למה סוציאליזם? מאמר מאת אלברט איינשטיין

למה סוציאליזם?
אלברט איינשטיין

החיבור הזה פורסם לראשונה בגיליון הראשון של Monthly Review (מאי 1949).

האם זה רצוי שאחד שאינו מומחה בכלכלה ונושאים חברתיים יבטא השקפות על הנושא סוציולוגיה? אני מאמין, ממספר סיבות, שכן.

בואו נבחן את השאלה מנקודת המבט של הידע המדעי. זה אולי נראה שאין הבדלים מתודולוגיים בסיסיים בין אסטרונומיה וכלכלה: מדענים בשני התחומים מנסים לגלות חוקים שמוסכמים על הכול עבור קבוצה מוגבלת של תופעות, על-מנת להפוך את החיבור ההדדי בין התופעות הללו מובן בצורה הברורה ביותר. אבל במציאות הבדלים במתודולוגיות כן מתקיימים. הגילוי של חוקים כלליים בתחום הכלכלה נעשה קשה בנסיבות שבהן תופעות כלכליות נצפות, לרוב מושפעות מגורמים רבים אשר קשה מאוד להעריך בנפרד. בנוסף, הניסיון שהצטבר מתחילתה של מה שמכונה התקופה המתורבתת בהיסטוריה האנושית, באופן ניכר – כפי שידוע היטב – הושפע והוגבל ע"י כוחות שבשום פנים לא היו כלכליים באופן בלעדי במהותם. לדוגמא, רוב המדינות בהיסטוריה חבות את קיומן לכיבוש. הכובשים כוננו את עצמם, חקיקתית וכלכלית, כמעמד בעל זכויות יתר בארץ הכבושה. הם תפסו לעצמם עמדת מונופול בבעלות על האדמה ומינו אנשי כמורה מבין המעמדות שלהם. הכמרים, כשהחינוך בשליטתם, הפכו את חלוקת המעמדות בחברה למוסד קבע ויצרו סולם ערכים שבו האנשים מאז, לרוב באופן לא-מודע, הונחו בהתנהגות החברתית שלהם.

אבל המסורת ההיסטורית היא, כמו שאומרים, של האתמול; בשום מקום לא באמת התגברנו על מה שתורסטין ובלן כינה "שלב הטורף" בהתפתחות האנושית. העובדות הכלכליות הנצפות שייכות לשלב זה ואפילו החוקים הנגזרים מהן אינם ברי-יישום לשלבים אחרים. מאחר שהמטרה האמיתית של סוציאליזם היא בדיוק להתגבר ולהתקדם מעבר לשלב הטורף בהתפתחות האנושית, מדע הכלכלה במצבו הנוכחי יכול להאיר מעט על החברה הסוציאליסטית של העתיד.

שנית, סוציאליזם מכוון אל עבר תכלית חברתית-מוסרית. מדע, מצד שני, לא יכול ליצור תכליות, ואף פחות מכך, להחדירן לתוך אנשים; מדע, לכל היותר, יכול לספק את האמצעים שבהם ניתן להשיג תכליות מסוימות. אבל התכליות עצמן נתפשות ע"י אישים בעלי אידיאלים נשגבים מוסרית – ואם התכליות האלה לא נולדות ללא רוח חיים, אלא חיוניות ונמרצות – הן מאומצות ונישאות הלאה ע"י אותם בני-אדם רבים, שבאופן לא-מודע, קובעים את ההתפתחות האיטית של החברה.

מהסיבות הללו, עלינו להישמר ולא להעריך יתר על המידה את המדע והשיטות המדעיות כשאנו נוגעים בשאלה של בעיות אנוש; ואל לנו להניח שמומחים הם היחידים שיש להם הזכות להביע את עצמם בשאלות הנוגעות במבנה של חברה.

קולות רבים-מספור מעלים את הטענה כבר זמן מה, שהחברה האנושית עוברת משבר, שהיציבות שלה הזדעזעה באופן חמור. אחד המאפיינים של מצב כזה הוא שפרטים חשים אדישות או אפילו עוינות כלפי הקבוצה, הקטנה או הגדולה, שאליה הם משתייכים. על-מנת להמחיש את כוונתי, הרשו לי להעיד על חוויה אישית. לאחרונה דנתי עם אדם אינטליגנטי וידידותי על האיום שבמלחמה נוספת, אשר לעניות-דעתי תסכן באופן-חמור את קיום האנושות, וציינתי שרק ארגון על-לאומי יכול להציע הגנה מסכנה שכזו. באותו הרגע האורח שלי, בשלווה ובקור-רוח, ענה לי: "מדוע אתה כל-כך מתנגד עמוקות להיעלמותו של המין האנושי?".

אני בטוח שלפני זמן מועט כמו מאה שנה, אף אחד לא היה מצהיר הצהרה מסוג זה בכזאת קלילות. זו הצהרה של אדם שחתר לשווא להשיג שיווי-משקל פנימי ופחות או יותר איבד את התקווה להצליח. זהו ביטוי של בדידות ובידוד כואבים שמהם אנשים רבים כל-כך סובלים בימים אלו. מהו הגורם? האם יש מוצא?

קל להעלות את השאלות האלה, אבל קשה לענות עליהן במידה כלשהי של ביטחון. אני מוכרח לנסות, בכל אופן, ככל יכולתי, למרות שאני מודע מאוד לעובדה שרגשותינו ושאיפותינו לרוב מנוגדים ונסתרים ואינם יכולים לבוא לידי ביטוי בנוסחאות קלות ופשוטות.

האדם הוא, בעת ובעונה אחת, ישות בודדת וישות חברתית. כישות בודדת, הוא מנסה להגן על קיומו שלו ושל אלו הקרובים ביותר אליו, כדי לספק את מאווייו האישיים, וכדי לפתח את כישוריו המולדים. כישות חברתית, הוא מחפש להשיג את ההכרה והחיבה של בני-האדם האחרים, לחלוק בהנאותיהם, לנחם אותם בצערם, ולשפר את תנאי חייהם. רק הקיום של אותן שאיפות שונות, לרוב מנוגדות, יכול להסביר את אופיו המיוחד של בן-אדם, והשילוב המסוים שלהן קובע את המידה שבה פרט יכול להשיג שיווי-משקל פנימי ויכול לתרום לרווחתה של החברה. לא מן הנמנע, כי יחס הכוחות בין המניעים הללו, בעיקרו, עובר בתורשה. אבל האישיות שמגיחה לבסוף מעוצבת בעיקר ע"י הסביבה שהאדם נקלע אליה במהלך התפתחותו, ע"י מבנה החברה שבה הוא גדל, ע"י המסורת של אותה חברה, וע"י הערכתו סוגים שונים של התנהגות. הרעיון המופשט של "חברה" משמעו לאדם הבודד סך-כל היחסים הישירים והעקיפים עם בני זמנו ועם כל האנשים מהדורות הקודמים. הפרט מסוגל לחשוב, להרגיש, לשאוף ולעבוד בעצמו; אך הוא תלוי רבות בחברה – בקיומו הפיזי, האינטלקטואלי והרגשי – כך שזה בלתי-אפשרי לחשוב עליו, או להבין אותו, מחוץ למסגרת החברתית. זו ה"חברה" שמספקת לאדם מזון, ביגוד, בית, כלים לעבודה, שפה, אופני-חשיבה, ומרבית התוכן המחשבתי; קיומו מתאפשר בזכות העמל וההישגים של מיליונים רבים בעבר ובהווה, אשר מסתתרים מאחורי המילה "חברה".

זה ברור, אפוא, שהתלות של הפרט בחברה היא עובדת טבע אשר לא ניתן לבטלה – כמו במקרה של נמלים ודבורים. עם זאת, בעוד שכל מהלך חייהם של נמלים ודבורים נקבע עד לפרט הקטן ביותר ע"י אינסטינקטים נוקשים שעוברים בתורשה, הדפוס החברתי ויחסי-הגומלין של בני-האדם הם מאוד מגוונים ורגישים לשינוי. זיכרון, היכולת ליצור שילובים חדשים, המַתָּנָה של תקשורת מילולית אפשרו התפתחויות בבני-אדם שלא מוכתבות ע"י צרכים ביולוגיים. התפתחויות שכאלה באות לידי ביטוי במסורות, מוסדות וארגונים; בספרות; בהישגים במדע ובהנדסה; באומנות. זה מסביר איך קורה, שבמובן מסוים, האדם משפיע על חייו דרך התנהלותו האישית, ושבתהליך זה משחקים תפקיד חשיבה מודעת ורצונות.

האדם רוכש בלידתו, דרך התורשה, מערכת ביולוגית שעלינו לקבלה כקבועה ובלתי ניתנת להחלפה, כולל דחפים טבעיים שהם מאפיינים של המין האנושי. בנוסף, במהלך חייו, הוא רוכש לעצמו מערכת תרבותית שאותה הוא מאמץ מהחברה דרך תקשורת ודרך סוגים רבים של השפעות. זו המערכת התרבותית הזו, שבחלוף הזמן, נתונה לשינויים שקובעים במידה רבה את מערכת היחסים בין הפרט לחברה. האנתרופולוגיה המודרנית לימדה אותנו, בעזרת מחקר השוואתי של חברות פרימיטיביות כביכול, שההתנהגות החברתית של בני-אדם עשויה להשתנות במידה רבה, בהתאם לדפוסים החברתיים הרווחים וצורות הארגון השליטות בחברה. על הדבר הזה, אלו השואפים לשפר את גורלו של האדם, יכולים לבסס את תקוותיהם: בני אדם לא נידונים, בגלל המערכת הביולוגית שלהם, לחסל זה את זה או להיות נתונים לחסדי גודל אכזר שיביאו על עצמם.

אם נשאל את עצמנו איך מבנה החברה והגישה התרבותית של האדם צריכים להשתנות על-מנת להפוך את החיים האנושיים למספקים ביותר שניתן, אנחנו צריכים להיות מודעים תמיד לעובדה שישנם תנאים מסוימים שאין ביכולתנו לשנות. כפי שהוזכר קודם לכן, טבעו הביולוגי של האדם, מכל בחינה מעשית, אינו ניתן לשינוי. יתר על כן, ההתפתחויות הטכנולוגיות והדמוגרפיות של המאות האחרונות יצרו תנאים שלא עומדים להשתנות. באוכלוסיות שמיושבות בצפיפות יחסית עם סחורות אשר חיוניות להמשך קיומן, חלוקה קיצונית של העבודה ומנגנון יצרני ריכוזי ביותר הם הכרח מוחלט. חלפו הזמנים, שבמבט לאחור נראו כל-כך אידיאליים, שבהם יחידים או קבוצות קטנות יחסית יכלו להיות עצמאיים לגמרי. זו רק הגזמה קלה לומר, כי המין האנושי מקיים כבר כיום קהילה עולמית של ייצור וצריכה.

הגעתי לנקודה שבה אני יכול להצביע בקצרה על מה בשבילי מהווה המהות של המשבר של תקופתנו. היא נוגעת ביחסים של הפרט עם החברה. הפרט הפך מודע מתמיד לתלותו בחברה. אבל הוא אינו חווה את התלות הזו כנכס חיובי, כקשר אורגאני, ככוח מגן, אלא כאיום על זכויותיו הטבעיות, או אפילו על קיומו הכלכלי. יתר על כן, מעמדו בחברה הוא כזה שהמניעים האגואיסטיים שבהווייתו מודגשים באופן קבוע, בעוד שהמניעים החברתיים, שמטבעם חלשים יותר, מידרדרים באופן מתמשך. כל בני-האדם, יהיה אשר יהיה מעמדם בחברה, סובלים מתהליך זה של הידרדרות. אסירים מבלי-דעת של האגואיזם של עצמם, הם חשים חסרי-ביטחון, בודדים, ונמנעת מהם ההנאה התמימה, הפשוטה והלא-מתוחכמת מן החיים. האדם יכול למצוא משמעות לחיים, קצרים ומסוכנים כפי שהם, רק דרך התמסרות אישית לחברה.

האנרכיה הכלכלית של חברה קפיטליסטית כפי שהיא מתקיימת כיום היא, לעניות דעתי, המקור האמיתי של הרוע. אנו רואים לפנינו קהילה ענקית של יצרנים שהחברים בה שואפים ללא הפסקה לשלול אחד מן השני את פירות עמלם המשותף – לא בכוח, אלא באופן כללי דרך ציות נאמן לכללים שנקבעו בחוק. בהקשר זה, חשוב להבין כי אמצעי הייצור – כלומר, כל כושר הייצור שנדרש על-מנת לייצר מוצרי-צריכה, כמו גם מוצרי הון נוספים – אין מניעה חוקית שיהיו, ועל-פי רוב הם כך, בבעלותם הפרטית של בודדים.

למען הפשטות, בהמשך הדיון אתן את הכינוי "עובדים" לכל אלה שלא חולקים את הבעלות על אמצעי הייצור – למרות שזה לא תואם לשימוש המקובל במונח זה. הבעלים של אמצעי הייצור נמצא בעמדה בה הוא יכול לרכוש את כוח העבודה של העובד. ע"י שימוש באמצעי הייצור, העובד מייצר סחורות חדשות אשר הופכות לרכושו של בעל-ההון. הנקודה המהותית בנוגע למהלך זה היא היחס בין מה שהעובד מייצר לבין מה שמשולם לו, שניהם נמדדים במונחים של ערך ריאלי. ככל שחוזה ההעסקה יותר "חופשי", מה שהעובד מקבל נקבע לא ע"י הערך הריאלי של הסחורות שהוא מייצר, אלא ע"י הצרכים המינימאליים שלו וע"י הביקוש של בעל-ההון לכוח העבודה ביחס להיצע העובדים המתמודדים על המשרות. חשוב להבין, שאפילו בתיאוריה התשלום לעובד לא נקבע ע"י הערך של המוצר שלו.

ההון-פרטי נוטה להיות מרוכז בידי מעטים, בין השאר בשל התחרות בין בעלי ההון, וגם בגלל שהתפתחות טכנולוגית והחלוקה הגוברת של העבודה מעודדים היווצרות של יחידות ייצור גדולות יותר על חשבון הקטנות. התוצאה של התפתחויות אלה היא אוליגרכיה של ההון-פרטי, הכוח העצום אשר לא ניתן לפקח עליו ביעילות אפילו בחברה פוליטית מסודרת דמוקרטית. הדבר מתקיים כיוון שהחברים בגופים המחוקקים נבחרים ע"י מפלגות פוליטיות, שממומנים במידה רבה או מושפעים בדרך אחרת ע"י בעלי-ההון הפרטיים אשר, באופן מעשי, יוצרים חוצץ בין הבוחר למחוקק. התוצאה היא שנציגי העם, לאמתו של דבר, לא מגִנים באופן מספק על האינטרסים של החלקים המקופחים באוכלוסיה. יתר על כן, בתנאים הקיימים, בעלי-הון פרטיים בהכרח שולטים, ישירות או בעקיפין, על המקורות העיקריים של המידע (עיתונות, רדיו, חינוך). לפיכך קשה מאוד, ואכן ברוב המקרים בלתי-אפשרי, עבור האזרח הבודד להגיע למסקנות אובייקטיביות ולעשות שימוש מושכל בזכויות הפוליטיות שלו.

המצב השורר בכלכלה המבוססת על בעלות פרטית על ההון מתאפיין אפוא ע"י שני עקרונות מרכזיים: הראשון, אמצעי הייצור (ההון) נמצאים בבעלות פרטית והבעלים מנצל אותם כפי שהוא רואה לנכון; השני, חוזה ההעסקה הוא חופשי. כמובן, אין דבר כזה חברה קפיטליסטית טהורה, במובן הזה. בפרט, יש לציין כי העובדים, במאבקים פוליטיים ארוכים ומרים, הצליחו בהבטחת סוג של צורה משופרת של "חוזה העסקה חופשי" עבור סוגים מסוימים של עובדים. אבל במבט כולל, הכלכלה של ימינו לא שונה בהרבה מקפיטליזם ה"טהור".

הייצור מתבצע לצורך רווחים, לא שימוש. אין כל הבטחה שכל אלה שיכולים ומוכנים לעבוד ימצאו תמיד בעמדה של מציאת תעסוקה; "צבא של אבטלה" חייב כמעט תמיד להתקיים. העובד נמצא תמיד תחת מורא חרב הפיטורין. מאחר והמובטלים והעובדים בשכר נמוך אינם מהווים שוק רווחי, הייצור של מוצרי צריכה הוא מוגבל, והתוצאה היא מצוקה גדולה. התקדמות טכנולוגית לעתים קרובות מניבה אבטלה נוספת, יותר מאשר להקל על נטל העבודה עבור כולם. מניע הרווח, יחד עם התחרות בין בעלי-ההון, אחראים לאי-היציבות בצבירה ובניצול של הון, אשר מובילים לתקופות שפל קשות יותר ויותר. התחרות הבלתי-מוגבלת מובילה לבזבוז עצום של עבודה, ולשיתוק בתודעה החברתית של יחידים, כפי שציינתי קודם.

השיתוק התודעתי הזה ביחידים, אני מחשיב אותו כמעשה הרשעות הנורא ביותר של הקפיטליזם. כל מערכת החינוך שלנו סובלת מהרוע הזה. גישה תחרותית המוגזמת מוחדרת לתלמיד, שמאולף להעריץ הצלחה חומרית כהכנה לקריירה העתידית שלו.

אני משוכנע שיש רק דרך אחת להיפטר מן העוולות החמורות הללו, דהיינו דרך כינונה של כלכלה סוציאליסטית, המלווה במערכת חינוך אשר תהיה מוכוונת לעבר מטרות חברתיות. בכלכלה שכזו, אמצעי הייצור הם בבעלות החברה (society) עצמה ומנוצלים בצורה מתוכננת. כלכלה מתוכננת, שמתאימה את הייצור לצרכי הקהילה, תחלק את העבודה הנדרשת בין כל אלה שיכולים לעבוד ותבטיח פרנסה לכל גבר, אישה וילד. חינוכו של הפרט, בנוסף לקידום כישוריו המולדים, ינסה לפתח בו תחושת אחריות לזולת, במקום האדרתם של כוח והצלחה כמו בחברה שלנו כיום.
עם זאת, יש לזכור שכלכלה מתוכננת היא עדיין לא סוציאליזם. כלכלה מתוכננת כזו עלולה להיות מלווה בשעבוד כולל של הפרט. השגת סוציאליזם דורשת פתרון לכמה בעיות סוציו-פוליטיות קשות ביותר: איך ניתן, לאור הריכוזיות מרחיקת הלכת של כוח פוליטי וכלכלי, למנוע מן הביורוקרטיה להיהפך לכל-יכולה וליהירה? כיצד זכויותיו של הפרט יכולות להיות מוגנות, ובנוסף לזאת, משקל-נגד דמוקרטי לכוחה של הביורוקרטיה יובטח?

בהירות לגבי המטרות והבעיות של הסוציאליזם היא בעלת החשיבות הגדולה ביותר בתקופת המעבר שבה אנו נמצאים. מאחר, שבתנאים הנוכחים, דיון חופשי וללא-עכבות על הבעיות הללו הפך לטאבו מאוד גדול, אני רואה בהקמת המגזין הזה כשירות חשוב לציבור.

מקור: monthlyreview

הבהרה:

מאחר ואני כבר קצת מכיר את הלך הרוח של חלק ממבקרי האתר, חשוב לי להבהיר שפרסום המאמר באתר הפרויקט אינו מראה על תמיכה או שלילה של דרך חיים סוציאליסטית.
כפי שאלברט איינשטיין עצמו כתב:

כלכלה מתוכננת כזו עלולה להיות מלווה בשעבוד כולל של הפרט. השגת סוציאליזם דורשת פתרון לכמה בעיות סוציו-פוליטיות קשות ביותר: איך ניתן, לאור הריכוזיות מרחיקת הלכת של כוח פוליטי וכלכלי, למנוע מן הביורוקרטיה להיהפך לכל-יכולה וליהירה? כיצד זכויותיו של הפרט יכולות להיות מוגנות, ובנוסף לזאת, משקל-נגד דמוקרטי לכוחה של הביורוקרטיה יובטח?

אין ספק שלכלכלה סוציאליסטית יש מגרעות גדולות ביותר וסכנה להפוך לעריצות במסווה.
במיוחד אם 'הסוציאליזם' מוקם ומתוכנן ע"י אותם אנשים, מייסדי הקפיטליזם, ברוני ההון והטייקונים.

אך כמו הרבה כתבות ומידע המפורסם באתר הפרויקט, המטרה היא לגרות את המחשבה החופשית של הקוראים
ולהציג להם את המידע מכמה כיוונים שונים, מבלי לפחד מראייה שונה ואפילו הפוכה של המציאות אותה הם תופשים.

המאמר תורגם במיוחד עבור פרויקט אמת אחרת בעזרת מתנדב אנונימי.
תודתי שלוחה לו.