מי שמע על החוק לשיתוף פרטי אזרחים בין רשויות?

בתוכנית 'החזית החברתית' בערוץ הכנסת, ששודרה בסביבות החודש האחרון, הופיע יצחק הרצוג שר הרווחה לשעבר ודיבר על חוק שלדבריו הוא מנסה להעביר מזה כשנתיים: ה'חוק לשיתוף מידע (על האזרח) בין רשויות'.

הוא דיבר על חוק שיחשוף את כל נתוניו האישיים של האזרח – בפני כל פקיד בכל רשות.
לדבריו המידע כבר ממוחשב, שיתוף המידע אפשרי טכנולוגית, אך אינו חוקי, ורק מחכה להעברת החוק.

למרות שמדובר בחוק מהפכני מאין כמוהו – שלילת זכות הפרטיות של האזרח – באופן גורף ללא כל הצדקה – והרכבת תיק מודיעיני מקיף אודות כל אזרח במדינה, שיהיה זמין לכל פקיד, ויהווה פירצה הקוראת לשרירותיות ולשחיתות שלטונית, אין לחוק כמעט איזכורים בתקשורת, וגם כשישנם, הדיווחים בתקשורת המרכזית דומים באופן מטריד להודעות הדובר של משרד הרווחה, ואימצו את התירוץ המופרך לחוק, שנקרא גם ה'חוק לאיתור ילדים בסיכון', כאילו החוק נועד למנוע מקרי רצח של ילדים.
יצור מכוכב אחר היה עלול לחשוב שהממשלה והתקשורת פועלים יחד להטמעת הסברים בלתי סבירים לשלילה הדרקונית של הזכות לפרטיות של כלל האוכלוסייה.

ההסברים הפורמליים של הגנה על ילדים כביכול, הם תירוץ למשטר בסגנון טוטליטרי, שמנהיג טרור ומהלך אימים על החלשים בחברה, ומחזיק בסמכויות כמעט בלתי מוגבלות מול האזרח, שעלולות לשמש בעת הצורך להשתקה של כל התנגדות.

מהו החוק לשיתוף מידע בין רשויות

1. הרצוג טען שמטרתו המקורית של החוק לשיתוף מידע האזרח בין הרשויות היא למנוע רצח ילדים על ידי הוריהם וזאת בעקבות מקרי רצח רבים בשנים האחרונות. הוא הזכיר את רוז פיזם. כשמישהו מציע 'פיתרון' לרצח ילדים קשה להתנגד לו. לפי מר הרצוג וחבריו הפקידים, מעשי הרצח הם תוצאה של צנעת הפרט, וביטול הפרטיות של האזרחים [של כל אזרח בפני כל פקיד] ימנע רצח ילדים. אך למעשה מקרי האלימות ומעשי הרצח במשפחה בד"כ נעשים לאחר שהמשטרה ומשרד השירותים החברתיים נותנים טיפול לא מתאים לבעיות של אלימות במשפחה, ולא בגלל שחסר להם מידע.

2. שווה להתעכב על תוכנית הטלויזיה עצמה, ועל הדרך בה הוצג החוק לציבור. התוכנית "החזית החברתית עם מזל מועלם", בערוץ הכנסת, עסקה במקרה אבסורדי של משפחה בת 8 נפשות, שאיבדה את זכאותה להבטחת הכנסה ולסיוע בשכר דירה, מאחר והאב קיבל בונוס חד פעמי לחג של 200 ש"ח ובכך עבר את תקרת ההכנסה המזכה העומדת על 4100 ש"ח. כמו כן המשפחה הוגדרה כבעלת חוב לביטוח הלאומי ונקלעה למצוקה, ולדברי פעילה חברתית שייצגה את המשפחה נערכו חקירות של הביטוח הלאומי נגד המשפחה מכיוון שבן משפחה העביר להם כמה מאות שקלים לחשבון הבנק. (לערוץ הכנסת אין את התוכנית זמינה לצפייה, הנתונים הם מזיכרוני)

א. בתוכנית התארחו מנכ"ל הביטוח הלאומי לשעבר יגאל בן שלום, ושר הרווחה לשעבר בוז'י הרצוג. הם הסכימו שמדובר בחוסר הגיון אך טענו שהחלטות הפקידים בבטל"א התקבלו לפי החוק ואין לפקידים שיקול דעת בקבלת ההחלטות שהתקבלו (הטענה הזו הופרכה בסוף התוכנית כאשר נמסר בתגובה מהביטוח הלאומי שהוחלט למחוק את יתרת החוב שטרם נגבתה מהמשפחה).

ב. בן-שלום והרצוג טענו שהעוול שנגרם למשפחה הוא תוצאה של חוסר שיתוף מידע בין הרשויות, בגלל צנעת הפרט. המראיינת לא תהתה מה לצנעת הפרט ולנושא התוכנית אלא הציעה בתמימות שיבקשו אישור להסרת סודיות. בן-שלום והרצוג טענו ש'אי אפשר לבקש הסרת סודיות מכל האזרחים במדינה' (אמירה שהבהירה שעניינם לא בזכאות להבטחת הכנסה, אלא בשלילת הפרטיות של כלל הציבור).

ג. טענתם של בן שלום והרצוג, כאילו ישנו חיסיון על המידע של המשפחה היא שקרית, ולהלן ההוכחה (המטרידה בפני עצמה): הגשת תביעה לקצבת הבטחת הכנסה מותנית בחתימה על הסכם הסרת סודיות גורף, המאשר לביטוח הלאומי ולכל אדם הפועל מטעמו לא רק לקבל כל מידע שהוא (רפואי כלכלי סוציאלי וכו') אודות האזרח אלא גם למסור את המידע הפרטי של האזרח לכל גורם אחר על פי שיקול דעתו. כלומר על הזכאים להבטחת הכנסה חל שיתוף במידע הפרטי שלהם ללא כל הגנה על הפרטיות, בין הרשויות, באמצעות הביטוח הלאומי, עוד בטרם עבר החוק על כלל הציבור.

שימו לב לטופס שעליו מוחתם כל תובע להבטחת הכנסה (מדובר באזרחים חסרי רכוש והכנסות. הדגשות לא במקור):

"אני הח"מ נותן בזה רשות למוסד לביטוח לאומי ו/או לכל עובד מעובדיו ו/או לכל אדם אחר הפועל מטעם המוסד לביטוח לאומי או בעבורו, לקבל או למסור לביטוח לאומי כל מידע שיבקש אודותיי והמצוי ברשותכם, לרבות מידע על מצבי הרפואי, לרבות טיפולים בתחום הפסיכיאטרי, הסוציאלי, התפקודי או השיקומי בעבר ובהווה (כולל מידע הנוגע לסידור ילדיי במסגרת חוץ ביתית), וכן מידע על גמלאות ותשלומים אחרים מהמוסד לביטוח לאומי שלהם זכאי או היותו זכאי, וכל מידע או מסמך הדרושים להחלטת המוסד, ו/או כל מוסד בנקאי או עובד של מוסד בנקאי, וכן פרטים על חשבונות הבנק שלי ושלנו, וזאת בקשר לתביעה לקבלת גמלה להבטחת הכנסה.

מבלי לגרוע באמור לעיל אני מתיר למוסד לביטוח לאומי או לכל עובד מעובדיו, למסור מידע, מסמך, תעודה, חוות דעת, דו"ח או הערכה רפואית, תפקודית או אחרת המצוי ברשות המוסד לביטוח לאומי והנוגעים למצבי הבריאותי, התפקודי, הסוציאלי, השיקומי ו/או הנוגע לגמלאות ולתשלומים אחרים שלפי חוק הביטוח הלאומי.

והריני משחרר ופוטר אתכם מחובת השמירה על סודיות רפואית או סודיות כלשהי אחרת ומוותר בזה על כל טענה בקשר לסודיות רפואית או אחרת, בלי יוצא מן הכלל, ולא תהיה לי אליכם כל טענה או תביעה מסוג כלשהו למסירת מידע כאמור."

http://www.btl.gov.il/%D7%98%D7%A4%D7%A … /t5619.pdf עמוד 10

ד. התניית הזכאות לתשלומי הביטוח בהסרת חיסיון גורפת כזו, שאינה עניינית לצורך הביטוח, אינה סבירה, בייחוד מכיוון שמדובר בביטוח בכפייה על האזרח. האזרח מחוייב על פי חוק להעביר אחוז ממשכורתו לביטוח הלאומי. גביית התשלומים מהאזרח נעשית מבלי להתעניין בשלומו הגופני והנפשי, אך ברגע שהביטוח נדרש לשלם את חובותיו לאזרח – הוא מתנה זאת בויתור בלתי סביר על סודיות. איזו ברירה יש לאזרח חסר הכנסות, כשהוא חותם על 'הסכם' חד צדדי ודרקוני כל כך?

ה. אגב, למתענייני המאגר הביומטרי, זה יותר משש שנים שזכאי הבטחת הכנסה נדרשים למסור את טביעת אצבעם, כתנאי לקבלת הקצבה (עליהם להתייצב בלשכת התעסוקה מדי שבוע ו'לחתום' בטביעת אצבעם במחשב).

3. מעניין לקרוא על מר יגאל בן שלום, מנכ"ל הביטוח הלאומי לשעבר, שכיהן קודם לכן גם כמנכ"ל משרד הרווחה. מויקיפדיה:

"בשנים 1970 – 1987 עבד במוסד לביטוח לאומי ועסק בתחומי מיחשוב ומערכות מידע. בין היתר הוא לקח חלק בהיערכות המוסד ליישומם של חוקים שאושרו באותן שנים, ובהם חוק הבטחת הכנסה, חוק ביטוח אבטלה, חוק נכות כללית וחוק הסיעוד. בין תפקידיו בתקופה זו שימש מנהל המחלקה לתכנון ולתכנות, מנהל האגף לעיבוד נתונים אוטומטי, ובתפקידו האחרון סמנכ"ל ומשנה למנכ"ל. במהלך שנות עבודתו השתלם בן-שלום בארצות הברית בנושאי מחשבים וביטחון סוציאלי. בסיום תקופה זו עבר לנהל חברת מחשבים שהתמחתה בתחום מערכות מידע".

בהתייחס למידע הזה, נשאלת השאלה האם החוק לשיתוף מידע, חוקק כתגובה לריבוי מקרי רצח בשנים האחרונות, או שהוא חלק ממדיניות שהבטל"א ומשרד הרווחה/'שירותים החברתיים' מקדמים מזה מספר עשורים בראשותו של מר יגאל בן שלום?

4. למרות היותם 'פרה קדושה', שבד"כ מוזכרת לצד הביטוי 'עבודת קודש', אין מנוס מלהכיר בעובדה שמערכת הרווחה מערכת הבריאות ומערכת החינוך, תחומים שאמורים לשרת את האזרח, משמשים פונדקאי לריכוז סמכויות פיקוח, כליאה וכפייה על האזרח, על חייו ועל גופו. ההסברים שניתנים לציבור הם הסברים חיוביים, ובשלב ראשון שלילת הזכויות מופעלת 'באופן ניסויי' בעיקר בפריפריה וכלפי האוכלוסיות החלשות ביותר בחברה, כך שהציבור הכללי עדיין נהנה מחופש יחסי, למרות השינויים החוקיים, ונותר אדיש לפגיעה בזכויות האדם. החוק של שיתוף מידע בין הרשויות מתייחס למציאות מטרידה שבה הזהות הפורמלית שלנו מוחזקת כבת ערובה בידי פקידים, שבידם להכתיב את גורלנו לשבט או לחסד במספר תקתוקים על המקלדת. האמון שאזרחים נותנים באותן מערכות הוא בגדר wishful thinking במקרה הטוב או תסמונת שטוקהולם במקרה הרע.

א. חוק הנוער (טיפול והשגחה) תש"ך 1960", הוא אחד מקבוצת חוקים דרקוניים הנמצא בסמכות משרד הרווחה, וקובע את סמכויות העובד הסוציאלי לפי חוק הנוער, לכפות על הקטין טיפול רפואי ו/או נפשי, כמו גם סמכויות לכלוא ולנתק אותו מביתו ומהוריו. על פי חוק הנוער, ניתן להגדיר כקטין נזקק כל קטין ש"שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת" (חוק הנוער סעיף 2, סעיף קטן 6). כלומר, בשפה פשוטה, כל קטין יכול להתאים להגדרת קטין נזקק.

ב. משרד הרווחה והבריאות מגדירים הורים המסרבים לתת לילדיהם תרופות פסיכיאטריות כהורים מזניחים, ושואפים להשית את אותה הגדרת הזנחה גם לגבי הורים שלא מעוניינים לחסן את ילדיהם. המטרה המוצהרת של החוק 'לאיתור ילדים בסיכון', היא להכיל את החוק על עוד ילדים, לא רק באמצעות מאגר המידע המשותף אלא באמצעות: "הרחבת ההתייחסות למגוון איתותים ומצבים שעד-כה לא נתפסו כמצבים מעוררי דאגה העלולים להתפתח למצבי סכנה" -נחום איציקוביץ' מנכ"ל משרד הרווחה על החוק (מתוך כתבה באתר News1).

ג. לא תמיד יהיה שופט בתמונה. סעיף 11.א. לחוק הנוער קובע: "היה עובד סוציאלי לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה) סבור כי קטין הוא נזקק ונשקפת לו סכנה תכופה או שהוא נזקק לטיפול רפואי או אחר שאינו סובל דיחוי, רשאי הוא לנקוט בכל האמצעים הדרושים, לדעתו, למניעת אותה סכנה או למתן אותו טיפול אף ללא הסכמת האחראי על הקטין, ובלבד שלא יוחזק קטין יותר משבוע ימים מחוץ לרשותו של האחראי עליו אלא באישור בית המשפט". החוק מכפיף את המשטרה להוראות העו"ס (סעיף 18.ג.) ומטיל מאסר של שישה חודשים על מי שיפריע למילוי תפקידו של העו"ס (סעיף 25).

ד. כן, קראתם נכון – ללא עבירה על החוק, ללא חקירה, ללא שופט – החוק מסמיך פקידים שמונו על ידי שר הרווחה והשירותים החברתיים לכלוא את הילד ולנתקו מהוריו ללא עירוב בית משפט עד שבעה ימים ולכפות עליו טיפול רפואי בניגוד לדעת הוריו. מדובר באחד מתוך קבוצת חוקים דרקוניים שלא בסמכות המשטרה ולא הפרקליטות אלא בסמכות עובדים סוציאליים, באמצעותם ניתן לשלול את חירויות האזרח על סמך חוות דעת ממשרד הרווחה, ללא עבירה פלילת מצד האזרח וללא זכויות נאשם (תבדקו בעצמכם גם את: חוק החוסים [חוק שלילת הזכויות של ה'זקנים' ה'מפגרים' וה'נכים', או בקיצור חוק הנוער למי שעברו את גיל 18], וחוק טיפול בחולי נפש [חוק שבו עצם ההתנגדות שלך לכליאה וטיפול היא העילה לכליאה ולטיפול בכפייה]).

ה. פסק דין הכופה על ילד שימוש בריטלין בניגוד לדעת אמו ובניגוד להוראות יצרן התרופה, לבקשת משרד הרווחה, בו קובע בית המשפט כי:

"ההוראה בדבר הסמכות להורות על נקיטת אמצעים רפואיים אחרים בנוסף על ביצוע ניתוח, כוללת בתוכה את הסמכת בית המשפט להורות על נקיטת אמצעי רפואי, גם כאשר אין בכך משום ריפויו הגופני הישיר של הקטין והחסוי, אלא כל אמצעי רפואי שבית המשפט משוכנע כי הוא דרוש לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין.

בכך כלולה הסמכות להורות על ניתוח לשם הוצאת איבר מגופו של החסוי והשתלתו בגופו של אחר, ובלבד שבית המשפט שוכנע, שניתוח זה והשתלה זו דרושים לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין, פסול הדין או החסוי."

וגם:

"שלומו הנפשי של החסוי יכול שיכלול גם הרגשת נוחות נפשית של פסול הדין מבחינה חברתית. דרך משל, ניתוחים שמקובל לעשותם לפניהם של מפגרים כדי לשפר את חזותם ואת מראיהם. זו אינה תועלת גופנית, ואולי אף לא נפשית מבחינה פסיכולוגית-פסיכיאטרית, אלא התועלת הנגרמת לפסול הדין בניתוח זה היא בכך שמביאה היא לשיפור יחס הסביבה אליו, דבר שבסופו של דבר, מביא לכלל הטבת מצבו ומעמדו."

ו. הודעת דובר משרד הרווחה החודש, על הרחבת תוכנית לאיתור קטינים בסיכון: "הרחבת התוכנית תאפשר, איתור כלל הילדים ובני הנוער בסיכון ביישובים נוספים ותגבור השירותים הניתנים להם ולהוריהם מתוך ראיה בין משרדית. הציפיה שיאותרו כ- 60,000 ילדים נוספים"… "בבחירת היישובים הייתה הקפדה על ייצוג לקבוצות אוכלוסייה חלשות ושונות תרבותית (עולים, ערבים וחרדים)". http://www.molsa.gov.il/dover/pages/new … itemid=320

5. ניתן היה להניח שהוצאת הילד מחזקת הוריו במצב סיכון, לידי 'אנשי מקצוע', מבטיחה את שלומו וביטחונו הפיזי והנפשי של הילד, אך המצב הפוך. למרות תקציבי עתק שמועברים למוסדות, ניתן למצוא ברשת מידע רב על התופעה של ילדים הנלקחים על ידי משרד לשירותים חברתיים מבתיהם, מנותקים מהוריהם, נכלאים במוסדות ועוברים התעללות פיזית ונפשית וחוויות משפילות המבזות אותם ואת הוריהם כבני אדם. מדובר באמצעי דיכוי קשה מאין כמוהו.

א. קראו עדות של מתנדב בכלא לילדים קטנים, בניין מבוצר במרכז תל אביב, צמוד לתחנת משטרה. המתנדב מספר שרובם המוחלט של הילדים הכלואים במקום הם ילדים שלא סבלו מהתעללות או הזנחה מצד הוריהם. הוא היה עד לתקיפות פיזיות של ילדים על ידי מדריכים במקום, שטוייחו ע"י צוות המקום, מתאר ההווי של אלימות, כליאה, והתנכלות לילדים, ומאויים על ידי צוות המקום שאם ידווח עליהם הם 'יתפרו לו תיק' על חוק הנוער ויטענו שהוא עצמו התעלל בילדים.
http://yeladeinu.wordpress.com/2008/07/ … %99%D7%9D/

ב. סרטון שמסכם יפה את הנושא של שימוש לרעה בסמכויות העו"ס.

ג. סרטון נוסף המציג נתונים על עליה דרמטית בחטיפת הילדים בשנים האחרונות.

ד. פרק מהתוכנית 'פולישוק', השר 'לקידום חברתי', העוסק בנושא.

http://www.youtube.com/watch?v=Pc36aPCP_PE

סיכום

התקשורת המרכזית עוסקת לכאורה במחאות ציבוריות 'אנטי ממסדיות' אך מתעלמת לחלוטין מהתעצמות מערכת הרווחה הבריאות והחינוך כמנגנון פיקוח כליאה וכפייה על האזרח על גופו ועל חייו. צפו בוועדות הכנסת ותראו שמדובר בגופים החותרים באופן מוצהר להצר את זכויות האזרח, התלמיד והחולה, ולכפות עלינו 'חינוך' 'תרופות' ו'חיסונים', טיפולים מזיקים, לא יעילים ולא הכרחיים, בכפייה, ומתייחסים לזכותנו על גופנו כהפרעה למילוי תפקידם. באמצעות ענף הפסיכיאטריה כל ביטוי של אנושיות מוגדר כמחלה ונקבע לה טיפול תרופתי, וכל אדם עלול למצוא עצמו קורבן של אותה מערכת.

מחאה אזרחית אמיתית הייתה נלחמת על זכויות האזרח על גופו ועל חייו והקטנת כוחו של השלטון ופקידיו שגוזלים אותן מאיתנו. אזרחים עירניים באמת, היו דואגים לזכויות האדם הרמוסות שלהם לפני שהם דואגים למשכורות ולתנאי העבודה של הפקידים שרומסים אותם.

*אינני פוסלת את האפשרות התיאורטית שישנם עובדים סוציאליים בעלי שיקול דעת, מזג שיפוטי, או מה שלא יהיה, שגרם למישהו לחשוב שעו"ס שאינו בעל הכשרה משפטית, רפואית או פסיכולוגית, קיבל החלטה משפטית 'נכונה', או עזר למישהו בהמלצותיו. כל שאני טוענת הוא שכל טיפול צריך להלקח מתוך בחירה חופשית של האדם – שיקבע מהי טובתו לפי שיקוליו האישיים ומערכת אמונותיו – ולא בכפייה. במידה והפקידים יצטרכו לשרת את האזרח ולא יוכלו לכפות עליו את דעתם – אולי גם השירות שלהם ישתפר.