- פרויקט אמת אחרת - https://www.emetaheret.org.il -

סיפור לספר לנכדים – רשמים אישיים מהפגנת המאה

הגעתי לרחוב רוטשילד בת"א מוקדם.
השעה היתה שבע בערב וכבר הרחובות רחשו בבני אדם.
דוחק, צפיפות, התלהבות, תחושה של אחווה.

אז נכון, היו שם גם קומוניסטים, ונכון הרבה מהצעירים המוחים לא ממש יודעים מהי הכלכלה המודרנית
על מה היא מבוססת, ומדוע חייבים לשנות את בסיסה כדי לראות שינוי מהותי, אבל הכוח של ההמון!
הוא סחף אותי לתוך תחושה של אחדות שכמותה כנראה ניתן להרגיש רק כשמסביבך מאות אלפי בני אדם.
לא יודע אם היו שם 280 אלף או 100 אלף.
זה הרגיש כמו חצי מיליון.

הגיע אופורטוניסט צעיר עם עגלה מלאה במים מינרלים.
הוא עשה עסקים טובים, ויכולתם לרגע לבקר אותו על כך.
אבל אז הוא נקב במחיר, והוא היה הגיוני.
יותר זול למשל מתחנות הדלק, והרבה יותר זול ממים מינרלים במסיבה.
"מים, מים בחמש!" הוא קרא.
ואנחנו הוספנו:

"מים, מים בחמש! ביבי תתבייש!"

אנשים יפים, צעירים וצעירות, מבוגרים ומבוגרות.
אנשים עמדו משתאים לעומת כוחו של ההמון.
אז הוא היה מונהג, ולעתים הרגיש כמו עדר.
אבל אם מיקדת את עינך ראית פרטים. אינדיבידואלים.
אנשים שעשו מאמץ והגיעו מהבית, מרחוק.
יצאו מאזור הנוחות שלהם כדי לצעוק את התסכול.

נסחפנו לרחוב קפלן.
אין מטר לזוז.
מה מטר? סנטימטר!
מכל עבר מרפקים, ידיים, פנים מחייכות.
אישה אחת לא עמדה בדוחק והתיישבה מותשת על הכביש החם.
מסביבה אנשים, מציעים מים, מנפנפים עליה רוח ממניפות.
אנשים טובים.

התקדמנו לאט, הידיים נרדמו מהנפת השלטים.
פתאום שלט ענק על חזית בניין עם דמות שנראית כמו מאו, סמל הפטיש והמגל, כולו באדום.
מתחת כיתוב ענק באנגלית: "Working Class"
חלק מתלהבים, חלק מזדעזעים, לחלק אין מושג.

ממשיכים לאט, בכל כמה מטרים ההמון שואג.
"שאג שאג אריה ישראל", אומר לי שי לצידי.
ואני שמח שהוא איתי.

הילדים בבית, זוגתי איתי.
יפה, קורנת.
מחזיקה איתי את השלט, חווה איתי היסטוריה.

זה קל לשבת על הגדר ולבקר מהצד, לעשות פרצוף חמוץ ולנפנף באצבעות.
אבל ללילה אחד רציתי להרגיש מה זו מהפכה או ניסיון לעשות מהפכה.
ומי יודע לאן זה יקח אותנו?

מתחילים לשמוע את הבמה הרחוקה.
שלמה ארצי עולה לבמה.
מרגיש מוזר קצת, כמו מהפכה/פסטיבל.
החלק המבקר שבי מתחיל לעלות.
אז אני משתיק אותו.
למשך כמה שעות אני רוצה לחוות את מה שקורה מבלי להתיימר לדעת, רק להרגיש.

בשלב מסוים זה היה יותר מדי, החלטנו לחתוך הצידה.
אחרי דחיפת מרפקים של רבע שעה הגענו לדשא ואוויר.
התיישבנו לנוח.
זמן לחשוב ולהרהר.

דפני ליף עולה לבמה ומתחילה לנאום.
ההתחלה מהוססת ואז היא אומרת:
"אומרים לי שזה גדול עליי.
הם צודקים! זה גדול עליי. זה גדול על כולנו!
זו רוח מנשבת, הוריקן. רוח מטבעה אינה ניתנת לביות,
אי אפשר לשלוט עליה.
אומרים לנו 'בואו שבו לדבר, תגישו מסמך'.
מנסים לצמצם אותנו, לשלוט.
אבל בחדרים שלהם אין רוח!
הכל מלאכותי!"

יפה, אני חושב לעצמי, עומדת מול מאות אלפי בני אדם ולא מתבלבלת.
אפשר לבקר אותה, אפשר לצקצק בלשון.
אבל אי אפשר לקחת ממנה את האומץ.

מתי לאחרונה עמדתם מול המון גועש ודיברתם דברים של טעם?

שי דנון מאתר 'אהבה 528' נואם דברים של טעם

שלט הכבשים שהופכות לכלבים

ילדה חמודה נואמת מול ההמון