הביטוי "תודה לאל יש לי עבודה!" הפך למנטרה של אלו שעדיין מועסקים במה שנקרא "המיתון הגדול". הביטוי הזה בשימוש גם על ידי אלו שמתעבים את עבודתם. בזמן שאנשים מתלוננים על השחיקה היומית שאין בה כמעט יצירתיות וסיפוק אישי יותר מתמיד, הם חוששים לאבד את מקור פרנסתם. סקר שנערך לאחרונה מגלה כי הרוב המכריע של העובדים בארצות הברית לא מרוצים מעבודתם. רבים מאיתנו מרגישים כ"כ משותקים, חסרי אונים ומקובעים במקומנו על ידי כוח הכבידה של החוב המכריע וע"י המחיר של הבעלות על דברים, כך שבכל יום אנו מקריבים ברצון את היושרה של חיינו למען הביטחון של עבודה בטוחה.
הקפיטליזם הוא הדת שלנו
(המאמר מתייחס לארה"ב, אך הנתונים הכלכליים דומים מאוד בכל רחבי העולם המערבי.)
אנחנו כבולים בשני הקצוות. בתור עובדים, אנחנו מרגישים לכודים על ידי העבודה שלנו. כצרכנים, אנחנו שקועים בחובות. הנתונים הכלכליים והדמוגרפיים מדהימים למדי. הבעלות על בתים והחוב הלאומי גדלו באופן דרמטי בעשורים האחרונים, בעוד ששיעור החיסכון פחת. גודלו של הבית הממוצע הוכפל בחמישים השנים האחרונות. מנות המזון גדלו מאוד בתקופה זו, וכך גם קו המותניים של האזרח הממוצע. אנחנו צורכים ברעבתנות לא רק דברים חומריים אלא גם רעיונות, ביניהם הרעיון הגדול של החלום האמריקאי. וזה לא עושה אותנו יותר מאושרים, ההיפך הוא הנכון. דיכאון, חרדה, נדודי שינה ותחושה של חוסר משמעות הפכו למאפיינים משותפים של החלום הזה. כשאפשרויות התעסוקה מצטמצמות והצרכנים מצמצמים את ההוצאות שלהם, האשליה של שפע מתפוגגת ונחשפות כמה תובנות בולטות שהיו קבורות עמוק במים העכורים של הסדר החברתי הנוכחי שלנו. החלום האמריקאי הפך חזיון תעתועים, אפילו סיוט עבור רבים, ששקועים בבוץ של פשיטת רגל ואבטלה. ובכל זאת, מתוך פחד וחוסר ביטחון אנחנו אומרים תודה לעבודה שמשעבדת אותנו ומנקזת את האנרגיה היצירתית שלנו, בזמן שאנו ממשיכים לרדוף אחר האשליה ולצרוך ללא מחשבה זבל שאנחנו לא צריכים ולא באמת רוצים. יתר על כן, הטירוף שלנו הופך את כדור הארץ לערימת זבל בזמן שאנו מקווים ומתפללים להתאוששות מהירה של אותה מערכת שאחראית לסבל שלנו. אולי חלק חושבים שהמילה "עבדות" היא קשה בשביל לתאר את מערכת היחסים של רוב האמריקאים לעבודה שלהם ואת אורח החיים הצרכני. עבור רוב האנשים, מילה זו מעלה תמונות של אפריקאים שהובאו לארצות הברית לפני כמה מאות שנים נגד רצונם כדי לשרת אדון או מערכת שבה לא היתה להם זכות דיבור, ולא היתה להם יכולת להשפיע על גורלם או על שגרת היום שלהם. כשלוקחים את זה בחשבון, האם אנחנו לא יכולים להסיק שום קשר בין עבדות "מסורתית" לבין אורח החיים של עובדים וצרכנים בחברה המודרנית? האם באמת יש להם את החופש שמופיע לעיתים קרובות בכל כלי התקשורת המרכזיים או שהם לכודים ללא ידיעתם על ידי אשליה?
בדיוק כמו בהיררכיה של גן עדן, מקובל עלינו כי גם במערכת הקפיטליסטית הארצית, לא כולם יכולים להיות למעלה. למעשה רק מעטים יכולים לשבת לימינו של אלוהי השפע…
כיום אנו חיים בחברה קפיטליסטית שבה עושר או חופש כלכלי הוא הברכה האולטימטיבית עבור הפרט הממוצע. בקיצור, הקפיטליזם הוא הדת שלנו, ואנחנו נושמים אותו יום יום באופן טבעי (או שלא במודע) כמו שאנחנו נושמים אוויר. זה כמעט בלתי אפשרי לפעול בסדר החברתי הזה בלי לחלוק את האידיאל הזה, בהתלהבות או לא בהתלהבות, במידה מסוימת. הקפיטליזם השתנה במידה ניכרת לאורך השנים, אבל הרעיון המרכזי של הקפיטליזם המודרני הוא הצטברות וצמיחה של הון המיוצג על ידי כסף. הסכמנו במשותף לשים חותמת של אישור על כסף כמפתח לכל מרכזי הכוח העולמיים, לרבות חברתיים, פוליטיים, חינוכיים ואפילו דתיים. למרות שיש בדרך כלל חוסר הסכמה על הגדרה תמציתית של הקפיטליזם, רוב האנשים מבינים כי הוא מבוסס ביסודו על הבעלות או החזקה של רכוש פרטי או אמצעי הייצור, או כל משאב אחר הנחשב יקר. והבעלות כרוכה בהכרח בבן אדם פרטי אשר ניתנות לו זכויות מסויימות על ידי החוק. הקפיטליזם מתוכנן במבנה פירמידה, שבה הצלחה של אדם או קבוצה מתבססת על העוצמה הכלכלית של קבוצה אחרת. בעוד הקפיטליזם הניע בצורה ניכרת את ההתקדמות החברתית והטכנולוגית, ההישגים האלו היו קטנים משמעותית אלמלא המרוץ התחרותי אל ראש הפירמידה. למעשה, רבים יטענו כי בדרכם למעלה, הקפיטליסטים משאירים עקבות של עשן והרס המשפיעים לא רק על אנשים אלא גם על הסביבה.
החינוך שלנו היום סובב סביב האידיאל הכלכלי הזה. בעוד אנו טוענים כי אנו רוצים שילדינו יהפכו לבני אדם הגונים, אנחנו דוחפים אותם – לפעמים בחוסר רצון – להתחרות במערכת החינוך שבסופו של דבר מודדת ומעריכה את הכישרון שלהם על פי התרומה הפוטנציאלית שלהם לפרדיגמה הקפיטליסטית. אנחנו לוקחים הלוואות כדי לשלוח אותם לבתי הספר הטובים ביותר כדי שיהפכו להיות הכי טובים ויוכלו להשתתף בתרבות הצריכה שלנו. אידיאולוגיה זו מהדהדת גם בשאיפות הגבוהות ביותר שלנו, המוסר והעשייה הדתית. האסטרטגיה של האמריקאי הנוצרי הממוצע מניעה אותו להשקיע את הזמן המוגבל שלו על פני האדמה בחוכמה, מבחינה רוחנית, כדי לזכות באופן אישי בחיי נצח עם אלוהים וליהנות בשמים מחגיגות ללא הגבלה, מאורגנות ע"י צבא של מלאכים, ובניצוחם של הארכי מלאכים. הרעיון הוא בעצם שיש גישה להון שמימי ללא הגבלה. ובדיוק כמו בהיררכיה של גן עדן, מקובל עלינו כי גם במערכת הקפיטליסטית הארצית, לא כולם יכולים להיות למעלה. למעשה רק מעטים יכולים לשבת לימינו של אלוהי השפע. רוב העושר בארצות הברית נמצא בידיים של חמישית אחוז מהאוכלוסיה. רוב האנשים מודעים לסטטיסטיקות כאלה ולעתים קרובות מתלוננים על אי השוויון בחלוקת העושר, אבל באופן עקרוני עדיין משוכנעים כי באמצעות נחישות ועבודה קשה, הם גם יכולים להגיע באופן אישי לנירוונה הכלכלית בארץ זו של הזדמנויות. זהו הרעיון שנמצא בבסיס הגדרת הזהות האמריקאית. עם זאת, העובדה שהקפיטליזם נוטה להיות אינדיבידואליסטי עושה אותו באופן טבעי תחרותי וחשוף לדחפים ונטיות אפלים ועריצים שלא ניתנים למעקב. כאמור, הישות הקפיטליסטית המודרנית אינה יכולה לצמוח אלא אם כן היא מעמידה את עצמה לפני האחרים או שואבת כוח מהם. היא חיה רעבה שנמצאת כל הזמן בתחרות על כמויות גדלות והולכות של מזון או דלק. ככל שהיא גדלה, היא דורשת יותר דלק. ומהו דלק הזה ? בין השאר, כוח העבודה של מעמד הפועלים, אנרגיית החיים של העובד המודרני. החברה שוכרת עובדים רק אם הם יכולים להביא רווח לחברה. כל עובד נמדד בהתאם למעמסה שלו על מאזן החברה.
מניפולציה כלכלית הפכה להיות פתח דרכו ניתן לחלץ כוחות שונים – נפשי, רוחני, פוליטי, חברתי וכו'…
החלק השני שמתדלק את הקפיטליזם הוא ההוצאות של הצרכנים. ישות קפיטליסטית מוצלחת יכולה לשכנע את העובדים לתת חזרה את הכסף שהרוויחו בעמל שלהם, על ידי קניית המוצרים שלה, לפני שהוא מגיע לכיסים שלהם. כעת נאמר לנו כי העובדים מועסקים והם יכולים לסיים העסקתם בכל עת או על פי חוזה בו הם הסכימו. נאמר לנו גם כי הצרכנים יכולים לבחור באופן חופשי להוציא את כספם או לשמור אותו לעצמם. גם זה חלק אידיאלי של המודל הקפיטליסטי, שרבים כל כך מקשרים בקלות רבה עם חירות ודמוקרטיה. זה עשוי להיות נכון בתיאוריה, אבל כאשר הנטיות האפלות של הקפיטליזם נכנעות ל צימאון שאינו יודע שובע לעוד הון ממשלתי, חדירה לממשל וחוקים שאמורים לתמוך ולהעצים את הדמוקרטיה של האנשים, המערכת הופכת בפועל להיות יותר מעיקה, יותר מניפולטיבית ויותר דורסנית.
למעשה, די ברור שמהעץ האבולוציוני של הקפיטליזם הסתעפו ענפים אל בין הצללים כדי לייצר את מה שיכול להיות מתואר הכי טוב כ"קפיטליזם חזירי". בצורתו העירומה ביותר שלו, הקפיטליזם החזירי בא לידי ביטוי אולי כעבדות "מסורתית" שבה אדם אחד או קבוצה פיזית משתלטים, מנצלים, קונים ומוכרים את האחר תמורת העבודה שלו. זה סוג של עבדות שתחילתה בשומר העתיקה, מצרים, יוון ורומא. אולי למהפכות ולמספר הלא פרופורציונאלי של איכרים ועבדים מורדים לעומת אדונים ושליטים מפוחדים היה חלק בביטול העבדות הציבורית ברוב חלקי העולם. זה נעשה בשם אידיאולוגיות מסוימות כמו חופש, דמוקרטיה ושוויון. אבל העבדות למעשה לא בוטלה, והיא עדיין חיה, קיימת ומשגשגת בצורה מעודנת יותר. היא פשוט התפתחה משעבוד פיזי לשעבוד כלכלי, נפשי ואפילו רוחני. היא מבוססת על הרעיון כי אם ניתן להשפיע על מנגנונים פסיכולוגיים בסיסיים כמו פחד ותשוקה, אז אנשים יכולים להיות מתוכנתים להתנהג בצורה כלשהי. בעוד המשועבדים מאמינים כי הם אלה שעושים את ההחלטות והבחירות בקשר לחייהם, הם למעשה הפכו להיות לא פחות מאשר עבדים תמימים אשר ניתן לתכנת אותם להתחייב לשמירת אמונים נצחית לפרדיגמה או אידיאולוגיה. ככזה, הקפיטליזם החזירי היום מקיף לא רק את הכלכלה ומגיע הרבה יותר עמוק מאשר הארנקים והמשכורות של האנשים. הוא יכול לנצל משאבים בלתי מוחשיים אחרים, כגון אינטליגנציה, אנרגיה, זמן, מחשבות, אמונה דתית, וכו ', או כל דבר אחר שיכול לתדלק את האש שלו. מניפולציה כלכלית הפכה להיות פתח דרכו ניתן לחלץ כוחות שונים – נפשי, רוחני, פוליטי, חברתי וכו ', – מן הפרט לא תמורת טובין או שירותים, אלא על ידי מכירת רעיון או דימוי שתוכנן על ידי המתכנן של המוצרים. בעיקרו של דבר, הקפיטליזם החזירי בונה ואורז מחדש את הדימוי העצמי של הפרט ומוכר לו אותו בחזרה. הפרט, או יותר נכון המאמין, לומד לקבל את הדימוי העצמי הזה שמוקרן אליו כדימוי העצמי האמיתי שלו.
זה שיווק לקבוצה שלמה שכבר תוכנתה לחשוב בצורה דומה ושואפת לאותו הדימוי העצמי באמצעות מניפולציות פחד…
שליטה על הדימוי העצמי של המאמין משולה לבעלות על האווזה המטילה ביצי זהב. מניפולציה כזו מובילה את המאמינים, ללא ספק, להיות תלויים לחלוטין במערכת, בין אם מדובר על תעסוקה, מזון, ביגוד תרופות, מקלט, ואפילו משמעות קיומית. הם מתרחקים מכל הסתמכות עצמית, אשר הוחלפה על ידי תחושה (שקרית) של קירבה וביטחון. הם הופכים להיות במצב של קהות חושים נוחה, נאמנים ואפילו מכורים ליוצר, לאידיאולוגיה שלו ולכל המוצרים הפוטנציאלים העתידיים שלו. ובזמן שהאלמנט של אמון הוא חיוני בקהילה בריאה ועובדת, ניתן בקלות לבגוד באמון זה בחברה אינדיבידואליסטית. היום למשל, רבים ויתרו על השליטה על מקורות המזון שלהם, מרכיביו והיכולת להכין את המזון ממקור ראשון. הם סומכים על כך שהמזון ששמים להם בצלחות ובתוך גופם הוא מזין או לפחות לא מזיק לבריאות שלהם, למרות שלעיתים קרובות אנו שומעים סיפורים בחדשות על מזון מאוד לא בריא ולא היגייני שמוגש ברשתות מזון פופלריות.
דוגמה נוספת נמצאת בתחום הרפואי. אנשים נותנים בקלות את השליטה על גופם ועל בריאותם לרופאים שנהיים יותר ויותר תלויים בתשובות מחברות תרופות שרעבות לרווחים ולהוטות לדחוף תרופות שהן פוטנציאלית רעילות ולא תמיד יעילות. הדוגמאות הן אינסופיות. ויתרנו על שליטה במרבית התחומים של חיינו והפקדנו אותה בידיה של פרדיגמה המבקשת לנצל את האמון שלנו או את חוסר היכולת שלנו לעשות דברים בשביל עצמנו ולא בהכרח על מבוססת על אספקת מוצרים או שירותים איכותיים. הפכנו להיות מנותקים מהאני האמיתי שלנו, המקום שבו הייחוד שלנו, היצירתיות שלנו ושיקול הדעת המאוזן נמצאים. ככזה, לא קשה לראות איך הקפיטליזם החזירי הופך את המאמינים לזומבים או אנשים שחיים על אוטומט בעולם וירטואלי או מפוברק. על ידי שינוי הדימוי העצמי של המאמינים, הקפיטליזם החזירי רוכש את מפתח הקסם אשר פותח את ההון או המשאבים שלהם. הוא שואב את כוח החיים המאוד ייחודי ואת המאפיינים שמגדירים אותם כאינדיבידואלים ומזקק אותם לדלק כדי להנציח את עצמו. זה מאפשר שיווק לקבוצה שלמה שכבר תוכנתה לחשוב בצורה דומה ושואפת לאותו הדימוי העצמי באמצעות מניפולציות פחד (או חוסר ביטחון) ותשוקה, המעוררים הפסיכולוגיים הבסיסיים בתבשיל המכושף הזה. המאמינים למשל חושבים שהם מיוחדים ונערצים יותר על ידי בני גילם אם המילים "קלווין קליין" מודבקות על החולצות שלהם, או אם המילים "דולצ'ה וגבאנה" מוטבעות על משקפי השמש שלהם. מאמינים דתיים, מתוכנתים בגיל צעיר לפחד מאש הגיהינום ולציית לדוקטרינה שהגיעה לכאורה מהשליטים של היקום, ולשמר תחושה של הגנה או ביטחון על ידי לבישת סמלים דתיים סביב צווארם. זהו שיווק גאוני. הצרכן לעתים קרובות הופך להיות שלט חוצות מהלך, נציג משועבד ומטיף לא חשדן עבור המותג הנחשק. על ידי מכירת הרעיון של ייחוד, ביטוי אישי, חירות, דמוקרטיה וכו ', הקפיטליזם החזירי יכול להשיג את ההפך, לשלוט על התנהגות המאמינים ולכלוא את העדר כולו בקלות כדי שכולם ישתו מאותה השוקת.
המוצר האמיתי של הקפיטליזם החזירי הוא אתה, הפרט…
המוצר האמיתי של הקפיטליזם החזירי הוא אתה, הפרט. הצרכן הופך להיות הנצרך. הפועל הופך להיות הדלק. אם בעבר לדוגמא נהגנו לקנות נעליים כי הם היו נוחות ועשויות מחומרים באיכות גבוהה על ידי אומן מקומי, אנחנו קונים עכשיו מותגים מסויימים, כי זה יכול כביכול לשחרר את הספורטאי האולימפי בתוכנו. אנחנו קונים בשביל תמונה מוקרנת, עצמי וירטואלי, ועובדים במלוא המרץ כדי ליישר את ההתנהגות שלנו עם התמונה. אנו מזדהים עם קבוצה מסוימת, סגנון מוסיקלי, קבוצה פוליטית או אמונה, מותג או מעמד חברתי וכו'. אנו מאפשרים לשים עלינו תוויות ובקושי מבינים שהמוצרים או השירותים המפורסמים הם משניים וקיימים כדי לעזור למכור לנו את התמונה המפוברקת. במילים פשוטות, אם אנשים קונים כדי לשמר את התמונה שנמכרת להם, אז ליוצר יש בעצם בעלות עלייך. נעליים, בגדים, תוכניות טלוויזיה, משחקי וידאו, גאדג'טים, חדשות, פוליטיקה, דת, אתרים חברתיים, פורנוגרפיה וכן שורה של דברים אחרים הם דוגמאות של מוצרים משניים שנועדו להסיח את דעתו של האדם מהכוונה האמיתית, שהיא תלות מוחלטת ביוצר ובאידיאולוגיה שלו. המערכת כולה היא קירקס תחרותי, סוג של נסיעה ברכבת הרים. הסחת הדעת הקבועה של הפיתולים והסיבובים והאשליה של דימוי עצמי משופר דואגים לשמור את האינדיבידואל מוחזק במקום על ידי כוח המשיכה שלהם. יתר על כן, עומס היתר של מידע וריבוי הערוצים קיצרו משמעותית את טווח הקשב של האדם הממוצע, במיוחד של ילדים. זה מאפשר שליטה, משום שיש פחות סיכוי שאנשים יוכלו לשבת בשקט ולהיות רגועים, להתבונן היטב ולתהות מה המניעים שמאחורי הקלעים.
במחצית האחרונה של המאה ה -20, הטלוויזיה ממש הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהרחבת הכוח של הקפיטליזם החזירי. הטלוויזיה מספקת חוויה פסיבית, ובנוסף מקדמת טווח קשב קצר. זהו המדיום המושלם לקידום קמפיינים שיווקיים – שנבדקו ותוכננו בקפידה – אל חדרי המגורים של אנשים כאשר הם במצב נפשי פסיבי. על פני השטח, קמפיינים שיווקיים אלו בדרך כלל משתמשים בתשוקות של אנשים כדי למשוך מאמינים פוטנציאליים. בבסיס השיווק נמצא מסר שלילי שמנגן על חוסר הביטחון והפחדים שלהם. כולנו מכירים מצויין אינסוף דוגמאות של פרסומות עבור בושם, בגדים, או מכונית. הן מספרות לצופים שגם הם יכולים להיות זוהרים וסקסים, אבל גם רומזות להם בעדינות שהם כלום אם אין להם את המוצרים האלו או אם הם לא משתייכים לאידיאולוגיה מסוימת. דת מאורגנת היא עוד דוגמה מושלמת שממש משחקת על הפחדים ותשוקות כדי לשלוט במאמינים. בין אם זה בטלוויזיה, במגזינים, ברכבת התחתית, בבית הקולנוע, בכנסייה, בכבישים המהירים, בתחנות הדלק או על גב מפית, החזרה המתמדת שיש כיום על מסרים שיווקיים בסופו של דבר משפיעה על מספר משמעותי של מאמינים פגיעים. לאחר שהודעות אלו הגיעו למסה קריטית, היוצר צריך רק לסמוך על מידע שעובר מפה לאוזן ועל לחץ חברתי כדי שהמוצרים שלו יאומצו על ידי מומרים חדשים. לרצון הזה לקנות כדי להתאים לתדמית שמוצרים אלו מתיימרים לספק לא ניתן להתנגד, גם אם זה אומר ללוות כסף כדי לממן אותם. כשהוא נבנה על ריבית מורכבת, חוב הוא צורה מעודנת ומלוטשת יותר של עבדות. בימי קדם, עבדים סומנו בדרך כלל לפי צבע עורם או תכונה פיזית אחרת; עבדים מודרניים מסומנים ע"י המאפיינים הכלכליים שלהם, ובמיוחד על ידי גודל החוב שיש להם. אם הבעלות על הדברים היא אשליה מנקודת המבט של הטבע, אז החוב הוא שעבוד לאשליה זו. עם זאת, הלוואות והוצאות כסף מעודדים באופן עקבי בכל מקום, כך שהם נתפסים כחלק טבעי ונורמלי של המרקם החברתי. למעשה, הם לעתים קרובות מסופסרים כדרך לעושר ולהצלחה. אנו לווים כסף כדי לשלם עבור המכוניות שלנו, הבתים שלנו, הטלוויזיות עם המסך הגדול שלנו ואפילו החינוך שלנו, שהוא בסופו של דבר מערכת מבריקה שנועדה לשמר ולחזק את הפרדיגמה הרודנית. מונעים על ידי מסרים שיווקיים חכמים, הצרכנים לווים כסף ומכריזים על הדימוי העצמי שלהם שמופברק על ידי תאגידים דרך הכוח של ההוצאות. יתר על כן, לעתים קרובות הצרכנים מוציאים כסף ללא צורך כדרך להקל או לתעל את חוסר שביעות הרצון שלהם מהמצב בעבודה או בבית, הם מאמינים כי מגיע להם "לטפל" בעצמם. יש תחושה של העצמה כשמבזבזים כסף, ריגוש זמני שמתעורר כמו סם. הוא מתפוגג מהר כי הוא מבוסס על אשליה, האשליה של עצמי משופר. המאמינים נהיים מכורים וחוזרים שוב ושוב לשתות מאותה השוקת בניסיון לשחזר את ההרגשה החולפת הזאת של טעינה עצמית או העצמה בזמן שהם קופצים כמו כדור בין העבודות הסטריליות שלהם ובין צריכה מוצדקת.
כל אדם או ישות שמנסה לעקוף את הערוצים של הקפיטליזם החזירי תוך הסתמכות עצמית או יצירתיות נזרק החוצה, מרוסק באמצעים כלכליים, פוליטיים או משפטיים, או פשוט נקנה על הדרך…
הקפיטליזם החזירי חכם מספיק כדי ליירט כל מגמה פוטנציאלית חתרנית ולנצל אותה לטובתו. הקריאה האנטי ממסדית של שנות ה-60 ואורח החיים של ההיפים נחטפו על ידי תאגידים חכמים והפכו לקמפיינים שיווקיים כדי למכור מותגים ומוצרים "מהפכנים" או "מרדנים". זה היה אולי הניסיון הראשוני בעידון השיווק והמיתוג. אחת הדוגמאות המושלמות בימינו היא התעשייה ה"אורגנית", התנועה לאכול באופן בריא ולחפש מזון טבעי, לא מהונדס גנטית ונטול הורמונים ואנטיביוטיקה. ענף זה הופך להיות נשלט יותר ויותר על ידי תאגידים גדולים שהיו אחראים באופן מסורתי על מזון מעובד לא בריא. תאגידים אלה מזהים במגמה הזו של אוכל בריא הזדמנות להגדיל את הרווחים שלהם. המחזור הטפילי יכול להיות מוגדר בבירור. אוכלוסיות לאורך ההיסטוריה היו מסוגלות להתקיים בעיקר על בעלי חיים וגידולים שגודלו באופן טבעי ללא חומרי הדברה והורמונים, למרות אתגרים תכופים, בצורת שיטפונות ומזיקים. החלקאות התעשיתית הגיעה במאה ה -20 כדי לעשות את הדברים יותר "נוחים" ו"זמינים" להמונים. עם זאת, מאז השקתה ההשפעות הרעילות על הסביבה ועל שיעור השמנת יתר, מחלות לב, סוכרת ומחלות אחרות הקשורות לרגלי אכילה הרקיעו שחקים. ההיבטים האחרים שנובעים מתעשיה זו כבר משמשים לתדלוק תעשיות אחרות, אשר התאספו מסביב לשולחן כדי לקחת את החלק שלהם בעוגה. חברות ביטוח בריאות, חברות התרופות, עורכי דין, רשתות החולים ואחרים כבר נהנים מאוד מן ההשפעות השליליות של חקלאות תעשייתית ושל הרגלי אכילה רעים. ועכשיו, גם כאשר המגמה זזה לכיוון אכילה בריאה, מזון אורגני נשאר במידה רבה לא זמין לאחוז ניכר של האוכלוסייה. למעשה, המס מוטל על מי שמבקש להמנע מאוכל עמוס הורמונים, בטעם סינתטי, מעובד וזול לייצור שגורם מחלות.
ישנן דרכים רבות אחרות שבהן הקפיטליזם החזירי יכול לעצב את נשמותיהם של ההמונים. הוא יכול להשתלט על כל המשאבים או אמצעי הייצור בערוץ מסוים ואפילו ליצור תעשייה שלמה – לעתים קרובות "שיעור מבוא" זול – כדי למשוך אנשים ממתחרים אחרים או ממערכות פחות אגרסיביות, מוכוונת קהילה. חברת מונסנטו, לדוגמה, היא נושא למחלוקת רבה בעולם החקלאי. במשך הזמן, הקפיטליזם החזירי יכול לסלק בשיטתיות אפשרויות, ולהפוך את האפשרות של הפרט להמנע מהשתתפות בפרדיגמת השעבוד לכמעט בלתי אפשרית. כמה מאיתנו בארצות הברית למשל יכולים פשוט לוותר על בעלות על מכונית, ועל כל העלויות הקשורות שכוללות ביטוח, דלק, תחזוקה, רישום, וכו ', כדי להמשיך בחיי היומיום? כל אדם או ישות שמנסה לעקוף את הערוצים של הקפיטליזם החזירי תוך הסתמכות עצמית או יצירתיות נזרק החוצה, מרוסק באמצעים כלכליים, פוליטיים או משפטיים, או פשוט נקנה על הדרך. מחקלאים מקומיים דרך חנויות מכולת, חנויות לכלים שונים, ועד חנויות ספרים עצמאיות וקולנוע, רבים פשטו את הרגל או נרכשו על ידי מתחרים במשקל כבד בענף. נסיעה דרך כל עיר או פרבר אמריקאי ממוצעים כלשהם ייקחו אותנו דרך נוף חוזר על עצמו, חסר ייחוד ומלא בקניונים שמציגים בגאווה שלטי ניאון קורנים של מסעדות הרשת, חנויות כלבו וסופרמרקטים, כולם בבעלות תאגידים גדולים שלהוטים למקסם את הרווחים שלהם. ובעוד הם יכולים לפרסם מיליון מוצרים שמותאמים ל"אורח החיים הייחודי" ולצרכים הספציפיים של הצרכן, לא קשה מדי להרגיש את תחושת הזהות והדמיון שמחלחלת בין המסרים.
כל האידיאולוגיות, במיוחד הקומוניזם והסוציאליזם, הם יומרניות ופגומות משום שהן מנוהלות על ידי אנשים פרטיים, המקור של כל הקונפליקטים…
אין ספק, הימים שבהם בעלי המלאכה התגאו בעבודה היחודית שלהם, ושבהם החניכים בילו אינספור שעות למידה מהמאסטרים חלפו מזמן. אם זה עיצוב נעליים, הלחנת מוסיקה, בניית ספינות, או הכנת מזון, המוניטין והכבוד של האומנים תמיד היו שם. יתר על כן, המסחר בקהילה היה מבוסס קשרים אישיים, פנים מול פנים. המוצרים של היום נמכרים לנו על ידי תאגידים חסרי פנים שמשקיעים סכומי כסף עצומים – בדרך כלל הרבה יותר מאשר העלות ממש של ייצור הסחורה למכירה – כדי ליצור תדמית למותג, אשליה ידידותית ואמינה. לעומת זאת, המוצרים של האומן נעשו בדקדקנות ביד, ולא על ידי מכונה. זה היה ביטוי של התשוקה והיצירתיות שלו או שלה, לא של הכישרון לשיווק תוכניות שמעוצבות בחדרי ישיבות כדי לחלץ את כמות הכסף הגדולה ביותר עבור מוצרים רגילים וזולים לעתים קרובות. הדחף הגובר לרווחים היום מצביע על הפחתה עקבית באיכות של כל הסחורות שמיוצרות, תוך כדי דחיקה לשוליים של האדם העובד, לטובת שיעבוד כלכלי של הצרכן, שמוביל בסופו של דבר להרס הסביבה שלנו והקהילות שלנו.
ניסיון לברוח דרך מערכות כלכליות אחרות כמו קומוניזם או סוציאליזם רק משמר את אותן הבעיות תחת סיסמא אחרת. למעשה, כל האידיאולוגיות, במיוחד הקומוניזם והסוציאליזם, הם יומרניות ופגומות משום שהן מנוהלות על ידי אנשים פרטיים, המקור של כל הקונפליקטים. בעוד אנו יכולים להאשים את הקפיטליזם החזירי עבור הסבל שלנו, זו בעצם זכוכית מגדלת לדילמות האנושיות העמוקות ביותר, כמו גם לחוסר ההבנה שלנו את עצמנו. הוא לא הגורם לבעיות שלנו אלא סימפטום של דחפים פסיכולוגיים לא מעובדים ולא מוכרים של משפחת האדם כולה. וזו הבעיה הבסיסית שאותה די קשה לקבל עד הסוף. לא התחלנו אפילו להבין את טבע האדם, כי אנחנו ממשיכים להטיל את האשמה או להפנות את המיקוד שלנו אל משהו מחוץ לעצמנו. אנו מנסים בעקביות להרכיב אידיאל או מוסר שטוחים או תדמית תרבותית על המיסתורין הרב ממדי, בלתי יציב, מורכב ולעיתים גם לא תרבותי שהוא מי שאנחנו באמת. זוהי הקונספירציה האמיתית היחידה, אבל לעתים קרובות מפרשים אותה כמשהו אחר בגלל התלבושות הצבעוניות והדרמטיות שהיא לובשת. עם רק כמה שינויים בתחביר או במונחים, מאמר זה יכול היה להיכתב בקלות כפרשנות דתית על בני האלים – כמו במיתולוגיה הגנוסטית – המבקשים לשעבד את נשמותיהם של בני האדם, או כחשיפה על פלישה סמויה של חייזרים מממד אחר שמטרתה לשאוב את כל המשאבים שלנו, או כתאור של מזימה עתיקת יומין של מנהיגים ערמומיים שמטרתם לכונן "סדר עולמי חדש" כדי לשתק את המין האנושי (דרך הטלוויזיה ואמצעי תקשורת אחרים) ולעשות אותו ניתן לתכנות. בסופו של דבר, פוליטיקאים רבי עוצמה, אנשי עסקים, סלבריטאים, חייזרים, אלים ושדים, כולם חיים ומשגשגים כי אנחנו, "סתם" אנשים, באופן קולקטיבי מעניקים להם כוח. הם כולם סמלים שמבעבעים מתוך מעמקי הנפש שלנו שלא חקרנו עדיין. הקפיטליזם החזירי היא דפוס עקבי או מיתוס שמתגלה לעיניינו ומפעיל את הסמלים הללו כדמויות בדרמה שלו. הטבע המדכא שלו נעוץ בפחד שלנו מהאלמנטים הנסתרים שנמצאים מאחורי הדימוי המפוברק. כל צורה של שעבוד היא בעצם סוג של משואה, דפיקה חוזרת בדלת שמזמינה אותנו לזהות את התבנית ולחשוף את הקונספירציה. במילים אחרות, אתה הוא השורש של הבעיה וגם של הפתרון, הסיבה והתוצאה, העול והישועה. אנחנו נמצאים עכשיו בצומת דרכים, נקודה שבה רואים בבירור שההיבטים השונים של העבדות בחיי האדם, ביניהם ההיבט האינטלקטואלי, הכלכלי, הפסיכולוגי והרוחני מתכנסים. הדפוס הופך להיות בולט יותר ויותר. רבים מתעוררים לעובדה שיש רק אחד סוג אחד של עבדות ומקורו יכול להוביל חזרה אל כל אחד מאיתנו. העייפות הפיזית והמחסור במזון של העבדים ה"מסורתיים", המתח, החרדה והדיכאון של העובד והצרכן המודרניים, והמשקל של החטא ותחושת הריקנות הרוחנית של המחפש הדתי הם כולם סימפטומים מקבילים של אותה מחלה שרודפת את האדם.
אם אנחנו יכולים לקחת אחריות על חיינו כפי שהם, לעשות שלום בתוכנו ולשלב את ממדי האור והחושך של ההוויה שלנו, אנו עשויים להיות מסוגלים לפענח את המיתוס…
המדע מלמד אותנו כי הטבע מתמקד בשימור המינים ולא הפרטים. עובדה זו עשויה להיות תובנה בקשר עתידנו. אין ספק, המודל אינדיבידואליסטי אינו בר קיימא על פני פלנטה עם משאבים מוגבלים, ולכן זה הגיוני לחזות כי הגלגול האחרון והאופנתי ביותר של הקפיטליזם החזירי, שבא לידי ביטוי באורח החיים הצרכני, יתמוטט בסופו של דבר אם אנחנו כמין אמורים לשרוד בעתיד. ההתעוררות הקולקטיבית שלנו לקונספירציה הבסיסית היא במירוץ צמוד מאוד עם חורבן שהולך ומתקרב ויביא אותנו עד לסף השמדתנו המוחלטת. בסופו של דבר, מותו של הקפיטליזם החזירי יכול להגיע לא בזכות איזה סוג של אידיאולוגיה כוח, או מהפכה של קבוצה אחת נגד אחרת, אלא על ידי הבנה של מי אנחנו באמת, כלומר תערובת של ממדי חושך ואור. כאמור, דמויות מדכאות או קפיטליזם חזירי הם תוצאה של ההשלכה הקולקטיבית שלנו. החוטים של הבובה שבעזרתם אנו מאמינים שמפעילים אותנו מחוברים בשני הקצוות. אנחנו זזים יחד כמו גוף אחד. הפחדים העמוקים והלא מזוהים שלנו שמתדלקים את הרעב שלנו ואת הדימוי העצמי האשלייתי מהדהדים דרך ובמעלה כל משיכה של החוט. רעב זה לעתים קרובות מניע בחשאיות אפילו את העוצמתיים ביותר שבינינו, גם כאשר בטנם מלאה, לתוך העוני וביב השופכין הגרועים ביותר של האנושות בחיפוש נואש אחר פיסות שלא נאכלו עדיין. אחוזות מפוארות, חשבונות בנק גדולים, אוטופיות, חזיונות של גן עדן וחיי נצח תמיד ישללו מאיתנו כל שביעות רצון או אושר אמיתיים ונצחיים כל עוד אנחנו ממשיכים להסתכל מחוץ לעצמנו ורעבים לעוד מאותה האשליה. זוהי ההגדרה המוהבקת של גיהנום. לכן, בכל פעם שאנו מרגישים קורבנות של הקונספירציה של הקפיטליזם החזירי, אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שהאמון ללא תנאי שלנו וההשתתפות בצרכנות ובחוב מתדלקות את האומללות שלנו. אבל אם אנחנו יכולים לקחת אחריות על חיינו כפי שהם, לעשות שלום בתוכנו ולשלב את ממדי האור והחושך של ההוויה שלנו, אנו עשויים להיות מסוגלים לפענח את המיתוס, לקלף חזרה את המסכה שלבשנו במשך כל כך הרבה זמן, ולהתעמת עם עצמנו כפי שאנחנו באמת. אולי אז נגלה משהו ייחודי ומדהים לגמרי, מעבר לכל מעלותיו וחסרונותיו, אשר העולם לא ראה מעולם לפני כן ולא יכול לשכפל, לקנות, למכור, לגנוב או להרוס. חז"ל אמרו לנו תמיד כי הפתרון טמון בתוכנו. הגיע הזמן שנגלה זאת ממקור ראשון.
המאמר תורגם לעברית על-ידי תמיר.
מקור: forbiddenheights
מישהו יכול להסביר לי מה הפתרון המעשי של כותב המאמר?
מה הבעיה שאותה אתה רוצה לפתור ?
אה אתה תרגמת,כל הכבוד על המאמץ אבל זה חרא של מאמר
שנועד לזרוע חול בעיניים.
הרי במילא המערכת הכלכלית הנוכחית נועדה להתמוטט,היא
בנויה ככה שעד ההתמוטטות כמעט כל הנכסים יעברו למלווים.
ועכשיו מוכרים לנו את הסיפור שאי אפשר להיות עשיר וצריך
להסתפק במועט כהכנה למערכת החדשה של מיסים גדולים לממשלה העולמית.
אז היכן חוכמת המאמר?
נפלת בפח של בלבול שכל אמריקאי,רק האמריקאים התמימים קונים את הערפול החושי הזה של "מילים כמו חול ואין מה לאכול".
אני לא יכול לענות לך בשם כותב המאמר, אבל אתה יכול להגיע אליו דרך הלינק שניב פירסם ולשאול אותו ישירות.
אני בסה"כ מצאתי מאמר מעניין בעיניי והחלטתי לתרגם אותו לעיברית (בעזרתו האדיבה של גוגל דרך אגב שעשה את רוב העבודה).
מה שאני אהבתי במאמר זה את החלק האחרון שלו שמזכיר לנו איפה נמצאות כל הבעיות ואיפה נמצאים כל הפתרונות:
"במילים אחרות, אתה הוא השורש של הבעיה וגם של הפתרון, הסיבה והתוצאה, העול והישועה"
אתה מדבר על מערכת כלכלית וממשלה עולמית וזה מסיט את הדיון חזרה החוצה. כמובן, אפשר להגיד שאם כולם יסתגרו בבתיהם ויעשו כל היום מדיטציה זה לא יפתור שום בעיה, וזה מן הסתם נכון, אבל גם אם אנשים יצאו להפגין ברוטשילד בלי להבין את שורש הבעיה (כלומר, בלי להבין מי הם ומה מניע אותם באמת – "המיסתורין הרב ממדי, בלתי יציב, מורכב ולעיתים גם לא תרבותי שהוא מי שאנחנו באמת" ), זה כנראה לא יביא לתוצאות הרצויות.
אני באופן אישי מאמין שאם האינטיליגציה והיצירתיות האנושית ינותבו בכיוון הנכון יהיה אפשר לפתור את כל הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן כיום, אבל בשביל זה צריך קודם כל להתעורר ולהבין את הבעיות לעומק, ונראה לי שזה מה שהמאמר מנסה לעשות.
והשאלה אם אנחנו באמת חסרי אונים מול ה"מערכת" כמו שאתה טוען, לפי כותב המאמר התשובה היא לא –
"החוטים של הבובה שבעזרתם אנו מאמינים שמפעילים אותנו מחוברים בשני הקצוות"
קפיטאליזם לא חייב להיות הוא חזירי, הוא חזירי אך ורק כאשר קיים קשר חזק בין הון לשלטון. אם מפרקים את הקשר בין הון לשלטון, נלחמים במונופולים ובקרטלים והופכים את השוק לחופשי ומשוכלל משיגים רווחה מקסימאלית לרוב האזרחים. הדרך היעילה ביותר להשיג קפיטאליזם הגון ולא חזירי, כזה שיהפוך אותנו לבני חורין ולא לעבדים של השיטה, היא ליברטאריאניזם.
לפרטים נוספים כנס לhttp://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=2023509 .
תודה רבה תמיר.
שלחתי אי מייל בבקשה להסבר מעשי לאתר.
המאמר הזה נראה לי כמו תעמולה במסווה של הגות פילוסופית.
מושכים אותנו מפנטזית האינדיבידואל כחזות הכול לפנטזית
הכלל כחזות הכול.
אני יכול להסביר את הפיסקה האחרונה האהובה עליך בפירוט
ע"מ שתראה את ההטעיה שבה.
טוב, יהיה מעניין לשמוע את ההסבר של כותב המאמר. ואני אשמח גם שתסביר את הפיסקה האחרונה, כמו שאתה מפרש אותה.
בכל מקרה, כל אחד יכול לקחת מהמאמר מה שהוא רוצה. לפי מה שכתבת נשמע שאתה חושב שכותב המאמר מנסה להטיף לנו להסתפק במועט, לשכנע אותנו שלא כדאי לנו לשאוף להיות עשירים, ומנסה למשוך אותנו ל"פנטזית הכלל" (לא כ"כ ברור לי למה הכוונה בזה – קומוניזם ? כי הוא כותב בפירוש שגם קומוניזם וסוציאליזם לא יפתרו שום בעיה)
אני חושב שכותב המאמר מזכיר לנו שהפיתרון לכל הבעיות נמצא בפנים ושהעולם שבחוץ הוא בסה"כ השתקפות של תפיסת העולם (האישית והקולקטיבית) שלנו, וזו גישה שאני באופן אישי מאמין בה. אבל אתה כמובן יכול לטעון שזו בריחה ל"הגות פילוסופית" במקום התמודדות עם הבעיות האמיתיות.
Hi Elad,
The problem and the solution are in a way paradoxical. The fundamental issue
is that of perspective. And the solution requires a change in consciousness.
That's where the crisis is and no one but you can answer the question.
Frank
לדעתי זה להגיד הכול ולא להגיד כלום.
"המדע מלמד אותנו כי הטבע מתמקד בשימור המינים ולא הפרטים"
שימת המדע במקום האלוהים או כל תפיסה אחרת ורצון
להסתמך על מומחים.
"המודל אינדיבידואליסטי אינו בר קיימא על פני פלנטה עם משאבים מוגבלים, ולכן זה הגיוני לחזות כי הגלגול האחרון והאופנתי ביותר של הקפיטליזם החזירי, שבא לידי ביטוי באורח החיים הצרכני, יתמוטט בסופו של דבר אם אנחנו כמין אמורים לשרוד בעתיד"
חותר למודל טוטליטרי חדש וכיון שמה שמריצים היום זה מס פחמן דו חמצני שמשולם לאו"ם אז זה מה שיקרה ת'כלס.
"ההתעוררות הקולקטיבית שלנו לקונספירציה הבסיסית היא במירוץ צמוד מאוד עם חורבן שהולך ומתקרב ויביא אותנו עד לסף השמדתנו המוחלטת. בסופו של דבר, מותו של הקפיטליזם החזירי יכול להגיע לא בזכות איזה סוג של אידיאולוגיה כוח, או מהפכה של קבוצה אחת נגד אחרת, אלא על ידי הבנה של מי אנחנו באמת, כלומר תערובת של ממדי חושך ואור."
ניסיון להפחיד.
"אחוזות מפוארות, חשבונות בנק גדולים, אוטופיות, חזיונות של גן עדן וחיי נצח תמיד ישללו מאיתנו כל שביעות רצון או אושר אמיתיים ונצחיים כל עוד אנחנו ממשיכים להסתכל מחוץ לעצמנו ורעבים לעוד מאותה האשליה. זוהי ההגדרה המוהבקת של גיהנום."
לא מבין מה רע באחוזות מפוארות אולי אתה מבין.
"לכן, בכל פעם שאנו מרגישים קורבנות של הקונספירציה של הקפיטליזם החזירי, אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שהאמון ללא תנאי שלנו וההשתתפות בצרכנות ובחוב מתדלקות את האומללות שלנו"
מה רע בצריכה? היא יכולה להיות מבוקרת.
לגבי חוב גם הוא יכול להיות מבוקר וכהלוואה של כסף קיים
ולא כסף מדומה כמו היום ואז החובות לא יחרגו משליטה.
"אבל אם אנחנו יכולים לקחת אחריות על חיינו כפי שהם, לעשות שלום בתוכנו ולשלב את ממדי האור והחושך של ההוויה שלנו, אנו עשויים להיות מסוגלים לפענח את המיתוס, לקלף חזרה את המסכה שלבשנו במשך כל כך הרבה זמן, ולהתעמת עם עצמנו כפי שאנחנו באמת"
ניסיון לרתום רוחניות לצורך שינוי השיטה הנוכחית ולתת
הרגשה טובה למי שקורא.
במקרה הטוב מדובר באדם תמים שחולק איתנו את מחשבתו,
במקרה הרע מדובר בהתנגדות נשלטת כמו רון פול,אלקס ג'ונס
ויליאם קופר ו"חברים".
להגיד דרוש שינוי מודעות אפשר להגיד על כל דבר.
את כל אחד מהציטוטים שהבאת פה אפשר לפרש בעוד 10 דרכים שונות (לפחות). אני לדוגמא מפרש אותם אחרת לגמרי מאיך שאתה מפרש, ומאוד יכול להיות שכותב המאמר התכוון למשהו אחר לגמרי ממה שאתה או אני מפרשים.
כך שקריאת מאמר מהסוג הזה היא תמיד סובייקטיבית והפרשנות שאנחנו נותנים מבוססת על תפיסת העולם שלנו ועל הניסיון האישי שלנו. ונראה לי שלזה בדיוק הוא התכוון בתשובה שהוא נתן לך.
מעבר לזה, אני אשמח לתת לך את הפרשנות שלי לציטוטים שהבאת ובכלל למאמר, וגם לנסות להסביר למה בגדול אני מסכים עם התשובה שהוא נתן לך, אבל לא בטוח שזה המקום לעשות את זה. אני יכול לשלוח לך הודעה אישית או מייל אם אתה רוצה.
בכל מקרה, אחרי שיטוט קצר באתר שלו לא קיבלתי את התחושה שמדובר פה על "התנגדות נשלטת", ואני גם לא בטוח שהוא כ"כ תמים. אבל שוב – זו הפרשנות שלי.
בוא נמשיך כאן מה רע?
אז מה אתה אומר שאין לו שום פתרון הוא רק חושב
שמה שיש עכשיו לא טוב? אנחנו כבר יודעים את זה.
מה הפרשנות שלך והפתרון שלך?
כל העיניין בשיטה כלכלית שזה לא משהו אישי אלא משהו
שהרוב קובע או לפחות אנחנו רוצים שהרוב יקבע לכן יש
להגיע למכנה משותף ולא להישאר כל אחד בפנטזיה האישית שלו.
אני לא יודע מה הוא חושב…
אני חושב שאי אפשר לעשות הפרדה בין הבעיות הכלכליות לבין כל הבעיות האחרות שמדברים עליהן פה באתר, ואני גם לא עושה הפרדה בין הבעיות האישיות שלי לבין הבעיות ה"כלליות" אם יש בכלל דבר כזה (בעיות הן תמיד אישיות לא ?)
אין לי עניין לספר את הסיפור האישי שלי במסגרת הזו (וזה גם מאוד ארוך…), ונראה לי שההתכתבות בינינו יכולה להמשיך ככה עוד הרבה כי כל אחד רואה את הדברים בצורה אחרת, אז כל מה שאני יכול להגיד שוב זה שאני אשמח לנסות להסביר לך את הפרשנות האישית שלי ל"בעיות" ולפתרונות. אין לי מה להוסיף מעבר לזה, אני מרגיש שאני מתחיל לחזור על עצמי… 🙂