות שמגבילות אותנו בתת-המודע האישי או הקולקטיבי.

לדברים שאומר כאן יש רלוונטיות מיוחדת גם לקוראי "אמת אחרת", אף כי הם נאמרים בהקשר רחב הרבה יותר ואני מקווה שהם יצאו גם בספר בעברית בזמן הקרוב.

אותי לא מעניין אילו מפלגות מציעות את עצמן, ומי מתוכן תזכה ברוב הקולות בבחירות האלה.

לדעתי ה"משחק מכור" מראש.

הוא מכור מראש לא מפני שאני מאמין שיש מישהו שמכוון את התוצאות ובידיו השליטה מאחורי הקלעים, אלא מפני שהפוליטיקאים עצמם, רובם ככולם, אינם אנשים שהתעוררו.

המפה הפוליטית, לצערי, היא של כאלה החפצים בשליטה ובכוח מתוך אמונה שהם יותר טובים מהאחרים, אולם ללא מבט-על או בהירות ביחס לתודעה הקולקטיבית בארץ.

התמונה הזאת היא מורכבת ומחייבת התייחסות רחבה וראיה מחוץ למסגרת החיים הרגילה. היינו, אפשרות להסתכל בתהליך הכולל שמלפני הקמת המדינה, המלחמות, הקונפליקט הנוכחי במזרח התיכון והמצב החברתי והכלכלי שמאפיין אותנו בעשורים האחרונים.

לדידי, הדבר החשוב ביותר הוא ההבנה של שורשי הפחד בתודעה הקולקטיבית, שבלעדיה לא תתכן תפיסה בהירה של המצב, ואף לא פעולה עתידית נכונה.

אין זה סוד שבמרכזו של קוד הקיום של החיים בארץ שני אלמנטים בלתי נפרדים: הישרדות וצרכנות. במאמר הקצר הזה אני רוצה לחבר את האלמנטים האלה לשורשים שלהם, ולהבין מדוע התקיעות הזאת נמשכת כבר כמה עשורים, אף כי לפחות בתחילת הדרך אפיינו את המדינה כישרון, יצירתיות והישגים בכל התחומים ובזמן כה קצר, שקשה להשוותם עם אלו של כל מדינה אחרת בעולם.

כמו תמיד התמונה שלי מתבססת על הניסיון האישי, ואני יודע שבאמצעות הרגשות, המחשבות והעשייה שלנו, אנו לא רק יוצרים מציאות אלא גם מעניקים לה משמעות. אין משמעות לעולם בפני עצמו מחוץ למשמעות שאנו מעניקים לו, אלא כבית ספר אחד גדול שבו באנו ללמוד ולהתנסות בדיוק בכך: ביצירת מציאות משותפת ובהענקת משמעות לקיום.

ברובד האישי, כבר נוכחתי שאנו לא מתים, נזכרתי בחוויות חיים קודמות שלי, טיפלתי בעשרות אנשים בשלוש יבשות וראיתי כיצד מלחמת האזרחים של ספרד, מלה"ע השנייה והכיבוש באמריקה הלטינית נמצאת בזיכרון הפרטי של כל אותם האנשים שעימם עבדתי. שוב, אני מבחין כאן בין ניסיון לאמונה. אני לא מאמין בגלגול נשמות, אני חווה אותו ישירות. אני זוכר את חווית המוות שלי במלה"ע השנייה וזכיתי לראות כיצד בני בן השבע, שנולד עם ברונכיט, חרדת נטישה ורעב כפייתי, נזכר בחוויה של תאי הגזים במסע יצירתי לתוך תת המודע שלו. התבוננתי כיצד סבתי "התגלגלה" בתור בת אחותי, עם אותו השם ואותן האיכויות. למרות שנולדה בארה"ב לתוך מנטאליות והורים שונים לחלוטין, היא התעקשה ללמוד יוונית מסיבה כלשהי, לחזור, לחפש ולמצוא את הקברים של הוריה של סבתי ביוון, מבלי להיות מודעת לכך שזאת היא עצמה, משלימה מעגל ומתקדמת הלאה.

עם הזמן, למדתי לזהות נשמות החוזרות לאותן משפחות, ולעיתים מספיקים לי תאריכים ושמות כדי לדעת זאת כך התברר לי גם שללא ריפוי נשמתי, מרבית בני האדם אינם מסוגלים לחוות את עצמם כמודעות צרופה ולקחת אחריות על המציאות שהם יוצרים. בעקבות החיים בספרד ולאחר הביקורים בפרו, הודו, ברזיל וישראל, הבנתי שמעבר למפה הנשמה הפרטית יש גם מפה של התודעה הקולקטיבית.

וכאן, אני רוצה לחזור לישראל, לשואה ולבחירות הקרובות. כמעט בכל הטיפולים שערכתי בישראל, במוקדם או במאוחר, צפה מתוך תת-המודע הפרטי חווית השואה. זה קרה כמעט כל האנשים שעימם עבדתי בביקורים בשנים האחרונות.

באופן פרדוקסאלי, קוראים לזה תסמונת ה"דור השני" או ה"דור השלישי". למעשה מדובר בדור הראשון: אנו ניצולי השואה בעצמנו. הבנתי שכמעט כל הנשמות שמתו באירופה התגלגלו בישראל בתור ילדים, עם תאוות חיים ויצירתיות, ברוכי כשרון, אבל אבודים בתוך עצמם, וסובלים מפחד קיומי וצורך להיצמד לקיום החומרי. מדובר בשש מליון נשמות שמהוות היום את הדור הבוגר והצעיר או מה שמרכיב את התודעה הקולקטיבית הישראלית. פתאום, התחוור לי למה משרד החינוך מתעקש להביא מורים ואלפי בני נוער למחנות ההשמדה באאושוויץ ובירקנאו, ומדוע זה כל כך חשוב להרגיש ש"ניצחנו, הנה, אנחנו כאן". זה הריפוי הקולקטיבי שלנו, שנעשה עדין באופן לא-מודע, אבל הוא מאוד הכרחי.

אף על המחקרים הרבים של אנשים כמו איאן סטיבנסון (שחקר מעל שלושת אלפים ילדים), של אליזבט קובלר רוס (שהתמחתה בליווי חווית המיתה וחוויות טרום מוות) ובריאן וויס (שמרד בממסד האקדמי ופרץ דרך טיפולית ברגרסיה עם מאות אלפי מקרים), נצחיות התודעה היא עדיין דבר שמחוץ לפרדיגמה של התרבות האנושית.

כשאחותי סיפרה לי, רק לפני חודשיים, כיצד כמה בני נוער, שאותם ליוותה כמורה בפולין, ידעו וזכרו שהם ממש היו שם, בכו והתרגשו, הצטמררתי. ממנה לפחות, הם יכלו לקבל הבנה וחמלה, מפני שהיא כבר נזכרה בכמה חוויות חיים קודמות שלה, ויודעת שזה כך. משאר המורים, הם לא יכלו לצפות להבנה דומה, מפני שזה לא נכלל במערכת האמונה שלהם. מהם, אפשר היה לצפות רק לדואליות האופיינית: הם הנאצים הרעים, אנחנו הטובים, אנו שרדנו, ניצחנו ועלינו להמשיך להיות חזקים מול כל העולם. מיותר אולי לציין, שבמהלך העבודה שלי בשנים האחרונות גם טיפלתי בכמה וכמה "נאצים לשעבר", וגם שם, בגלגול החיים שלהם הנוכחי, נמצאת האשמה, הניכור העצמי, הניתוק והפחד.

כך, אנו נמצאים לפני בחירות בישראל, שנת 2012, במדינה שיש בה מטפלים ורופאים באופן יחסי לאוכלוסיה יותר מכל ארץ אחרת בעולם, אך היא עדיין לא מבינה את עצמה. וכך, קורה שאנו ניצבים שוב מול ה"איום הקיומי" בדמות איראן ופלסטין ולא יודעים כיצד להשתחרר ממנו.

אין בעולם הזה טוב ואין רע. יש רק ניסיון. אנו מייצרים לא רק את החוויה, אלא גם את המשמעות שלה. לדידי גם אין "רוחניות", שנפרדת מן החיים, יש רק מודעות עצמית צרופה, פשוטה, מקבלת וחומלת. אנו ממשיכים לייצר מציאות מתוך ההתניות שלנו, מבלי לדעת זאת, וחושבים שיש שם "גורל" או "קארמה".

קוד הקיום של מדינת ישראל, הפך להיות הישרדות וצרכנות, מפני שהשואה חיה ונושמת בתודעה הקולקטיבית. החרדה הקיומית לא נרפאה ואנו ממשיכים לייצר מציאות בהתאם. יש לנו שותפים לכך – הפלסטינאים, האיראנים ושאר אומות העולם – וכולנו ממשיכים לשחק באותו המשחק, שנראה לעיתים כטרגדיה ולעיתים כקומדיה. האם נתעורר?

הבחירות קרובות, אבל עדיין אין בחירה כי אין מודעות עצמית. האנושות עושה את צעדים בקצב שלה ועל כל אחד מאיתנו לעשות כמיטב יכולתו ולתרום ככל האפשר. כשתהיה מאסה קריטית בארץ ובעולם של אנשים שחפצים ליצור במשותף מציאות אנושית שהיא אחרת, זה יקרה. לא רגע אחד לפני.

לפני שנים, כתבתי כמה מאמרים על התגליות שלי, ביחס למושג הזהות העצמית שלנו כאומה וכעם באתר ניו אייג' של מעריב (שנסגר מאז). אלו היו מאמרים פורצי דרך, שנגדו את מרבית מע' האמונה הנפוצות לגבי ההיסטוריה של האנושות בכללותה ושל העם היהודי בפרט.

קיבלתי אז התייחסות מקוראי "אמת אחרת", שבעקבותיה עברתי לכתוב כאן באתר – לשמחתי – ללא צנזור או עריכה פופוליסטית. הם דיברו על מנגנוני הפחד שבאמצעותם קל מאוד לשלוט בעולם: משבר כלכלי, מגפות, מלחמות מבוימות ואסונות טבע. במבט לאחור, אני רואה את הדברים קצת אחרת: הפחד הקיומי שלנו נובע מעולם החי, אף כי במהותנו אנו צורת תודעה מורכבת יותר, שאינה נכחדת. נספחים אל הפחד הזה זיכרונות קולקטיביים ופרטיים, שמתעוררים מיד כאשר אנו קוראים את ה"אמת" על העולם, ומגלים את ה"רוע" שיש בו. אבל למעשה ה"אמת" הזאת היא אמת יחסית ושייכת לחשיבה. במציאות הצרופה אין רוע יש בורות. גם אין גורל, יש יצירת מציאות מתוך התניות לא מודעות. ובעיקר, אין פחד, אלא היעדר ידיעה עצמית.

כאשר אנו קוראים – על התרופות הפסיכיאטריות הניתנות לילדים, הרעלים במי השתייה, שובלי הריסוס של המטוסים, קנוניות הרצח של מנהיגים, מנגנוני שליטה בהון, ועוד כהנה וכהנה ידיעות – זה יכול אולי לעורר בנו פחד. אבל הפחד הזה יקטן ככל שתהיה יותר התעוררות. התעוררות "מתחילה בקטן", בכל אחד מאיתנו שלומד על בשרו כי הדבר שממנו אנו עשויים אינו נכחד! למרות הכול אנו צומחים!! אנו קולטים לאט שהיקום הזה במהותו הוא משחק של תודעה או "אנרגיה אינטליגנטית". הייעוד שלנו הוא הכרה העצמיות, הגשמה של מאווי הנשמה, ויצירת מציאות באופן מודע ואחראי. הלימוד הזה ייקח עוד זמן, ואין פתרונות קלים ומהירים. לכן גם אין לי המלצה לבחירות הקיקיוניות האלה.

כשאני קורא על המתרחש בישראל, איני יודע אם לצחוק או לבכות. הפוליטיקאים הם שחקנים כה משוכנעים בעצמם, עד שנראה כי הם הלכו לאיבוד במשחק ומאמינים שכל העם שבוי בו ועוקב אחריו. יש בזה משהו קומי להפליא, אם לא היה מדובר בחיים שבני אדם רוצים ליצור יחד בישראל. ואז, עולה בי התובנה המוכרת: מה שחשוב זאת הדרך עצמה ולא אף תחנת הביניים. הבחירות הקרובות הן עוד שלב בדרך. יקרה בהן מה שיקרה, יש לי ביטחון מלא באינטליגנציה של היקום ובכך שכל ישות צומחת על מנת להכיר את העצמיות שלה.

עלינו להמשיך הלאה. כל אחד מאיתנו לומד בקצב שלו – להסתכל לפחד בעיניים, ללמוד לחבק אותו מן הלב – ולפעול מתוך מקום משוחרר ונקי. יגיע רגע שבו זה יהיה נחלת הכלל, הפרדיגמה תשתנה ואנשים יתעוררו.

אביחי מגיע לישראל לסדנה על ריפוי נשמתי בדרך להגשמה עצמית בנהלל בסוף החודש הזה.