המהפכה השקטה

פברואר שנת 2012, לפנות בוקר, ברקע הומה הנהר.
אני חש שזה רגע מתאים לכתוב רשימה לקוראי "אמת אחרת", שתדון במשמעות ה"אמת" ובודק מה בעצם אני רוצה לומר ומהן השאלות החשובות.

הרבה מידי נכתב ונאמר על השנה הזאת, על התהפוכות הצפויות בה, על הדברים שמאחורי הקלעים.
האם ישראל תתקוף את איראן (בניגוד לדעת, בחסות, או בדחיפה של ארה"ב)?
האם אסד יופל על ידי ה"מורדים"? או שמא האוליגרכיה ברוסיה תתמוטט ופוטין יפנה את מקומו לסוג אחר של שלטון?
ומה עם המשבר הכלכלי – אירופה והיורו המתנדנד, משבר החוב האמריקני – אולי הסינים או אומות אחרות יפעלו להחריף ולחשוף את הקשר בין קבוצות הכוח הכלכלי הנסתרות?
האם החוצנים יעשו סוף סוף מופע פומבי אמיתי (לא חלילה מבוים ע"י הולוגרמות) כדי שנכיר בנוכחותם?
האם תבוא סערה גדולה של כתם שמש ותהרוס את תשתית התקשורת או שבאמת יתכנו שלושה ימים של חושך ב-21 לדצמבר?
ומה עם היפוך הקטבים המגנטי המדובר, האפשרות שהקוד האנושי הגנטי שלנו משתנה?
האם האינטרנט יצונזר, ואולי המחאות החברתיות בעולם תתעצמנה?
אבל, אני כך מבין, לא בכל אלה אני רוצה לעסוק.

השאלות האלה ורבות אחרות – על חיסונים, חינוך ציבורי, ריסוס כימיקלים ממטוסים, הפלרה של מים – חשובות מאוד אמנם,
אבל נדמה שישנן קושיות שנמצאות עמוק יותר מתחת לפני השטח ואותן אני רוצה לעלות: אולי בעצם מתרחש שינוי מהותי בדרך שבה אנו תופסים את עצמנו, בזמן הזה?
האם קצב האירועים והמידע הרב שזורם אלינו, מחייב אותנו לשאול מה מכל המידע הזה באמת "אמיתי", מה בו נוגע בנו ואיפה זה נוגע?
האם בכלל ניתן להבחין בין דיסאינפורציה, מידע מכובס, תיאוריות שמוכלות בדיעבד על ה"מציאות" ההיסטורית או התקשורתית ומה שבאמת "קורה" שם, בסוריה, עירק, אפגניסטן, ארה"ב, אירופה, ואפילו כאן בישראל.

בסופו של דבר השאלה כדאי לבדוק מהי המציאות שלנו, מהם אפשרויות הבחירה שיש בה, והאם חל בכך שינוי בזמן האחרון.
ואני טוען שכן, חל בה שינוי עמוק ומהפכני.

יתכן כי המציאות הפיזית שלנו, לפחות עבור חלק מאיתנו, לא השתנתה הרבה בשנים האחרונות.
ועם זאת, ברור כי להמוני אנשים במדינות רבות חלו תהפוכות גדולות (חברתיות, סדרי שלטון, כלכלה, מלחמות).
אבל במימדי הרגש והחשיבה אנו מופגזים במידע עצום, לעיתים סותר או לפחות מזוויות מאוד שונות, ובעקבות זאת לתנודות במישור החוויה, ולכן כדאי לנו לבדוק את נקודת הייחוס שלנו: מי חווה את כל השינויים הללו? האם האינטנסיביות של האירועים לא מחייבת אותנו לשקול תפיסה אחרת של מושגי הזמן והמרחב, שנתפסים, כך נדמה, יותר ויותר כמשהו בתהליך של האצה ביחס למוקד הפנימי של הזהות שלנו?
אני חש שגם אם יש לנו שגרת חיים מאוזנת, אפילו מנותקת מרוב האנשים, משהו בתוכנו מתעורר ומתנער בקצב מסחרר, ועל כך הייתי רוצה מעט להרחיב.

ידיעות קשורות

ריטלין זה הדבר הכי גרוע שקרה לילדים מאז מייקל ג'קסון – סטנדאפ קורע

כובעי מסיבה על מצלמות אבטחה – כך ציינו אמנים הולנדים את יום הולדת ג'ורג' אורוול

אירוע: פסטיבל ירושלים למוסיקה מקודשת

"קוראים לי הנשיא העני ביותר, אבל אני לא מרגיש עני"

כבר לא ברור לנו מהי ההיסטוריה ה"אמיתית" שלנו – הלאומית, האנושית, הבינאישית – ואפילו אין לנו בהירות ביחס למה שבאמת קורה היום בעולם.
האמון בתקשורת להמונים נתערער זה מכבר וכמעט שנמאס להשוות מקורות של אינפורמציה, אתרים, עדוית וזוויות שונות של המתרחש.
אנו כל כך מקושרים שנראה כאילו ה"חבילה האנושית" עצמה מטלטלת ביחס לאיזה מוקד סמוי של שפיות, בהירות, שלוה, שנמצא בתוכנו, ויש מעין קריאה להפסיק להסתחרר ולמצוא את השורש של החוויה המשותף לכולם.
חוסר הוודאות במובן החשיבתי מפנה את תשומת הלב למימד הרגשי, שבו מערכות יחסים קרובות תופסות מקום חשוב יותר ב"כאן ועכשיו".

כיוון שאין טעם לרדוף אחר השינויים המהירים אנו נדרשים להתמקד במהות, העל זמנית, נעדרת התבנית, המשותפת לכולם. זאת היא בעיני ה"התעוררות השקטה", שבה גומלת בנו ההחלטה, בין שבמודע או לא, להתנער כמו עוף החול מן העפר ולהתמקד, בחוויה של אותה זהות ערטילאית, חדשה-ישנה, המשותפת לכל בני האדם ששורשה הוא הלב, החום האנושי והקבלה של השוני מתוך חמלה.

http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=_kk06A6JWMg

אני גורס שלרבים פשוט קשה להפריד בין אלה ה"מבינים דבר" ובין השאר, לא חשוב באיזה תחום – רוחני, מנטאלי, קונספירטיבי – ולשוב הביתה לחיק המודעות העצמית השלוה שהכול בסדר, אנחנו בעצם מעבר לזמן ולמרחב, וכל שנותר לנו הוא להכיר בכך ולהפסיק לגמרי לפחד.

למי שמתרגל מדיטציה שנים או כל תרגול "רוחני" אחר (מה באמת בחיים האלה אינו "רוחני"?), זה אולי לא דבר חדש, ובכל זאת, התובנה הזאת מתגבשת ומתחדדת אצל כולם.
זאת היא המהפכה האמיתית שמתרחשת, מתחת לאף, והיא אינה דורשת מאיתנו דבר.
זה חזק מאיתנו, עולה, צף ומשאיר את הרשמים החיצוניים ושטף המידע בבחינת הבל הבלים.
העולם שלנו משתנה, אם נרצה בכך או לא, ומוקד חדש של ערנות נולד.
אנו יכולים לקדם אותו בברכה או לשלול את קיומו ולומר שהוא בלתי נראה, שמרבית בני האדם עדיין חיים בבורות, בחוסר או בשכחה, אבל אני מסופק אם הצנטריפוגה הזאת תאפשר לנו להיות אדישים למה שנולד בתוכנו לאורך זמן רב.
יהיו אלו שיאמרו לי שאני פשוט מדמיין, שאני מסתמך על תחושות פנימיות בלבד, וזה בסדר, אני מקבל זאת באהבה וקורא לכל אחד לבדוק בעצמו.

כי שוב, כשאני מתבונן במרחב האנושי בכללותו הסימנים לכך אינם כה פשוטים.
החשיבה נוטה להלביש על העולם את האמרה "עולם כמנהגו נוהג", ובכל זאת בתוך חוסר השקט הציבורי, החברתי, הכלכלי, הבינאישי והפנימי, נולדת אותה מהות מחדש.
אני מאמין שהיא תשבור, תמוטט, תפיל את החומות בין בני אדם בסופו של דבר. יתכן שבדרך נצטרך לעבור באוקיינוס של אי שפיות, מלחמה, כאוס או בלבול, אבל, כך אני חש בוודאות, לכולנו ברור כי ה"דבר הזה" שמתנער מאבק הוא נפלא, חיובי מעיקרו, ואף מעבר לקוטביות עצמה.
אנו מתעוררים לעצמנו, לאלמותיות שלנו, להיותנו ייחודיים כפי שאנחנו, לאלוהות שבתוכנו ולעובדה ששום דבר בעצם, לא יכול לפגוע בנו.
זהו מוקד הכוח האמיתי שלנו, וככל שנתעורר אליו נפסיק לפחד מכל איום שהוא על חופש הביטוי, סדר עולם חדש, משטר צבאי, וכו'.

ההתעוררות השקטה של בני אדם באשר הם, אפשר ורצוי להתארגן לקראתה, להיפגש, לשוחח אבל היא מעבר למילים.
נדמה שהיא עוברת בינינו בין המבטים ומושיטה יד מן הלב, לחיבוק של אחווה והיכרות ממקום חדש, עמוק ובוגר יותר, ובעיקר שליו, בעל עוצמה וערני.

נכתב באהבה על-ידי אביחי אבוהב.

תמונה באדיבות: luigi diamanti / FreeDigitalPhotos.net