1. הפיכה, הריסה, החרבה: "כמהפכת סדום ועמורה" (דברים כט כב).
2. רבולוציה, הפיכה-בכח של משטר-המדינה, ביטולה של צורת השלטון הקיימת לשם הקמת שלטון חדש: המהפכה הצרפתית הגדולה (1789).
3. שינוי הפוך ופתאומי במצב או במקצוע מסויים: תורת היחסות של אינשטין חוללה מהפכה במדע-הפיזיקה.
4. (דיבורית) מצב של אי-סדרים, אנדרולמוסיה (גם בהפרזה): עוברים דירה מהפכה בבית.

(מהפכה, מילון אבן שושן)

הערך והמשמעות של המהפכה תלויים באופן שבו היא מתבצעת.
בדיוק כמו כל מילה אחרת, או כותרת שאמורה לגרום לנו להתחדש ולשנות את העתיד.
אבל השאלה אם קרה באותו יום אקטואלי משהו חדש, היא כבר מזמן לא חלק מערוצי החדשות.
נראה שהנאות החיים החדשות יוצרות סוג חדש של מתירנות מתוקשרת שמשכפלת ומפזרת את אוצר המילים עד שכבר כמעט ואין להן תוכן.

מספיק לצורך הענין לייצר בבתי החרושת של התקשורת מאות מיליונים של שימושים לא נכונים או "חדשים" במילים כמו: "חברתי", "קיצוני", "מהפכה", כדי להפוך את המטבע הרשמי של הרשמי למטבע המזוייף.
זה מקביל לתרחיש דמיוני, שבו השוק שלנו יוצף בהמוני מטבעות של שקלים מזוייפים, כשהרוב המוחלט של הציבור ישתמש בהם במקום במטבעות אמיתיים, בלי לבדוק, כך שמהר מאוד, השקלים המזוייפים יהיו המקובלים והאמיתיים ייחשבו כנראה למזוייפים, או אולי יהיה להם ערך אצל אספני מטבעות אם הם יהפכו לנדירים.

התקשורת והצרכנים באופן טבעי לא סובלים בגלל שינויי מילים ופירושים שנתפסים כבלתי מזיקים, ולמעשה, כחסרי חשיבות בתור כלים שקל ונוח לייצר, לשבור ולהחליף ללא הגבלה.
אבל לרוע המזל, רוב האוכלוסייה וגם האנשים ששולטים בצינורות הגדולים, לא מודעים לעובדה שהזנחה של הבבואות של המילים שלנו, היא גם ליקוי עכור של המחשבה, הראייה, הדיבור, ובסופו של דבר, גם של החברה ושל המאבקים הפנימיים שקמים ונרדמים בתוכה.

בהתחלה המילה "מהפכה" תיארה את המהפכות הגדולות של המדינות המודרניות רבות העוצמה בין סוף המאה ה-18 לאמצע המאה ה-20: צרפת, רוסיה, סין וכו'. אפילו גרמניה ,איטליה ויפן לא נחשבו למהפכניות בהשוואה לדוגמאות המובהקות. בהמשך דיברו גם על הציונות כעל מהפכה לא אלימה, בדומה ל"מהפכות לבנות" במדינות אחרות. אבל מאז סוף המלחמה הקרה, היה משעמם בכדור הארץ, אז החליטו להעניק מתוך אמפתיה לכמה התקוממויות שלא הובילו לשינוי ממשי במשטר את התואר הפוליטי היוקרתי של העולם המערבי. הכוונה היא כאן, כמובן ל"מהפכות"- מהומות שפרצו במצרים ובעוד כמה שכנות וארצות ערב.

אולי זאת מין הבחנה מתקנת שמיועדת להקל על הדרישות הפוליטיות של מדינות מתפתחות, בדומה למדיניות של קבלת סטודנטים ללימודים על בסיס של שיקולים חומריים, אתניים, סוציאליים וכו'.

התפנית המתקדמת ביותר חלה לאחרונה בנווה המדבר החדיש הזה של המזרח התיכון: במיקרו היסטוריה של צריכת מוצרי החלב הישראליים התארגן חרם צרכנים יחיד ממינו, מתוקשר וקצר טווח שהונהג על ידי לוחמים חברתיים שאינם בעלי זקנים, חובשי כיפות ולבושים בבגדים ארוכים. במגזר החרדי, חרם צרכנים ממושמע הוא מהלך שגרתי ושכיח. ובאותו אופן, חרם צרכנים גדול הרבה יותר אינו נחשב ל"מהפכה" בארה"ב, באירופה או בקהילות ערביות, מוסלמיות ויהודיות ברחבי העולם.

אבל בעולם הקטן שלנו, חרם צרכנים חילוני על קוטג' היה מספיק חשוב בשביל להפוך לדגל הראשון של מהפכה חברתית… שלמעשה איפשר בכל ההמשך מעין הארכת זמן ותמרון כמעט ללא תמורות חדשות של אותו חרם צרכנים שהסתיים בהעלאה חרישית של רוב מוצרי החלב… זה כאילו שכוחות המהפכה מתרוצצים סביב מוצרים שונים ורחוקים באותו מרכז קניות… ומתוך שיקולים של תועלת, לרגל מה שנראה כמו סיכוי להתעשרות מהירה, העיניים קופצות מהגבינה עם הבית במקרר של הסופרמרקט, לעסקי הנדל"ן ובדרך גם למשפחתונים לילדים ולעגלות לתינוק וכל דבר "בר השגה" שאפשר לתפוס במשך שבוע וכמה ימי עבודה או עד גמר המלאי.

העובדה שמחאת האוהלים הזאת, שהמשיכה לרוץ עם הדגל של הקוטג', מעולם לא הציגה התייחסות או עמדה כלפי הנושא שלה, ולמעשה גייסה את כל התומכים שלה ללא פשר או מכנה משותף כלשהו חוץ מאינטרס כלכלי, משרטטת בבירור את תווי הפנים הייחודיים של המחאה החדשה.

השרטוט הזה מציג בעיקר חוסר תווים, פשטות ריקנית ובעיקר ציפייה מהמתבונן למצוא ממרחק קרוב יותר כמה תווי פנים עמוקים יותר, שלמעשה לא קיימים בכלל. ורק מסתתרים מאחורי אמצעי תקשורת, משקפי שמש ואינטרסים זולים שנמצאים במידה שווה בכל הכיסים, ללא אפליה בין גזעים, מדינות, מקומות עבודה, גנבים ושוטרים.

זוהי הנוסחא של המכנה המשותף הנמוך ביותר. וזוהי למראית עין העוצמה "החברתית" שלו- אפשר לכאורה לגייס את כל הקולות של החברה. או לפחות את האוכלוסייה החילונית הגדולה של "מעמד הביניים" מכל קצוות הקשת הפוליטית. כי אם אין למחאה שום מניע חוץ מלתת לכולם קופונים על סך 60 מיליארד שקל לקניית דירה או להורדת שכר הדירה, לא יהיה שום נושא פוליטי שחברת האוהלים עשויה להעלאות לדיון שעלול להביא לחילוקי דעות ולהתפלגויות שנובעות מגיבוש של דעות שעוסקות בתוכן של המחאה ולא רק בקליפות ובפסולת שהיא מייצרת ומוכרת בעזרת התקשורת, נגד הממשלה, ולטובת האופוזיציה.

הסוף של ה"מהפכה" נראה ידוע מראש. וזה רק ענין של זמן עד שיתברר שבלי תוכנית ובלי מחקר סביר ולפחות דרישה של פתרון אפשרי וגלוי, אי אפשר לשנות את המערכת של המדינה, כי אחרי הכל, התפקוד תלוי באנשים, ובלי רעיונות חדשים, המערכת תישאר אדישה או חסרת אונים לנוכח הבעיה הקיימת, וגם זה, רק אם אנחנו מאנישים את המערכת הכלכלית כדי לייחס לה אדישות או חוסר אונים אנושי. פילוסופים פוסט מודרניים כגון בודריאר וליוטר כבר הבחינו לפני כמה עשורים, שהמנגנון של המדינה בת זמננו חזק ויציב הרבה יותר ממה שנדמה לרוב האזרחים- כאשר ארועים כמו "מחאות" או "מהפכות" בתקופה המאוחרת כבר לא יכולים ליצור שינוי מהותי בסדר הפוליטי והכלכלי… זה היה אפשרי במאות הקודמות, אבל היום כבר מאוחר מדי ואין אלטרנטיבות שיכולות להתחרות במדינה המערבית ובכלכלה העולמית. אפשר לפעול בתוך המדינה, בדומה לארגוני השמאל שמשתמשים במחאת האוהלים בהתאם לשיטה הפוליטית המקובלת. אבל לנסות להתערב בעבודה של הממשלה מבחוץ, מתוך בועת אוהלים, ובלי תוכן, זאת בדיחה א-פוליטית. הממשלה תתגבר על הבעיה הזאת תוך זמן מסויים, כמו שהיא התגברה על השריפה על הכרמל. זה לא מאיים על הפוליטיקה. אבל זה הורס את החוש הביקורתי שלנו כאזרחים ובסך הכל זה מוכר את מעט ההבנה הפוליטית שלמדנו בחינם באזרחות תמורות מניות שאין להן שום ערך כלכלי או פוליטי.

המאמר נכתב ע"י גלעד סליבנסקי יועץ פילוסופי במקצועו, בעל תואר שני בפילוסופיה ובוגר מכון פילוהרמוני לפילוסופיה יישומית.