מאמר אורח מאת גלעד זליבנסקי
"זה היה נטל כבד של אחריות – כמעט כבד מנשוא עבור בן תמותה – אשר נפל על כתפיו של האינקוויזיטור, שהיה נדרש, לפחות באופן עקיף, להכריע בין חיים למוות. תפקידה של הכנסייה היה לעמוד על קנקנו, שיהיו מצויות בו ובמידה יוצאת מן הכלל, כל המידות הטובות של שופט. שהוא יהיה מואר בקנאות של האמונה, של הצלת הנשמות ושל השמדת הכפירה. אשר לנוכח כל הקשיים והסכנות הוא לא ייכנע לזעם או לתשוקה. הוא יתייצב מול איבה ללא פחד, אולם לא יעורר אותה. והוא לא ייכנע לתמריץ או לאיום, אבל עדיין לא יהיה חסר לב".
(אינקוויזיציה, האנציקלופדיה הקתולית, תרגום חופשי)
בשנת 1755 נעצר על ידי האינקוויזיציה ההרפתקן והסופר קזנובה, בעיר הולדתו, וונציה.
לא היתה סיבה ידועה למעצר הארוך, אלא רק דיווחים על תלונות והלשנות שונות שנקשרו בשמו של הנאשם. החל מהאשמות נפוצות כגון חברות בארגון "הבונים החופשיים", עיסוק בתורת הנסתר, קשרים עם שגרירים זרים, וכמו כן, פגיעה במוסר של נשים נשואות. על פי הנהלים שהיו מקובלים באינקוויזיציה, הנאשם לא זכה לדעת מי מאשים אותו בפשעים שבהם הוא הואשם ובגינם הוא נכלא. חלק מהנאשמים הודו בפשעים רק כדי לגלות על ידי ההודאה מי היו המאשימים שלהם. עוד באינקוויזיציה הספרדית של המאה ה-16, היה מקובל שהעצורים והאסירים משלמים את הוצאות הכליאה שהיו מאוד גבוהות. במקרים רבים, גם אנשים שזוכו מאשמה התרוששו בגלל מחיר המעצר. אותם קורבנות של האינקוויזיציה נחשפו למחלות מידבקות בכלא וכמו כן לעינויים ולמוקד שהיו אמצעים מקובלים באותו זמן. נידונים למוות או אסירי עולם השאירו את הרכוש שלהם לאינקוויזיציה במקום למשפחות שלהם. גם נאשמים שמתו נשרפו כליל ורכושם נלקח מהם.
קזנובה ברח מהכלא וחי חיים מלאים, אבל החברה שלנו יצרה כלא חדש ואינקוויזיציה חדשה שאף אדם חופשי לא יכול לברוח מהם בתקופה שלנו.
הפילוסוף אמיל מישל סיוראן כתב פרק שנקרא "כולנו אנשי מערות!". האדם הקדמון אמנם יצא מהמערה הטבעית, אבל במשך הזמן האנושות מילאה את העולם במערות מלאכותיות. כך שמבחינה מהותית, שום דבר לא השתנה עד עכשיו ואנחנו עדיין רק עוד אנשים בעוד מערה.
במשל המערה של אפלטון, אפשר לצאת מהמערה. זה אומנם עלול להפוך למסוכן לחזור אליה ולשתף בחווית הבריחה וביציאה אל השמש את רוב החברה שחי במערה. אבל לפחות יש מקום לבני אדם בחוץ, גם אם הם יהיו בודדים. זאת הגרסא של העולם היווני.
אבל בעולם שלנו, כנראה שהגרסא הנכונה היא משל המערה של סיוראן. ואת זה יהיה קל להמחיש בהמשך הדברים, באמצעות התופעה האקטואלית של הפיכת התקשורת ממדיום שמעביר מידע לאזרחים, לרשות עצמאית שרודפת, חוקרת ומכריעה את הדין של הנאשמים מטעמה ללא משפט.
קודם כל, יש לנו כמה מכשולים היסטוריים ותרבותיים שעלולים להטעות אותנו לגבי עצם ההשוואה בין התקשורת העכשווית כגוף שבפועל חוקר ומעניש, במקביל לרשות השופטת והמבצעת, לבין הדמות הזרה והנשכחת של האינקוויזיציה. אם כן, חשוב לצייר את ההשוואה בקווים עבים שמדגישים את העיקר והתפל ומראים שיש קצת יותר מדמיון דק בין שני הגופים הרחוקים לכאורה.
התקשורת בת זמננו היא פוסט מודרנית, משתמשת בטכנולוגיה חדישה של תיעוד והעברת מידע. לכאורה, היא כוח לא אלים, כלומר, במובן המכאני והצר של שימוש באלימות. אולם אפשר לראות גם בפגיעה בחפים מפשע (או כאלה שלא נשפטו או הורשעו במשפט) צורה חדשה של אלימות. פגיעה עיוורת או שרירותית בשם הטוב, בכיס הפרטי או הציבורי או גרימת נזק נפשי שקולה לעבירות חמורות, וצריך לראות בה סטייה נורמטיבית. ואין מה לדבר על הפגיעה של התקשורת בתפקוד של מערכת המשפט, כאשר נראה שהנורמות של הראשונה מנוגדות לחוקים של מדינה מתוקנת ושל כל תורת המשפט מאז המאה ה-19.
התעלמות מעקרונות משפטיים בסיסיים שמעוגנים בחוק (כמו למשל "סוב-יודיצה", שדורש בפשטות אי פרסום של מידע שהיום זורם בשפע למטבחים של מהדורות החדשות במקום להישמר בקירור או בהקפאה) למעשה הופכת היום את התקשורת לענף מיוחד של פשע מאורגן ואת המדינה למשתפת פעולה סדרתית עם פושעת סדרתית.
ניטשה כתב שהחברה נוטה להפלות בין שיגעון של יחיד לשיגעון של חברה שלמה. כאשר את השיגעון הראשון, אף אחד בחברה לא יכול לסבול, אבל את השיגעון השני, ואפילו אם הוא היה זהה לחלוטין, כולם מבינים ומקבלים או פשוט שוקעים בתוכו בקבוצה גדולה.
האינקוויזציה של ימי הביניים או הספרדית נראית לנו כישראלים כמו חיה אכזרית שאי אפשר לתאר במונחים של ימינו. אבל במציאות, ההוצאות להורג היו מופעים נדירים יחסית במשפטים שרובם הסתיימו בעונשים קלים. שיטות החקירה לא היו אכזריות יותר ממה שהיה נהוג בתקופה ולרוב פחות אכזריות. עינויים היו מקובלים בחקירת חשודים מאז העולם העתיק ועד המאה ה-19. עונשי המוות התבססו על טכנולוגיה ישנה. גם היום חקירה משטרתית גורמת לעיוות של ההודאה או להודאה שקרית, גם בלי אלימות מיושנת. בעולם שלנו הכל נעשה בצורה פוטוגנית ומוחצנת יותר ונקיית כפיים מן הפה אל החוץ, אבל אחרי הכל, השורשים העמוקים של החברה או היסודות של המדינה המודרנית נאכלים מבפנים באתרי החדשות ובשידור חי.
האינקוויזיציה ההיסטורית בכל הגלגולים שלה, מעולם לא פעלה בניגוד לחוקי המדינה שבתוכה היא פעלה. היא היתה כפופה לכנסייה הקתולית או למלך ספרד והיא שירתה אותם בנאמנות ושמרה על הנורמות החברתיות והמוסריות של המאמינים שלה וגם על האינטרסים הפוליטיים של הכנסייה והשלטונות באירופה ובאמריקה. לטוב ולרע, האינקוויזציה היתה מוסד חברתי שחי בהרמוניה עם החברה הקתולית ושיקף את עולם הערכים שלה. אבל התקשורת האינקוויזטורית שלנו פועלת בדרכים הפוכות מבחינה נורמטיבית ומשפטית ולמעשה היא מתפקדת כמו גוזל קרקעות או עבריין שמעמיד פנים שהוא לא פושע, למרות שהוא ממשיך ללכת בדרך של פושעים ורומס את הגבולות של החוק במקומות שבהם הוא עובר כאילו שהוא האיש החזק והמסוכן ביותר במדינה המודרנית.
לסיכום, ניתן גם לטעון להגנתה של התקשורת, שהיא גם תוצר טבעי של התקופה שלנו, בדומה לאינקוויזיציה, וגם יותר מזה. למעשה, התקשורת זוכה לתמיכה ושיתוף פעולה של הרשויות שהיא פוגעת בתפקוד שלהן. וגם החברה עצמה לא מתקוממת נגד התקשורת. כך שמדובר בעבירה שהתקשורת היא רק אחת השותפות שלה, ולא בהכרח השותפה הגדולה או האשמה ביותר. לרוע המזל, גם לפשע כזה יש קורבנות. הקורבנות הראשוניים הם אלה שהתקשורת לוקחת למרתפים שלה שאי אפשר לברוח מהם, כי הם משתרעים על פני כל מסך מחשב וטלביזיה ועל כל נייר עיתון ופלאפון. והקורבנות המשניים הם כל הציבור שמאבד שר משפטים, מפכ"ל וכו', בגלל שילוב של ידיים פרטיות שמושכות בחוטים של התקשורת וגם התקשורת האובייקטיבית שקוראת לעצמה "כלב השמירה של הדמוקרטיה".
בהקשר עתיק יותר, ובתגובה לפילוסופים אחרים שהשוו את הרגשת הכעס לכלי נשק,
אריסטו אמר שזה כלי נשק משונה, כי במקום שהאדם ישלוט בו כמו בנשק, זה נראה כאילו שהכעס תופס את האדם ושולט בו.
באותה מידה, החברה שלנו צריכה להחזיק את התקשורת בזהירות ולרסן אותה כדי שלא תפגע בגוף ובנפש ולא תפלוש לתחומים שמיועדים לתחנות המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט.
אם לא נדע להחזיר את התקשורת לגבולות החוקיים שלה במדינה מתוקנת, היא תפגע לא רק בשר משפטים אחד, או בשופטת אחת או במועמד כלשהו למפכ"לות המשטרה, אלא במה שנשאר מזכויות האזרח שלנו: הזכות שלנו לבחור נציגים, להתמודד ולשמש בתפקיד ציבורי, הזכות למשפט הוגן, הזכות לפרטיות, חופש המחשבה וכו'.
אריסטו לימד שחצי מהפיתרון של הבעיה הוא ההבנה שקיימת בעיה. אבל מרוב הבנה עמומה וחשיפת יתר שבה הכל בעייתי ומתפרסם כל היום, חצי פיתרון כזה עלול להתגלגל כמו גופה ולהנציח את עצמו בלי שינוי ובלי תנועה. ובמקום להתקדם לפיתרון מאוזן ושקט, להתדרדר לתהום מתוקשרת נוספת.
למעשה התקשורת בת זמננו היא לא מה ששמה מרמז,
אלא הפצה חד צדדית של מידע על ידי מיעוט רב השפעה לאוכלוסיה עצומה.
למעשה זה האמצעי האנטי דמוקרטי המתקדם ביותר בתקופה הפוסט מודרנית.
ולכן צריך להשתמש בו בהתאם לחוקי המדינה ולעקרונות הצדק הטבעי.
גלעד זליבנסקי יועץ פילוסופי במקצועי, בעל תואר שני בפילוסופיה ובוגר מכון פילוהרמוני לפילוסופיה יישומית.
תודה רבה גלעד,
התקשורת באמת צהובה מאי-פעם, לחם-ושעשועים בעידן טלנובלות בע"מ. כלב השמירה של הדמוקרטיה שלוח-רסן וצמא-דם, מתפטם מנשיכת כל יד שבהשג-שיניים.
טוב שהכלב שם וחשוב שיהיו לו חושים מפותחים, אבל חשוב לא פחות שיהיו לו גם הגיון בריא,מידה של שיקול דעת ואפילו מוסר (אולי נסחפתי…), כדי שנוכל לסמוך עליו שהוא שומר עלינו.
שלום טל ושלום גם לקוראים חסרי השם…
כתבת קודם שאתה מניח (כמו שמקובל היום), שהתקשורת אמורה לשמור עלינו כחברה.
אבל לדעתי, ענין השמירה כביכול על החברה ועל הדמוקרטיה על ידי התקשורת, שהיא במהות שלה מסחרית ואדישה, היא הנחה בסיסית שאנחנו צריכים לבחון אותה מחדש.
באיזה אופן היום, התקשורת שומרת על החברה?
האם בהקשר ובתנאים שבהן היא פועלת לתקשורת יש סיכוי להיות מועסקת בתור שומרת של החברה?
תקשורת אולי תרמה לחברה הדמוקרטית בתקופות רחוקות, שבהן היא היתה כפופה יותר לשלטון ולנורמות לא רק חוקיות, אלא גם ערכיות. ובתאוריה, תקשורת שמבחינה בין עיקר לתפל בחברה היא חשובה כדי לקשר בין האזרחים.
אבל הטענה ההיסטורית שלי, היא שדמוקרטיה או פוליטיקה אמיתית שגשגה דווקא בתקופות שבהן היתה מעט מאוד תקשורת חדישה, או שלא היתה בכלל. כי פעילות פוליטית וחברתית היא קשר בין אנשים. כשהקשר האותנטי הוא לא מתוווך, אלא ישיר ובלתי אמצעי, כמו בדמוקרטיה העתיקה באתונה, ברפובליקה הרומית, ובמדיה מסויימת גם במדינות רנסנסיות באיטליה וכן הלאה.
בשלב שלנו, התקשורת החדישה רק ממחישה את ההתרחקות בין בני האדם ואת ההתפוררות של הקשרים החברתיים ושל הפוליטיקה הדמוקרטית. ומעבר לזה, התקשורת מעודדת את המגמה הזאת בקצב מהיר ובלתי מורגש.
לדעתי, אם נהיה כנים, התקשורת פשוט הפכה לעוד ענף או דוכן ענק בשוק קפיטליסטי עולמי, שמבחינתו כבר אין שום משמעות לחברה ולפוליטיקה מעבר לתחום הכלכלי ולהשפעה בלי אידאולוגיות.
אולי התגובה הזאת שלי נראית קצת מוגזמת, כמו של נביא זעם ברגעי ההשראה שלו, אבל כל הוגה פוסט מודרני רציני (ליוטר, בודריאר ואפילו ניטשה) מתאר בדיוק את אותה תמונה של החברה שלנו.
אם נחזור לכלב השמירה שהוא לא שומר וגם לא כלב…
עם כל הכבוד, התקשורת היום לא רק נראית כמו ערוץ בידור, אלא זה בדיוק מה שהיא היום וזה מה שהיא עושה בשביל החברה. בעבר היו קרקסים וגלדיאטורים ומופעים של "פריקים" להנאת הציבור, והיום יש לנו בין הפרסומות והתוכניות קצת חדשות ואקטואליה שהן בפועל, רק עוד תת זאנר של בידור תקשורתי. זה לא שונה ממשחקי כדורגל או מסרטים דוקומנטריים או מאופרות סבון ותוכניות ריאליטי. כל המרכיבים המהותיים קיימים גם בתוכניות החדשות וה"תחקירים". אין עיסוק פרופורציונלי בדברים שחשוב לאזרחים לדעת, אלא רק (או כמעט שרק) בתחרות מסחרית.
אם התקשורת היתה כלב שמירה, לא היה צורך באתר כזה, כמו "ארץ אחרת". וגם לא היה לוקח לי כלכך הרבה שנים להיתקל באתר אקטואליה מהסוג הזה, שמנסה להיות אמיתי.
לסיכום, אני חושב שזה יהיה יותר מדוייק, להניח שהתקשורת של היום היא מעין כלב שעשועים שמתיימר להיות כלב שמירה בלי שיש לו בפועל יותר "כוח שמירה" מאשר לקולנוע, לתאטרון ולתעשיית הבידור.
תודה רבה גלעד. הידע הפילוסופי וההסטורי הוא נכס חשוב.
כתבת: "אבל הטענה ההיסטורית שלי, היא שדמוקרטיה או פוליטיקה אמיתית שגשגה דווקא בתקופות שבהן היתה מעט מאוד תקשורת חדישה, או שלא היתה בכלל. כי פעילות פוליטית וחברתית היא קשר בין אנשים. כשהקשר האותנטי הוא לא מתוווך, אלא ישיר ובלתי אמצעי"
נראה שבתחום האינטרנט, רשתות חברתיות ופורומים עונים לצורך בקשר אותנטי. לא תחליף לקשר פיסי בין חברים, אך יעיל במידה מסויימת.
בטח שמעתם על תופעה שנקראת "גלוקליזציה", או "גלובליזציה מקומית". זאת תופעה שבה היום, במקום שהחברה תהיה מחוברת לזרם מרכזי של מוערבות חברתית, מודעות, גישה למידע, דיאלוג וכו' (כמו שהיה מאוד מקובל עד לפני כמה עשורים), אז החברה ולמעשה כל העולם המתורבת מתפצל לקבוצות מאוד קטנות.
אלה יכולות להיות קבוצות שיח של בעלי תחביבים מסויימים, של אספני מכוניות, של מעריצי האח הגדול וכו'.
אבל הנקודה שלי היא שמה שהתייחסת אליו בתקשורת הפנימית בתחום האינטרנט, חושף דווקא תופעת לוואי של ההתפוררות של עמוד השדרה החברתי והפיצול של לקבוצות מאוד קטנות או זעירות הוא בעצם סימפטום של המחלה הגלובלית הכללית, שמשתלב גם במה שכתבתי במאמר על התקשורת בימינו.
שימו לב שעל כל דיון יחסית משמעותי כמו הדיוני באתר שלכם יש מיליארדים דיונים אחרים בעולם שלא רק שלא מקדמים את התכנים החשובים או האינטליגנטים ביותר, אלא למעשה חוסמים אותם ומציפים אותם ביחס עצום. לדעתי התופעה בסך הכל מאוד פוגעת בחינוך, בתקשורת ובסדר העדיפויות. אפשר גם לראות את ההשפעה של סגנון התקשורת הזה על בני הנוער שלנו שאלה מקורות המידע והדיון העיקריים שלהם.
וגם זה שאין מספיק קשר פיזי או קשר אנושי במדיומים האלה זה נושא נוסף, וגם הוא בסך הכל עוזר למגמה הכללית שתיארתי.
לדעתי כמובן שיש דיונים חיוביים בסך הכל, אבל כתופעה רחבה, צורת ההתקשרות הוירטואלית היא חלק מהבעיה והיא משרתת את הבעיה הגדולה שהיא בעיקר ההעדר של מה שאין לנו בשיטה הזאת, אבל היה לחברות חופשיות בעבר.
"תקשורת אולי תרמה לחברה הדמוקרטית בתקופות רחוקות, שבהן היא היתה כפופה יותר לשלטון ולנורמות לא רק חוקיות, אלא גם ערכיות."
תקשורת שכפופה לשלטון איננה תורמת כי השלטון שולט בה. זה נכון גם לגבי תקשורת שכפופה לנורמות – תלוי כמובן באיזה נורמות מדובר (בתרבויות שונות יכולות להיות נורמות שונות, נורמות לא בהכרח מהוות צדק).
אין ספק שנורמות או חוקים מעצם ההגדרה שלהם הם תלויי תרבות ובמידה רבה נקבעות באופן שרירותי או היסטורי על ידי חברה מסויימת.
הביקורת לגבי הערכים או המוסריות של נורמות חברתיות היא כמובן יותר מורכבת…
אבל מה שאני מציע בהקשר הזה (שקיבל דגש בתגובות שלכם) זה שננסה קצת להתרחק מהמבחן הנורמטיבי האולטימטיבי (כלומר משאלת הצדק או המוסר שמעבר לציות לנורמות).
מה שאני טוען כאן הוא יותר פשוט, וקשור לתפקוד ולמבנה של חברה שלנו:
התקשורת פשוט פועלת בניגוד לכללים הבסיסיים של המבנה, בלי שאף אחד מפריע לה או מעיר לה על זה. וכשגוף בעל השפעה פועל באופן קבוע בניגוד לנורמות או לחברה שהוא מייצג לכאורה, אז יש לנו בעיה עמוקה בביחסי הגומלי האלה. זה אפילו לא משנה אם הנורמות של החברה צודקות או לא. זה ברור שעבריינות או סוג כזה של סתירה פנימית זאת תופעה מזיקה לכל חברה ובכל נורמות.
הצבעתי כאן על הבעיה של אובדן הנורמות למעשה, ואימוץ של כללי משחק כלכליים שמעצבים את החברה ואת ההתנהלות שלה על חשבון נורמות כלשהן (ניהיליזם כלכלי כזה בהסוואות שונות לדעתי בקושי נחשב לנורמה חברתית או לחוק אנושי).
בלי קשר לזה, קל להניח שכללי המשחק של התקשורת מתעלמות מערכים מוסריים בסיסיים ושהם מטבעם לא אמורים להיות מוסריים ושזאת לא המטרה או הפרקטיקה שלהם בשוק התקשורת.
אפשר להתווכח למשל על המוסריות של החברה הנוצרית בימי הביניים ובספרד. אבל לחברה הזאת לפחות היו אמונות וערכים שהיא שמרה עליהם בכובד. והיא לא מכרה את הנורמות שלה לכסף ולזמן אוויר וירטואלי.
בלי להתעמק בערך המוסרי או בערכיות, אפשר לומר שבתקשורת היום אין אפילו ערכים במובן השלילי של האינקוויציה.
ניטשה כתב שמבחינתו אדם עם הערכים הכי גרועים והכי מעוותים יותר נעלה מאדם בלי ערכים, שלמעשה שקול לחיה שפועלת רק על פי החושים והדחפים שלה ולא יוצרת לעצמה משמעות או רוח מעבר למציאות הרדודה.
שלום לאורח ולכל המגיבים לכתבה! הכתבה מאוד מעניינת! אני מסכימה לגבי כך שהתקשורת היא משתפת פעולה עם בני האצולה.. לפעמים בצורה חריפה מאוד ולפעמים פחות אבל אף פעם לא ניתן לומר שאנו חיים תחת תכנים אובייקטיביים כיוון שהם משפיעים על הציבור כמו מחט תת עורית..