בישראל 2012 לא אתם תחליטו כיצד לטפל בילדכם!

מאמר דעה מאת / מיכל סימפלר

עשרים שנים בערך, אם לא יותר, חלפו מאז ראיתי סרט קולנוע אמריקאי, שהתבסס על סיפור אמיתי.

הסרט עסק בנערה שחיה בארה"ב בשנות ה30 או ה 40 המאוד חשוכות, בתקופה שבה כל מי שהעז להרים ראש, נאשם בבגידה במדינה ובנטיות קומוניסטיות.

אותה הנערה, הייתה מרדנית מאוד ולא חששה להתבטא, כי לתומה, חשבה שזה בסדר להגיד מה היא חושבת… אמה הפגועה מן הסרבנות, המליצה על אשפוז כפוי לבת ומאז ועד ליום מותה, דבר לא נותר כפי שהיה.

בבית החולים הפסיכיאטרי היא ספגה מכות חשמל, זריקות, תרופות, השפלות ועוד.

אז כשרצו להכניע אותה, מצאו שהדבר היחיד שיצליח להכניע את הבחורה הסרבנית, הוא ניתוח מוח.

כך היא עברה כריתת חיבורן של האונות הקדמיות במוח, בניתוח שנקרא לובוטומיה והפכה למין זומבי כנוע וחסר רגשות.

היא לא היוותה יותר סכנה לאף אחד. לאחר הניתוח, היא שוחררה לחופשי.

הסרט הזה, יש לציין, טבע בי חותם עמוק של זעזוע מעומק הרשעות ומכובד היד של ממסד דורסני וחסר עכבות.

התנחמתי, אז, בעובדה שאלו היו שנים חשוכות, אפלות, שפסו מן העולם. היום אמריקה היא המקום בו נוגעים בשמיים… היום אין דברים כאלו.. הכל שקוף, ברור, אנושי.. הלא כן?

עברו מאז כמה שנים שהשכיחו ממני, כמעט, את הסיפור הזה.

עד שלפני כמה חודשים קראתי סיפור שזעזע אותי שוב, הפעם על תינוקת ישראלית, שנולדה באותה התקופה בה נולדו הילדים שלי, לפני כ 10 שנים.

עוד בזמן ההיריון, נאמר להורים כי היא סובלת מגידול בבטן וכי יהיה צורך לנתח ולהסיר את הגידול מיד לאחר הלידה, והם נתנו הסכמתם לניתוח.

אלא שאז, לאחר הלידה, שינו הרופאים את דעתם והחליטו שניתוח לא יעזור ויש צורך בטיפול כימותרפי.

כשהורי התינוקת התנגדו לטיפול כימותרפי (בגיל כמה ימים) איימו על האב באשפוז כפוי במוסד לחולי נפש.

זה קרה פה, בתל אביב. לא באיזה חור נידח בדרום… לא במדינה שכוחת אל. כאן, תל אביב של 2010, ישראל.

מרכז התבונה והידע. מרכז הרוחניות ואהבת האדם.

השבוע, זה קורה שוב. ילד בן שש שנמצא אצלו גידול ממאיר במוח, עבר ניתוח בהסכמת ההורים, אך בניגוד לרצונם, הוחלט בבית חולים, שלמרות שלא נותרו גרורות בראשו, או בגופו, עליו לבלות שנה שלמה עם קרינה רדיואקטיבית הישר למוח, עם כימותרפיה, הישר לווריד…

האם התנגדה לטיפול וביקשה טיפול טבעי או לחלופין, חוות דעת אחרת מבית חולים בארה"ב.

אבל במקום זה, היא חוותה את נחת זרועו של הממסד.

לאחר שהוציאה את בנה מבית החולים, היא הוחזרה לשם, אחר כבוד, כעבריינית לכל דבר, עם איומים בדבר הוצאת הילד מחסותה, לטובת בית החולים.

כן. בית החולים תובע אפוטרופסות על הילד, כי אמו לא מסכימה לשרוף ולהרעיל את גופו ומוחו.

מי שראה מימיו טופס הסכמה לטיפול כימותרפי, יודע, שהטופס מציין סיכונים שאף אדם בר דעת לא יחתום שהוא מוכן לקחת, אלא אם הוא מפוחד עד מוות.

אבל האמא הזאת, עדיין לא הגיעה למצבה הזה. היא אישה חזקה.

המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש, לאחר שקראתי את הכתבה, היא כי היום, זה הילד שלה, אבל מחר אלו יכולים להיות הילדים שלי. שלכם,
של כל אחד מאתנו.

הדורסנות הכוחנית לא פסה מן העולם. היא רק הפכה ליותר מתוחכמת. אף אחד לא יכול לברוח ממנה.

אם אדם מרגיש רע הוא פונה באופן טבעי למערכת הרפואית. אם הוא נמצא בתוכה, הוא לא חופשי יותר.. במיוחד אם הוא קטין, או חסר אונים בדרך אחרת.

חוקי היסוד שחוקקו למען האדם וכבודו, אינם מכסים פרצות שכאלו. במקרים מסוימים, אנחנו לא מכוסים בשום דרך, על ידי החוק ואז הדרקוניות המבהילה מתפרצת.

זה קרה פה יותר מפעמיים, אלא שלא בכל פעם שזה קורה, ההורים הם אנשים חזקים ואמיצים, שעומדים על שלהם או מוכנים לקחת על עצמם סיכונים נוספים.

הם שותקים ומובלים כצאן המובל לטבח. ללא זכות דיבור, ללא יכולת פעולה. משותקים, מפוחדים וחסרי זכויות, חסרי חירות.

לפני 3500 שנים יצאנו מעבדות לחירות. במקום להיות עבדים לעם אחר, אנחנו עבדים לתרבות הקלוקלת שלנו. עבדים לכסף ולכוח.

אבל הגיע הזמן להשיג חירות מלאה, פיזית ורוחנית ואת זה נעשה רק ביחד.

כשכולנו נתאחד כגוף אחד אל מול הכוח והשררה, אל מול אלו שמציגים את חיינו כחיי חופש, בזמן שהם לוקחים מאתנו את החירויות הבסיסיות ביותר – החירות להחליט על בריאותנו ובריאות ילדינו!