- פרויקט אמת אחרת - https://www.emetaheret.org.il -

'שפן' – סיפורו של ילד מול הממסד הפסיכיאטרי

שפן / סיפורו של ילד מול הממסד הפסיכיאטרי

חדש בחנויות הספרים: "שפן" ספרו השני של בנימין מאי חושף ניסוי אסור בילדים ובבני נוער, שהתקיים בו זמנית במספר מדינות ובהן ישראל ואשר בחן תרופה פסיכיאטרית מזיקה.
הניסוי שמתואר בספר (ושמדינת ישראל לא מכחישה את קיומו), בוצע על גופם ועל נפשם של עשרות קטינים,
ללא ידיעת הוריהם וללא הסכמתם.

שפן חושף את דבר הניסוי ואת ניסיונות ההשתקה סביבו.

בין לבין הוא מתאר את קרב ההישרדות בחברת הילדים האכזרית, את יחס המבוגרים לחריג ואת רכבת השדים שהפכה ליתרת חייו.

שפן - ספרו של בנימין מאי [1]

הספר "שפן" (הוצאת 'שפן', 200 עמוד, מחיר קטלוגי: 72 שקל) נכתב בתום תחקיר שנמשך 18 שנה.
הספר מעניק הזדמנות נדירה להצצה אל תופעות האלימות נגד ילדים בבית הספר
ולדרך בה החברה ומערכת החינוך מתמודדת (כלומר לא מתמודדת…) עם התופעה.

"שפן" הוא רכבת שדים שתחילתה באלימות בבתי ילדים של הקיבוץ וסופה במחלת נפש.
בין לבין התגלתה כרטסת נסתרת שנכתב בה: "הילדים מציקים לו, לכן נשלח ל"נווה צאלים".
בנוסף נחשף הניסוי האסור והמזעזע, על עשרות ילדים ובני נוער.

"שפן" מתאר כיצד מחברו הפך בגיל 14 לשפן ניסיונות בבית חולים פסיכיאטרי, בו נוסתה על גופו תרופה ש'לא התאימה למחלה שכלל לא היה חולה בה…'

הקורא ב"שפן" מתוודע לתופעות פיזיולוגיות ונפשיות קשות שעבר המחבר בהשפעת התרופות הפסיכיאטריות
ובהשפעת לחץ החברה: צהבת, מחשבות אובדניות, "יד אוטומטית" המכילה בקבוק חומצה מלחית ועוד.
בספר מופיעים דמויות ומסמכים הנראים כאילו נלקחו מתחום ההזיה – אלא שהם אמיתיים לחלוטין.

"להשתגע בקיבוץ, להישאר בחיים", ספרו הראשון של המחבר, זכה לפרסום רב בתקשורת הכתובה והמשודרת ("כותרת ראשית", "7 ימים בידיעות אחרונות", "מוסף שישי" במעריב, "העיר", "ערב חדש", המעגל עם דן שילון ועוד)

"שפן" הוא ספר יחיד מסוגו, מרגש ומטלטל, החושף את האדם שמאחורי התואר "שפן ניסיונות" – ואת המתייחסים אליו כאל חיית מעבדה.

"אפשר לומר שהקושי הגדול ביותר שחוויתי כשכתבתי את הספר הזה, היה להמשיך לחיות," אומר בגילוי בנימין מאי, מחברה של האוטוביוגרפיה החושפנית 'שפן'.
כדי לכתוב לא הייתי צריך להמציא כלום, הכל מתועד בזיכרון ובמסמכים – מטורף ככל שיהיה".

לבקשתנו כתב בנימין מאי מספר מילים המתמצתות את מה שמסופר בספר שכתב:

סיפור קפקאי שאירע במציאות.

הוא מתחיל בהיותי ילד שנולד (1959) וגדל בבתי הילדים בקיבוץ חניתה (כיתת "ניצנים").
שם הפכתי, ככמה ילדים אחרים בכיתות אחרות, ל"שק אגרוף" לשאר בני הכיתה.
מכיוון שלא כבשתי יצרי להגיב חזרה באלימות, ניסו להרגיע אותי בתרופות שונות ומשונות (נאופטיל, ואליום
ואחרות).

כשהוכחתי לסביבה שאני נחוש להגיב לאלימות נגדי למרות התרופות, הועברתי (1969) למוסד של הקיבוצים בשם "נווה צאלים",
שם המשיכו לתת לי תרופות מסוגים אחרים (ריטלין ואחרות).
עד היום איני בטוח למה נועדו, שהרי הייתי תלמיד מצטיין והדוחות, לפחות בתחילת הטיפול ב"נווה צאלים", לא הראו שום דבר חריג.

שהיתי כחצי שנה ב"נס ציונה".
החל מאוקטובר 1973 הייתי שפן ניסיונות ללא ידיעתי לתרופה בשם "לפונקס" שנאסרה לשימוש, כדי לטפל (כך נטען) ב"נזק מוחי זעיר לא פסיכוטי".
בשנת 2002 גם האבחנה הזאת הוזמה.
התרופה עצמה הוחזרה לשימוש רק במקרי פסיכוזה קשים ביותר.
התרופה פוגעת בתאי הדם הלבנים וחושפת את הגוף למחלות.
אני המשכתי להשתמש בה עד 1977 על פי הוראת מנהל בית החולים, אז חליתי בצהבת והלפונקס הוחלפה ב"הלידול".
ב-1981 הפסקתי להשתמש בחומרים אנטי פסיכוטיים בהסכמת פסיכיאטר שטיפל בי בנהריה.
אולצתי להגיע לפסיכיאטר הזה באיום שלולא כך אאושפז בכפייה בידי האנשים המוסמכים בקיבוץ.

הספר ממשיך על השנים שמאז, איך ניצלו כמה חברי קיבוץ את "מחלתי" – כך הם קראו לזה (שלא נמצאה ע"י ביטוח לאומי ואף אחד אחר), כיצד נאבקתי לשרוד בתנאי בדידות ודיכוי חברתי בקיבוץ כתוצאה מהסטיגמה, כיצד עברתי לתל אביב והוצאתי ספר ראשון.
מה עלול לקרות כאשר מחשבות אובדניות אינן מתממשות אך המצוקה נשארת, איך הגעתי בדרך לא דרך למסמכים שמאשרים את כל מה שאני כותב כאן.
איך טייחה "וועדת הבדיקה" של משרד הבריאות את המעשים ואיך נמנעה מבקרת המדינה בזמנה, מרים בן-פורת מלהוציא חוות דעת על פעילותה הנכלולית של וועדת הבדיקה, מה נכתב בעיתונים על הסיפור
ומה נמנעו העיתונאים מלכתוב ומדוע.

בסופו של דבר מתריע הספר על העובדה שאין בחוק הישראלי שום הגנה לאדם כנגד שימוש בגופו
לצרכי מחקר ופיתוח תרופות ללא ידיעתו והסכמתו.

את הספר "שפן" ניתן להשיג בטלפון: 052-374-9771