את העשור האחרון ניתן לסכם במילה אחת: פער.
פער בין עשירים לעניים.
פער בין ציפיות למימושן.
פער בין גברים לנשים.
פער בין עדות.
פער בין דתיים לחילונים.
פער בין הדורות.
החלום האמריקני הפך לסיוט, ויותר אזרחים אמריקנים מאבדים את בתיהם ורכושם עקב שימוש מוגזם באשראי וכניסה לחובות.
שימוש שהוא תוצאה ישירה של מדיניות כלכלית מכוונת שמטרתה להביא לבזבוז וצריכה כמה שיותר גדולים.
המדיניות הכלכלית הזו הביאה לכניעתה של אומה שלמה אל מול ברוני הבנקים וראשי התאגידים.
המאמר שלפניכם מתאר את המדיניות הכלכלית הזו, מדיניות החילחול כלפי מטה, כתוצאה ישירה של הפחתת מיסים לעשירים
תוך הונאת הציבור.
דרך מניפולציות ושקרים, גרמו לציבור לחשוב שמישהו שם למעלה עושה משהו לטובת העניים, בעוד שההפך היה הנכון.
המדיניות הזו, שהחלה בתקופת רייגן, והמשיכה לפחות עד לתקופתו של קלינטון, מחקה כמעט לגמרי את המעמד הבינוני בארה"ב, מעמד שהיה גאוותה
של ארה"ב ומושא לקנאת העולם.
זו לא תוצאה של גידול באוכלוסיה, מלחמה בטרור או "התחממות גלובלית", לא מדובר בקריסה מקרית שלא היתה ניתנת לחיזוי.
צאו מהאשליה שהמצב הכלכלי הקשה בו רוב האנשים נמצאים היום הוא דבר בלתי נמנע ומצער.
מדובר בפעולה מכוונת שנועדה להסית את זרימת ההון מהרבים למעטים.
תוך גרימת סבל בל יתואר למיליוני אנשים, והרס הסביבה.
המשחק הכלכלי הוא הצגה אחת גדולה.
יום אחד מעלים לנו מיסים, יום שני מורידים ויום שלישי מקבעים את המצב.
הדבר נעשה דרך שחיקה של כוח ההתנגדות של הציבור עד לרמה כזו שתחושת הייאוש וחוסר האונים מקפיאה את האדם ומונעת ממנו להתנגד.
המאמר הזה סוקר את המדיניות הכלכלית שנקראת: 'מדיניות החילחול כלפי מטה' ומראה כיצד מדיניות של הפחתת מיסים לעשירים במטרה לצמצם פערים בחברה היא אשליה ותעתוע מכוון.
למרות שהמאמר מתייחס לכלכלה האמריקנית, יש קווי דמיון רבים בינה לבין הכלכלה הישראלית.
הם יכולים לדבר עד מחר על כמה כלכלת ישראל חזקה – כשאתם יוצאים לרחוב ורואים את פושטי היד,
או משלמים עוד סכום מופקע עבור ליטר מים, אתם יודעים את האמת.
כלכלת 'החלחול כלפי-מטה' הייתה 'סוס טרויאני'
בשנות ה-80 רונלד רייגן הוביל עידן חדש בכלכלה האמריקנית, כשקיצץ את מדרגת המס העליונה מ-70% ל-50%, ואז שוב ל-28%. על-מנת לקבל את התמיכה המתאימה לפעולה זו מהציבור, וגם מהפוליטיקאים, נוצרה לשם כך מערכת ערמומית של שקרים. כפי שדיוויד סטוקמן, אז מנהל התקציב של רייגן, ניסח זאת: קיצוץ מס כולל בכל המדרגות היה פשוט "סוס טרויאני" ששימש לצורך אישור קיצוצי ענק במדרגת המס העליונה.
'החלחול כלפי-מטה' היה מונח ששימש את הרפובליקנים, שמשמעותו קיצוץ במס לעשירים.
סטוקמן מסביר זאת:
"קצת קשה למכור את 'החלחול כלפי-מטה', אז מדיניות צד-היצע הייתה הדרך היחידה להשיג מדיניות מס שהיא באמת 'החלחול כלפי-מטה'. צד-היצע זו תיאורית 'החלחול כלפי-מטה'".
"כן, סטוקמן הודה, שכשמפשיטים את ממנה את הרטוריקה החדשה שמדגישה קיצוצים כוללים, תיאורית צד-ההיצע הייתה באמת בגדים חדשים שהולבשו על הדוקטרינה הלא-פופולארית של השמרנות הרפובליקנית הישנה."
"…הקואליציה של רייגן ניצחה שוב בבית (הלבן) ובקונגרס והעבירה את חקיקת הקיצוץ במס בסיום מטורף של סחר ומיקוח. שוב, סטוקמן לא שמח יותר מדי על הניצחון הזה. להיפך, נראה שזה השאיר טעם רע בפיו, כאילו שהתהליך הדמוקרטי הצליח לבסוף לזעזע אותו בעוצמתו ובחמדנותו. פעם נוספת, סטוקמן לקח חלק בסחר זה – הקלות מס מיוחדות לנפט – מקלטי מס לנכסים מוחכרים ולנדל"ן, ופרצות-מס שכמעט מוחקות לגמרי את מס החברות. סטוקמן ישב בחדר וראה את זה קורה."
"'אתם תופשים את תאוות-הבצע שהייתה שם בחזית?' סטוקמן שאל בהשתאות. 'החזירים היו בשעת האכילה. רמת החמדנות, רמת האופורטוניזם, פשוט יצאו מכלל-שליטה.'".
מאמר (1981): The Education of David Stockman
המדיניות של רייגן עשתה יותר מסתם לקצץ במס-ההכנסה. מספר גדול של פרצות-מס הוכנסו לתוך חוק-המס ששירתו אינטרסים תאגידיים מסוימים. למעשה, הרבה מהשערוריות האחרונות שמעורבות בהן חברות כמו אנרון שורשן בחוקים, שעברו בתקופת כהונתו של רייגן, ונתנו לחברות הללו מרחב חוקי/משפטי גדול יותר ופחות פיקוח.
בנוסף, ה"קיצוצים במס-ההכנסה" הקטנים שניתנו למדרגות המס האמצעיות והתחתונות, גובו במיסים חדשים שכוונו לבעלי הכנסה ממוצעת ונמוכה, כפי שניסח זאת דובר הבית הלבן לשעבר ג'ים רייט:
העלאות המס של רייגן נפלו בעיקר על צרכנים, אנשים בעלי הכנסה ממוצעת ונמוכה. היטלי מכירות (מע"מ) ובלו. רייגן לא קרא להם מיסים. הם היו, בלקסיקון הלשון הנקייה שלו, "דמי-שימוש" ו-"משפרי-פדיון".
הנקודה החשובה ביותר היא, יש לציין, שאפילו אם תיקח את מדיניות 'החלחול כלפי-מטה' של רייגן כמו שהיא, כפשוטה, היא עדיין מדיניות פגומה בצורה נוראית בתור מדיניות שאמורה לאפשר צמיחה כלכלית לטובת כל האמריקנים.
אין כל דרך מציאותית שבה כלכלת 'החלחול כלפי-מטה' תעבוד להגדלת ההכנסה של מעמד-הפועלים של ארה"ב. למעשה, אני משוכנע שמפתחי התיאוריה של כלכלת 'החלחול כלפי-מטה' היו מודעים לכך לגמרי וש'החלחול כלפי-מטה', למעשה, עבד כמתוכנן. משמעות הדבר, שהכוונה מאחורי יישום 'החלחול כלפי-מטה' הייתה להיטיב עם האמריקנים העשירים ביותר על חשבון מעמד האמריקנים ממעמד הפועלים. 'החלחול כלפי-מטה' לא נכשל, כפי שטענו כלכלנים מודרניים רבים, הוא הצליח לממש את מטרותיו, שהן הגדלת הפערים הכלכליים והעברת חלק גדול יותר מההון של ארה"ב לידיהם של האמריקנים העשירים ביותר.
אני אראה לכם בדיוק למה 'החלחול כלפי-מטה' לא יכול אף-פעם לחלחל כלפי-מטה, ואני אחשוף את הלוגיקה שהשתמשו בה כדי להונות אמריקנים כדי שיתמכו ברעיון, ששחרור כסף לעשירים יכול, איכשהו, להיטיב עם העניים ומעמד-הביניים.
אני הולך להשתמש בדוגמא מאוד פשטנית כדי להדגים את עקרונות כלכלת 'החלחול כלפי-מטה'. לא, זה לא מודל מדויק ב-100% של המערכת הכלכלית שלנו, והוא מניח "שכל ההיבטים האחרים של הכלכלה הם זהים", אבל העקרונות הראשיים מיוצגים פה. אני אתן ל'חלחול כלפי-מטה' ליהנות מן הספק ואניח שהוא, למעשה, כן מייצר מקומות עבודה בדוגמא שלי.
יש לנו חדר עם 5 אנשים בתוכו. סכום הכסף הכולל בחדר הוא $10.00. הכסף מחולק כמו בצורה הבאה:
סאם נכנס לחדר ואומר שיש ברשותו $10.00 והוא רוצה לתת אותם לג'ים. זה גורם לאי-שביעות רצון אצל האחרים, כמובן, והם מאיימים שהם יכסחו את ג'ים אם הוא ייקח את הכסף. בשלב זה, סאם מציע פתרון. הוא אומר שאם כולם יסכימו לאפשר לו לתת לג'ים $6.00, הוא ייתן לכל אחד מהאחרים בחדר $1.00. זה נשמע לכולם כמו הצעה טובה, כך שהם מסכימים שג'ים יקבל את הכסף. אם כן, אחרי שג'ים מקבל את הכסף וכל השאר מקבלים דולר אחד, ככה נראית ההתמוטטות הכספית של החדר:
כפי שאתם יכולים לראות, בגלל האינפלציה רוב האחרים בחדר איבדו ערך מכספם או שלא ראו רווח. כפי שאתם גם יכולים לראות בנוסף לזה, גודל ה"כלכלה" אכן עלה כפי שטוענת תיאורית 'החלחול כלפי-מטה' אבל הגדילה הזו היטיבה רק עם אדם אחד, ג'ים (וניתן לטעון שגם ביל). למרות שהכלכלה גדלה בכללותה רוב האנשים איבדו מערך כספם. זאת כיוון שערך הכסף הוא יחסי. הוא יחסי לגורמים רבים, אבל אחד מהם הוא כמה כסף יש בסה"כ במערכת. אם יש ברשותך דולר אחד מתוך 10, הוא שווה יותר מאשר דולר אחד מתוך 1,000. כמה עשיר אתה במונחים של דולרים לא נמדד במספר הדולרים שיש ברשותך, זה נמדד בחלק היחסי של דולרים שיש לך מתוך סה"כ הדולרים במערכת.
עכשיו, דעתכם על סאם וג'ים יכולה להיות אחת משתי אפשרויות בלבד:
1) ג'ים וסאם היו תמימים ובאמת חשבו שהם עומדים לעזור לכולם עם הפעולות הללו; העובדה שלפעולות הייתה השפעה שלילית הייתה תקלה מצערת.
2) ג'ים וסאם ידעו שלקחת $10.00, לשמור לעצמם $6.00 מתוכם, ולתת $1.00 לכל אחד מהאחרים לא יעזור לאף-אחד חוץ מלג'ים, והם הונו את כולם למטרת רווח אישי ע"י שימוש ב"מתנה" של $1.00 למעמדות הנמוכים יותר, כמו "סוס טרויאני" שיתמוך בפעולתם.
כמו בדוגמא הנ"ל, יש 3 אפשרויות בסיסיות לצמיחה כלכלית (וביניהן יש וריאציות רבות):
צמיחת הכלכלה מתפרשת באופן שווה בין כולם.
צמיחת הכלכלה מוטה לכיוון החלק הנמוך באוכלוסיה. במקרה זה, העניים עולים בערכם היחסי, הופכים ל"פחות עניים".
הצמיחה מוטה לכיוון החלק העליון באוכלוסיה. במקרה זה, העשירים עולים בערכם היחסי, הופכים ל"יותר עשירים".
המדיניות הכללית של 'החלחול כלפי-מטה' שהוכנסה ע"י רייגן נותרה בבסיסה זהה מהיום שאומצה ע"י המדינה (ארה"ב) בשנות ה-80. טענתו של רייגן הייתה ש"כל הסירות עולות עם הגאות" דרך מתן קיצוצי ענק במס לעשירים. זה לא קרה. רוב הסירות נשארו באותו הגובה או ששקעו, בזמן שרק בין 5% ל-1% מהסירות באמת עלה.
ההשפעות של מדיניות 'החלחול כלפי-מטה' ניכרות. כפי שניתן היה לצפות מן המדיניות הזו, המרוויחים הגדולים משיטת 'החלחול כלפי-מטה' היו העשירים.
פערי-שכר לפרטים, כפי שמדווח ע"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ארה"ב, היו בירידה או יציבים משנות ה-60 ובמהלך שנות ה-70, עם זאת, מתחילת שנות ה-80, במקביל לרפורמות הכלכליות של מדיניות 'החלחול כלפי-מטה', פערי ההכנסה התחילו לגדול וממשיכים לגדול בצורה דרמטית מאז, כמו שרואים בגרף הבא.
(הנתונים הבאים, מקורם מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ארה"ב)
http://www.census.gov/hhes/www/income/data/inequality/tablea1.html
למרות שהייתה עלייה ענקית בהכנסה הריאלית עבור מעמד-הביניים האמריקני בין מלחה"ע ה-2 לשנות ה-70, ההכנסה של האמריקני הממוצע לגברים נשארה בבסיסה זהה מ- 1970 כפי שהגרף הבא מראה. ההכנסה לנשים, למרות זאת, המשיכה לעלות. מה שמיוחד בגרף הזה הוא, שבין 1980 להווה (2003) ההכנסה של 2% העליונים של מקבלי השכר האמריקנים עלתה באופן דרמטי למרות הסטגנציה של ההכנסה של האמריקני הממוצע.
השכר החציוני של עובדים במשרה מלאה – מחירי 2001 (דולרים)
http://www.census.gov/prod/2002pubs/p60-218.pdf
הגרף הבא מראה גם שכר שעתי ממוצע וגם את שכר המינימום ביחד לפי מחירי 2001 (דולרים). כפי שניתן לראות, גם שכר המינימום וגם השכר השעתי הממוצע הגיעו לשיאם בשנות ה-60 וה-70. הגרף הזה לא מתעד שנים מוקדמות יותר מ-1960, אך מכל בחינה מעשית השיא שנראה כאן ב-1973 הוא השיא ההיסטורי עבור שכר שעתי בארה"ב.
שכר-שעתי ממוצע ושכר-מינימום – מחירי 2001 (דולרים)
http://www.gpoaccess.gov/eop/download.html
כמו שניתן לראות בגרף הבא, אחוז האנשים שנמצאים מתחת לקו העוני ושגם עובדים במשרה מלאה עולה באופן עקבי משנות ה-70, והוא גם מדגיש נקודה חשובה, כמו גם שאר הגרפים, שהיא שהמדיניות הכלכלית הבסיסית של ממשל רייגן הושארה ללא שינוי מהותי, אפילו בזמן כהונת הנשיא קלינטון.
אחוז עובדים במשרה מלאה מכלל העניים
http://www.census.gov/hhes/www/poverty/data/historical/hstpov18.xls
כיום אנחנו עדיין פועלים לפי המודל הכלכלי של צד-היצע. למעשה, למרות ששיעור מס להכנסה הממוצעת שמשולם בארה"ב כיום הוא בקירוב גס זהה למס שהיה ב-1979, שיעור מס ההכנסה למאיון העליון נמוך משהיה ב-1979. הגרף הבא מראה את האחוז הממשי שמשולם לכל המיסים הפדראליים (הכנסה, ביטוח-לאומי, חברות, רווחי-הון ובלו) לפי קבוצות המעמד השונות. בעידן רייגן, ניתן לראות שסה"כ המס הפדראלי עבור קבוצות ההכנסה הנמוכות ביותר בעצם עלה. קלינטון שימר את המודל של צד-היצע שכונן תחת ממשל רייגן. בשנת 2000, המאיון העליון עדיין החזיק בשיעור מיסים נמוך בהשוואה לעידן של טרום-רייגן, אבל המיסים ל"מעמד הביניים העליון" עלו והמיסים למעמד-הביניים נשארו בערך זהים לתקופה הקודמת לממשל רייגן, שאלו השיעורים הגבוהים ביותר, אם משווים לתקופה שלפני שנות ה-70.
שיעורי המס הפדרלי הכולל האפקטיבי
http://www. cbo. gov/showdoc. cfm?index=4514&sequence=3&from=0
כפי שמראים הגרפים הבאים, שיעור העלייה בהכנסה לאמריקנים העשירים ביותר עקף בצעדי ענק את מרבית הציבור, מגמה שגם כן החלה עם נשיאותו של רייגן. גורם גדול בעלייה של ה-2% העליונים היה רווחי-הון.
הכנסה ממוצעת למשקי-בית לפי חמישונים – מחירי 2001 (דולרים)
הכנסה ממוצעת אחרי מס – מחירי 1997 (דולרים)
http://www. cbo. gov/showdoc. cfm?index=3089&sequence=11
שני הגרפים הנ"ל מראים נתונים דומים, אך יש כמה הבדלים חשובים. ההבדל הבולט הוא שהגרף הראשון מראה תחום רחב יותר של נתונים במונחים של השנים שהוא מכסה, אבל הגרף הראשון גם מראה נתונים עבור משקי-בית שלמים, שמראים עלייה עבור החמישונים התחתונים באופן משמעותי בגלל העלייה לשתיים ושלוש נפשות עובדות במשק-בית אחד, לעומת זאת, הגרף התחתון מראה נתונים שמותאמים לגודל משק-הבית. נוסף לכך, הגרף התחתון מראה גם נתונים עבור המאיון העליון (Top 1%), בעוד שהגרף העליון לא מראה, ובנוסף, אולי הכי חשוב, הגרף התחתון מראה את ההכנסה אחרי מס, כך שהוא מראה מה "נשאר ביד" אחרי ששולמו כל המיסים הפדראליים.
הגרף הבא מראה טווח שהוא אפילו יותר רחב. הוא מראה הכנסה אחרי מס במחירי שנת 2000 אחורה עד השנה 1913 עבור המאיון העליון וההכנסה הממוצעת אחרי המס לשאר 99% שמתחתיו.
אחרי מלחה"ע ה-2 נעשו מאמצים משמעותיים להבטיח שגשוג לכל האמריקנים. מאמצים אלו הפחיתו באופן דרמטי את שיעורי העוני ועזרו לבנות את מעמד-הביניים החזק שארה"ב הייתה מפורסמת בו. עם זאת, כפי שמראה הגרף הבא, שינויים משמעותיים נעשו בתקופת נשיאותו של רייגן.
החלק היחסי בהכנסה הלאומית
בין השנים 1965 ו-2001 מספר משקי הבית עם יותר מאדם אחד שעובד גדל בצורה דרמטית. למעשה, העלייה הקלה שניתן לראות בהכנסה עבור החמישונים הראשון עד הרביעי בגרף "הכנסה ממוצעת למשקי-בית לפי חמישונים" (חמישון מייצג חמישית מן האוכלוסייה) היא בעיקר בגין העלייה במספר משקי-הבית שבהם שניים או יותר עובדים כדי לתמוך במשק-הבית. ההכנסה לפרטים לגברים עבור החמישונים הראשון עד הרביעי, למעשה, ירדה או נשארה ללא שינוי משנות ה-80 כשמצמידים לאינפלציה.
מצבה התעסוקתי של האישה עבור זוגות נשואים
משרה חלקית – ירוק; משרה מלאה – אדום; לא עובדת – כחול
בשנת 1965 27% מכוח העבודה שבמשרה מלאה היה נשים, ב-2001 המספר הזה עלה ל-41%. מה שאפשר למשק-הבית האמריקני הממוצע להמשיך לשמר רמת חיים טובה היה העלייה במשקי הבית שבהם יש יותר מעובד אחד ובמקביל ירידה במספר הילדים שיש לכל משפחה, כמו גם עלייה חדה בגירעון המסחרי, עם עלייה במספר הסחורות האמריקניות שמיוצרות במדינות עולם שלישי.
הכנסה ממוצעת (במחירי 2001) עבור זוגות נשואים לפי המצב התעסוקתי של האישה
משרה מלאה – אדום; לא עובדת – כחול
העניין המרכזי הוא שהמדיניות הכלכלית של ממשל רייגן עוצבה כך שתיטיב בעיקר עם האמריקנים העשירים. באותה התקופה השתמשו בכל מיני סוגים של הונאות ותעתועים כדי לשכנע אמריקנים ממוצעים שמדיניות זו תיטיב גם עימם. מערכת שקרים דומה מופעלת גם ע"י אלה (כמו סטיב פורבס) שמקדמים מערכת מס בשיעור אחיד.
מה שמדיניות 'החלחול כלפי-מטה'/צד-היצע של ממשל רייגן תוכננה לעשות היה להגדיל את כמות הכסף שיש ברשות האמריקנים העשירים להשקעה ולפיתוח עסקים. זה יועד לשם יצירת עלייה בייצור של מוצרים ושירותים ומתוך כך גם עלייה במספר העבודות החדשות. הסיבה שהמדיניות הזו נקראת צד-היצע, היא בגלל שבדרך זו היצע הסחורות גדל לפני שיש דרישה לסחורות. כך, שבמצב הזה, היצע הסחורות נועד להצית ולעורר את הדרישה, שתביא כתוצאה מכך לצמיחה כלכלית.
השימוש הזה במדיניות צד-היצע הוביל לעלייה ענקית בצריכה ובשימוש באשראי. אווירת צרכנות נוצרה בחברה האמריקנית דרך אמצעי התקשורת ע"י פרסומות, סרטים, תוכניות טלוויזיה וכו' שעודדו צרכנות. לצרכנים למרות זאת, לא היה הכסף לספק את התשוקות שיצרה אצלם החברה, כך שנעשה שימוש בחוב כדי שיהיה ניתן להיות חלק מהכלכלה. ההגבלות על האשראי התרופפו תחת ממשל רייגן, מקלות על פרטים להשיג מסגרת אשראי כי השימוש באשראי נעשה הכרחי לכלכלה הגדלה; זאת כיוון שהמשכורות לא עלו עבור האמריקני הממוצע, ועדיין היה הכרחי שהאמריקני הממוצע יגדיל את הוצאותיו כדי לתדלק את הכלכלה. המצב הזה קידם את כניסת הנשים למעגל העבודה כשביותר ויותר משקי-בית נדרשו שתי נפשות עובדות לשמור על רמת-החיים.
התוצאה של זה היא שהחוב למשקי-בית אמריקנים שובר שיאים שליליים בצורה עקבית מאז שנות ה-80, כפי שניתן לראות בגרף הבא, שניתן ע"י מייקל הודג'ס.
האמת היא, ש'החלחול כלפי-מטה' אף-פעם לא נועד לעזור להכנסה הממוצעת ולעניים האמריקניים; הוא נועד לעזור לאמריקה העשירה והתאגידית.
המדיניות הכלכלית של עידן רייגן הגדילה את הגירעון המסחרי ונתנה לחברות דרכים קלות יותר "להעלים" כסף.
ב-1980 המאיון העליון של מגישי דוחות המס קיבלו 8.45% מההכנסה הגולמית המותאמת ובשנת 2000 הערך הזה עלה ל-20.81% מההכנסה הגולמית המותאמת הלאומית. כיום יותר מ-50% מההכנסה הלאומית הולכים ל-20% האמריקנים העשירים ביותר. זו הפעם הראשונה מאז 1935 שחלק כזה גדול מההכנסה הלאומית הולך לחלק כזה קטן של האוכלוסייה. בשנת 1967 20% העשירים ביותר החזיקו רק ב-43% מההכנסה הלאומית. המגמה החלה ב-1982. בין השנים 1967 ל-1982 משקי-בית בעלי הכנסה ממוצעת עלו בחלקם היחסי בכלכלה. משמעות הדבר היא, שבין השנים 1982 ל-2001 ה-80% הנמוכים איבדו חלק ניכר מכלכלת האומה. זה הייתה התוצאה הבלתי נמנעת מכלכלת-רייגן (Reaganomics). זו הייתה תוצאה שתוכננה מראש. שליטה פוליטית ושליטה כלכלית הולכות יד ביד. אם השליטה בכלכלה היא לא בידם של הרוב האמריקני אז גם השליטה הפוליטית לא בידם.
מקור: http://www.rationalrevolution.net/war/trickle_down.htm
מסוכם בדקה וחצי –
http://www.youtube.com/watch?v=OuKeuN1GU8U
וסקירה מעט יותר ארוכה של רייצ'ל מדו –
http://www.youtube.com/watch?v=NZs4PAFqZdk
האיש שהרחיב את הפערים במו ידיו –
רפורמות המיסוי של נתניהו בעשור האחרון שיפרו מאוד את מצבו היחסי של המאיון העליון והרעו את מצבם היחסי של מעמד הביניים ושל השכבות החלשות. זו לא דעה, אלה מספרים יבשים
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3551196,00.html
ההכנסה השנתית של 100 העשירים ביותר מספיקה כדי לסיים את העוני בעולם…
http://goo.gl/SI2BT
מאמר יפה אבל לא מסכים המסקנות העולות מקריאת המאמר.
נראה שכל הבעיה היא הטבות המס שמקבלים העשירים, ושאילו נבטל את הטבות המס – הפערים יימחקו ויהיה שוויון, והכל יהיה טוב, לא יהיו עניים ולא יירמסו את מעמד הביניים והשכבות החלשות.
מדיניות החלחול כלפי מטה שאתה מדבר עליה היא רק סימפטום מתוך בעיה הרבה יותר גדולה ובסיסית והיא השיטה המוניטרית.
הפערים וחוסר השוויון הם חלק מובנה של השיטה המוניטרית הנהוגה מאה שנה בכל העולם.
בכלכלה בה כסף נוצר מחוב ואך ורק מחוב , שחיקת ערך המטבע או במילים אחרות אינפלציה – תהליך מובנה שהוא חלק משיטה בה החוב חייב לגדול כדי שהכלכלה לא תקרוס.
בכלכלה בה הכסף נוצר על פי חוק ברובו על ידי בנקים פרטיים, קשרי הון שלטון הם חלק בלתי נפרד מהשיטה בה גופים פרטיים שולטים במי ייקבל אשראי וכמה ייקבל.
בעזרת שני הכלים האלה – כסף שנוצר מחוב על ידי גופים פרטיים, שולטים למעשה אחוז אחד באוכלוסיה בשאר תשעים ותשע אחוז.
לכן הטבות המס לעשירים זה רק אחד מהסימפטומים של בעיה הרבה יותר גדולה ומורכבת שהיא השיטה המוניטרית שתחתיה פערים, תאוות בצע ושוחד הן כמו מחלות ממאירות..
הגיע הזמן להתעורר ובמקום לדרוש רפורמות בנושאים שפופולרי להתעסק בהם אבל מדובר בסך הכל בעוד פלסטר לפצע קטן כאשר בו בזמן מתרחש דימום פנימי גדול שרק הולך ומתרחב.
בואו נפסיק לשרת את האחוז הבודד על ידי זה שנפסיק להתעסק במה שהאחוז הבודד היה רוצה שנתעסק.
בואו נתחיל לדרוש שינוי עמוק יותר שבו באמת נצא לחופשי ובאמת יהיה שוק חופשי ובאמת תהיה דמוקרטיה ובאמת שהרשימה עוד ארוכה.
מה שדרוש זה לדרוש לשנות את השיטה המוניטרית לשיטה אחרת בה הכסף יחזור לשרת את הציבור ולא רק את אלה שמשום מה שולטים בו!