בואו לא נשכח את הדרך

באוקטובר יחגוג פרויקט אמת אחרת 3 שנים להיווסדו.

במרוצת הזמן שחלף ניסיתי לחפש את האמת. את הקו העדין בין שמועות להוכחות, בין קיצוניות שמובילה לבערות למהפכה שורשית ואמיתית, בין מאבקים של אגו לאמת פשוטה וזכה.

המסע עוד לא נגמר, הוא בקושי התחיל מבחינתי.

שלוש שנים אחרי, אני מוכרח להודות, בפני ובפניכם שאינני יודע כמעט דבר.

כן, אני יכול לדקלם את ההוכחות לסכנות הליברליות בחיסונים, את הראיות למעורבות העמוקה של חברות ותאגידים עם מקבלי ההחלטות. אני יכול להיכנס לדיון עם מי שחושב שבן לאדן ביצע פיגוע מורכב ממערה באפגניסטן ולזעזע את תפישת עולמו ואני יכול להופיע בראיון טלוויזיוני בן 30 דקות מול מראיינת עויינת ולתת הופעה מכובדת.

ידיעות קשורות

ריטלין זה הדבר הכי גרוע שקרה לילדים מאז מייקל ג'קסון – סטנדאפ קורע

"קוראים לי הנשיא העני ביותר, אבל אני לא מרגיש עני"

המסתורין של מעגלי התבואה מתחת למים – הטבע במלוא תפארתו

סבתא-זפטה: 2 דוגמאות לפעילות גופנית מדהימה בגיל מבוגר

אך בסופו של יום, ולפי הבנתי האישית בלבד, המציאות שאותה אני רואה עדיין מחולקת, עדיין לא שלמה, עדיין רוויה ביותר מדי דעות קדומות.

בעיני, רוב "מחפשי האמת" מפספסים נקודה חשובה אחת.
דבר שבלעדיו אין טעם לדבר.

ההבנה שהכוח היחידי שקיים טמון בכל אחד ואחת מאיתנו.
שאין אדם חיצוני או צלם של אל שיכולים לתת לכם או לקחת מכם דבר.

שכחנו כיצד לשמוח וקמט הדאגה במרכז המצח הפך לקבוע.
אנחנו מבזבזים את זמננו ואת האנרגיה שלנו בווכחנות מיותרת, מאבקי כוח ואגו של מי צודק יותר – מי חכם יותר – מי יודע יותר.

הנושאים חשובים, אין ספק. הם נמצאים בבסיסה של הישרדותנו הפיזית.
אך יש דבר מה חשוב יותר מלמות או לחיות והוא – כיצד חיינו וכיצד עברנו מהעולם.

במרוצת שלוש השנים שחלפו פגשתי ודיברתי עם אנשים רבים, חלקם בעלי יכולת אינטלקטואלית בלתי מבוטלת, נבונים ורהוטים.
אך עם זאת היו לעתים חסרים כבוד לאחר וסובלנות.

לדעתי, לעולם לא נוכל לבנות עולם וחברה צודקים יותר אם נגרור לתוכם את הקטנוניות הטפלה, הבערות והפחד מהשונה.

אנחנו לא שמים לב, אך במאבק להשגת צדק וחירות, אנו לעתים קרובות מדי רומסים את האחר.
וכך, כמו שאפס ועוד אפס יהיה תמיד אפס, איננו משיגים דבר.

המאבק, אם כן, חייב תמיד להתחיל ולהסתיים בתוכו של אדם.
מבלי שנכיר את האוייבים הפנימיים שלנו – האגו, היהירות, החמדנות, הפחד, הכעס והקנאה – מבלי שניקח מהם את הכוח להשפיע ולהחליט על כיוונם של חיינו, לא נוכל לעולם להיות חופשיים באמת.

החופש ישאר תמיד אשליה.

נכון, עולם ללא פלואוריד במים הוא חשוב, אך חשובה יותר החברות, המשפחה והאהבה.

במלחמה שהכרזנו על מדכאינו החיצוניים שכחנו שהם אך ביטוי לעריצים הפנימיים ושאם נשתחרר מהם, לא יהיה עוד כוח לאף אחד לכפוף אותנו לרצונו.
זו תהיה האמת האבסולוטית, זו שבזכותה ניבנה מחדש ונקום מהעפר.

צריך לזכור שעד אז, כל אחד מאיתו רואה אך חלק זערורי מהתמונה השלמה.
כל אחד מרגיש רק חלק אחד מהפיל.

מה שחשוב בעיני בחיפוש, הוא הדרך שבה ערכנו אותו.
ניסיון מתמיד ועיקש לגלם בתוכנו את הנעלה ולא את הרדוד.