סיפור על אב נחוש, שני ילדים, חוף הים ואלי ישי

בשישי שעבר נסעתי לחוף, חוף זיקים – בדרום למי שלא מכיר, שני קילומטר מעזה אולי.
לקחתי טרמפיסטים, הם עמדו בשדרות – אבא, בראשית שנות החמישים, ושני ילדיו, כבני עשר ושתים עשרה בערך, בן ובת.
בדרך הוא מספר לי שהיום הוא לוקח את הילדים לים, בטרמפים, כבר הרבה זמן מאז שהבטיח להם.

אנחנו מגיעים לחוף, וכבר אני קולט איך הוא אומר לילדים בשקט מאחורה שיתכוננו לרדת.
הבנתי למה – לא היה לו כסף לשלם את הכניסה, הוא תכנן להיכנס ברגל.
"תעצור לנו כאן" הוא אומר לי כ-100 מטר לפני השומר שמבקש 12 שקלים לאדם.
אני עוצר להם, הם יורדים, ויחד איתי מתקדמים אל החוף – אני ברכב, הם ברגל ויחד איתי הם מגיעים לבוטקה בצד הדרך אל החוף.
"אתם לא יכולים להיכנס" אומר לו השומר, "למה לא?" אני שומע בקושי, "צריך לשלם, זה 36 שקלים".
אני לא ארחיב על כך יותר מדי, רק אומר שגם עיוור היה מבין ש-36 שקלים בשביל האבא הזה הם ארוחת ערב לילדים, יהיה מגוחך להחסיר מהם ארוחה עבור יום בחוף.
"בסדר, סליחה" אומר לו האבא, כמתנצל על כך שיש לו חלומות גדולים, ושני הילדים בעוד מבטם מושפל אל הארץ, עושים אחורה פנה בעל כורחם, כי אביהם מחזיק אותם בידיהם ומושך אותם הרחק חזרה מהחוף.
"מה??? עכשיו הוא יחכה לטרמפים חזרה לשדרות?" אני שואל את עצמי. "מה לעזאזל קורה פה?" – וזו רק עוד שאלה מיני רבות שחלפו לי בראש בשעה שאני רואה אותם במראה של הרכב.
אבל לא! האבא הזה לא פראייר. אני רואה גם איך שהוא חותך לתוך הדיונות הלוהטות, שגם הלטאות לא מסוגלות כרגע לרבוץ עליהן.
הולך בדרך העקיפה הזו שהיתה מעייפת גם ספורטאי מצטיין, כדי שהוא יוכל לקחת את ילדיו היום לים.

אני לא משלם את שנים עשר השקלים, עניין של עיקרון, "תעצור אותי" אני אומר לשומר, שמבין מיד שאני נחוש בדעתי, ומרים את הטלפון ומתקשר למנהל שלו, בינתיים אני נכנס, "נראה אותך, עוצר אותי".
אל תטעו, הוא שומר מפחיד, מאלה ששומרים בבארים המסוכנים בלילות, אבל אני כועס, כועס מספיק בשביל לא להבחין גם כמה אני מפחד שהוא יחליט לרסק לי הראש, לא בא לי שירסקו לי אותו.

אני הולך למנהל, מפתח שיחת נימוס על צדק וצדק כהוגנות, והוא נואם לי שהסיפור על האבא הלא פראייר נוגע לו ללב, אבל מה לעשות, יש להם אישור לגבות את התשלום ועליו חתום אלי ישי.
הוא היה בסדר, וכשביקשתי לראות את האישור, הוא הראה לי, היו לו אולי עשרה עותקים מודפסים.
אני קורא, וכן, יש להם אישור לגבות עד שנים עשר שקלים לאדם, שזה המחיר בכניסה, וכן, אלי ישי חתום עליו. (ואגב גדול, הם גם גובים 30 שקלים לאדם שמעוניין להעביר לילה שלם בחוף, זה לא מוזכר באישור).

המשכתי לחשוב על האבא והחמודים שעיניהם אל הארץ, ובטח רק עכשיו מגיעים לשפת המים, ואולי כבר עשרים דקות עברו לפני שהחלו את מסעם בדיונות הלוהטות שתחתיהן הנחשים מנסים להתקרר ולנוח, והזיקיות עייפות מדי כדי לבלוע את הזבוב שהן כבר תפסו בלשון.

בינתיים המנהל הנחמד, ובאמת שהיה בחור חמוד, הזמין אותי לבירה, וכשהוא מוזג אני מתקשר לחברת ילדות היקרה שלי שהיא במקרה גם עורכת דין ומבקש את עזרתה.
בתוך שעה יש לי כבר טלפון של עורך דין אחר שמתעסק בעניין זה בדיוק ומתכונן להגשת תביעה ייצוגית בעניין.
"זה חוקי?" אני שואל אותו, והוא אומר לי שלא, שבמדינה שלנו גביית תשלום בחופים לא מתבצעת כחוק, שהחוק מאפשר גבייה רק אם יש חוף אחר נגיש ונוח לגישה – במלים אחרות, מותר לגבות כניסה לחלק מהחוף אבל לא לכולו, נאמר לחצי חוף זיקים, ובטח שאסור למנוע כניסה ברגל לחוף.
הוא גם אמר שבכנרת זה נוראי, אבל האנשים שמנהלים את הגבייה שם מפחידים מדי, ואולי לא כדאי להתעסק איתם.
אני איתו! לא כדאי. אבל למזלי, אני חי במדינה נאורה, מדינה מערבית מתקדמת, שתמורת חלק מהזכויות שלי כפרט ואדם עצמאי בעולם הזה, מבטיחה לי בטחון אישי וצדק כהוגנות.
מאוחר יותר, למרות הצפיפות בחוף, הצלחתי לראות את אבא גיבור ושני ילדיו שעיניהם כבר לא אל הארץ, אלא אל האופק הכחול, שם רחוק רחוק, על שפת המים, משכשכים בגלים.

הסיפור האמיתי הזה שנכתב על-ידי אופיר אבוטבול התפרסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק של פרויקט אמת אחרת

תמונה באדיבות: FreeDigitalPhotos.net