מאת: איתן בלום
על הורותו המודחקת של ארתור רופין – "אבי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל"
"אבא…זאת שאלה שהתכוונתי לשאול אותך כבר הרבה זמן. הלילה ההוא… אתה יודע… הלילה שעשית אותי… איך הוא היה? כשהייתי רק נצנוץ בעין שלך. איך הוא היה? מה היה הרקע שלו? אתה מבין, אני רוצה לדעת את העובדות האמיתיות לגבי הרקע שלי. זאת אומרת, למשל, האם האמת היא שחשבת עלי כל הזמן, או שאולי אני הייתי בעצם הדבר האחרון שחשבת עליו? אני שואל את זה רק מטעמי מחקר, אתה מבין את זה נכון? אני סקרן."
הארולד פינטר, "השיבה הביתה"
"אין שלטון שאינו חייב חלק מיעילותו – ולאו דווקא הזניח ביותר – לאי-הכרתם של המנגנונים המייסדים אותו."
פייר בורדייה, "שאלות בסוציולוגיה"
מיום כניסתו לתפקיד פעל רופין במרץ בלתי-נלאה ליישום תוכניתו לייצר אוטונומיה אדמיניסטרטיבית, כלכלית ותרבותית ללא תלות ברשויות (העות'מנית, ומאוחר יותר הבריטית). משימתו המרכזית בשלבי הקולוניזציה הראשונים היתה לרכוש במהירות אדמות רבות ככל האפשר, ולהקים עליהן יישובים יהודיים בכל צורה אפשרית. פיזור האוכלוסין בתוך המובלעת היהודית בפלשתינה, כמו גם הגבולות של תוכניות החלוקה מ-1937 ו-1947 נקבעו במידה רבה כתוצאה מהמדיניות שהכתיב ל"חברת הכשרת היישוב" (אותה הקים) ולקק"ל, בה היה חבר מרכזי. היסטוריונים של החינוך רואים בו את מייסד מערכת החינוך הארצישראלית והיסטוריונים של השדה המשפטי מגלים כי פעילותו בתקופת היישוב הובילה באופן שיטתי להתהוות משרד המשפטים הישראלי. למרות שסיים את תפקידו הרשמי כראש המשרד הארצישראלי ב-1925, המשיך רופין בפעילות אינטנסיבית ובעלת השפעה עד סוף ימיו בראשית 1943. הוא היה הדמות המרכזית בגיבוש "עסקת החבילה", כפי שכינה אותה לאחרונה זאב שטרנהל, בין "הבורגנות הלאומית" לבין תנועת העבודה.
בשנות העשרים ייסד את בנק הפועלים, ובשנות השלושים היה גורם מרכזי בגיבוש "תכנית ההעברה" שנחתמה עם המשטר הנאצי וביישומה. באותן שנים הקים גם את "המכון למחקר ולתכנון כלכלי" שעסק בתוכניות כלכליות וחברתיות עתידיות, ובכללן תביעת פיצויים מגרמניה לאחר המלחמה.
בנוסף לתפקידיו בארגון הציוני ובמקביל אליהם, עסק רופין במחקר אקדמי אינטנסיבי ונחשב למומחה בינלאומי בסוציולוגיה, דמוגרפיה, ואנתרופולוגיה של היהודים. ספריו ומאמריו הרבים (למעלה משלוש מאות פריטים) נחשבים לניסיון הרציני הראשון למחקר מדעי של היהודים בתקופה המודרנית. תרומתו האדירה של רופין לתנועה הציונית העניקה לו בהיסטוריוגרפיה הציונית – מספרי לימוד דרך האנציקלופדיה יודאיקה ועד היסטוריונים המכונים לעיתים "פוסט ציונים" – את התואר 'אבי ההתיישבות היהודית בא"י'.
ואולם, אף שהמטען האמוציונאלי והמשמעות המכוננת של התואר 'אבי ההתיישבות', ההיסטוריוגרפיה הציונית מתייחסת אליו למעשה כאל פקיד "מתקדם בדעותיו", והוא מצטייר בה בדרך כלל כמומחה חיצוני, א-פוליטי, לבירוקרטיה וכלכלה. בזיכרון הישראלי הקולקטיבי, כפי שהוא משתקף במערכת החינוך ובתקשורת, הוא נתפס כאישיות חסרת משמעות מיוחדת ובעיקר עמומה. אני מבקש להציג את רופין במסה זו כמתכנן תרבות (יזם של תוכנית תרבותית, מפעילה, המעריך ומנסח אותה מחדש בהתאם לצרכים המשתנים של השדה החברתי) כאחד היצרנים והמפיצים המרכזיים של ההביטוס ודגמי הזהות העבריים-מודרניים.
זהות תרבותית
רופין נולד ב-1876 בעיירה הקטנה ראוויץ (ראוויטש) בפרובינציה המזרח-פרוסית פוזן, שהיוותה גבול גיאוגרפי ותרבותי מטושטש בין גרמניה, אשר ביקשה להרחיב ולעבות את נוכחותה במקום, לבין פולין שראתה בפוזנא חלק משטחה ההיסטורי. מתחילת המאה התשע עשרה הפעילו הפרוסים במרחב זה "קולוניאליזם תרבותי", ובנוסף לסיפוח אדמות פולניות ניסו לבסס את הדומיננטיות שלהם באמצעות גרמניזציה של האוכלוסיה, תוך דחיית השפה והתרבות הפולניות. זהותו התרבותית של רופין היתה תוצר מובהק של האינדוקטריציה הגרמנית בפוזן \ פוזנא. כמו רוב היהודים באזור, שאף להתקבל לתוך התרבות הגרמנית.
במעבר זה מזהותו המזרח אירופית-פולנית לזהות חילונית גרמנית מודרנית, מ"אמונותיה הטפלות" של אמו ומהיידיש המביכה, הדיבור "הדוחה" עם הידיים וההתנהגות הפנטזיונרית של אביו הרוכל , לתרבות הגרמנית, שקידשה את הגבריות והמדע, בידל עצמו רופין מהוריו ומיהדותו. יומני הנעורים שלו מלאים תיאורים המבטאים סלידה מהגוף והמראה היהודיים, ו"אנטיפטיה חזקה", כפי שהתוודה ביומנו, לנשים ונערות יהודיות. רופין הגדיר גם את גופו ומראהו שלו כמכוערים. רגש נחיתות זה ליווה את "עיצוב הַיֶתר" (hyper-bildung) שלו, תהליך ארוך ותובעני. הוא הצטיין בסַיף, התעמלות וריקוד, התאמן ברכיבה על אופניים, בשחייה ובתרגילי ירי (אקדח) בפינות מרוחקות של היער. באותם ימים אופטימיים עדיין האמין כי התחברות אל הפוֹלְק [Volk] הגרמני היא אפשרית – אפילו ליהודי – רק בעזרת כוח הרצון, באמצעות הזדהות מודעת וטיפוח הכוחות האינטלקטואליים המתבטאים בעיקר בשליטה בשפה ובספרות הגרמנית.
בדומה לרבים ממנהיגי הציונות, הגיע אל היהדות דרך הציונות. הוא לא תפס את היהדות באמצעות קשר ישיר עם מסורתה או שפתה, אלא הבין וחווה אותה באמצעות הרפרטואר הגרמני. בשנות המעבר מנערות לבחרות החל רופין לנסח את תפיסותיו בנוגע לתרבות במונחים גזעיים ששיקפו את הספרות הדרוויניסטית הפופולארית, אותה קרא בקדחתנות, כאילו אצרה בחובה אמת עמוקה, שעשויה לגאול אותו, או להוביל אותו להרס מוחלט. בבחירות 1893 לרייכסטאג חש הזדהות גמורה עם המפלגות האנטישמיות, ואף ביקש להתקבל לאחת מהן בתור "פטריוט גרמני" (וכך הוא מציין ביומנו מה-15.12.1893). הזדהותו עם האנטישמיות הגרמנית הגואה ביטאה את אכזבתו מתוכניות ה"תירבות" המשכיליות והליברליות של האמנציפציה, אותן החל לתפוס כשטחיות ומלאכותיות. הוא הסכים עם האנטישמים, כי היהודים לא יהפכו לגרמנים אם "יכתבו ספרים על גתה". ביקורת זו הובילה אותו לחשוב על דרכים שונות ועמוקות יותר לטרנספורמציה של היהודי.
הדרוויניזם כְּוֶלְטְאַנְשָאוּנג
הציוני היחיד והיהודי היחיד שהשפיע על רופין עמוקות היה מקס נורדאו (1849-1923), אותו העריץ משחר נעוריו. למרות שרופין היה משפטן מוסמך, וכתב את הדוקטוראט שלו בכלכלה פוליטית/לאומית, היו סקרנותו האינטלקטואלית האמיתית והצלחתו האקדמית הראשונה במסגרת של פרדיגמה בין-תחומית חדשה, אשר בתוך שנים ספורות הוכרה בשם "היגיינה גזעית" Rassenhygiene)) או אוֹיְגֶנִיקָה. אחד היצרנים הדומיננטיים של הפרדיגמה החדשה הזאת בגרמניה, הביולוג הבלונדיני, תכול העיניים, ארנסט האקל, היה אחד מפטרוניו האקדמיים של רופין, אותו תיאר ביומנו כ"טיפוס הגרמני הנהדר" . ביקום המוניסטי על פי האקל, כל הכוחות הפיסיקליים והכימיים, כמו גם האורגניים והאנושיים, נובעים ממקור אחד של "כוח חיים" ראשוני.
בעידודם של חברו לספסל הלימודים באוניברסיטת ברלין ניגש רופין לתחרות אקדמית ייחודית, שנודעה מאוחר יותר כ"פרס קרוּפּ", ושנוהלה ונוסחה בידי האקל. מארגני התחרות, בה זכה רופין במקום השני, ביקשו מהכותבים לעסוק בסוגיית יישום התיאוריה הדרוויניסטית בארגון החברה והמדינה. "פרס קרופ" והפרסומים הנלווים אליו מציינים נקודת מפנה בהתקבלות ה"היגיינה הגזעית" בגרמניה, כיוון שהעניקו לה לגיטימציה מדעית, יחסי ציבור ותקציבים. זה היה הפרס האקדמי החשוב ביותר באותו הזמן, שקישר בין מדע לחברה.
האקל ו"הליגה המוניסטית" שאותה הקים בעיר יינה ב-1906 כדי להפיץ את "הדרוויניזם כְּוֶלְטְאַנְשָאוּנג" נתמכו באופן מסיבי בידי בעלי ההון הגרמניים, שהגדילו בסוף המאה התשע-עשרה את הכנסותיהם והפכו את גרמניה למעצמה התעשייתית החזקה ביותר באירופה. קפיטליסטים רבי עוצמה אלו, ביניהם שְׁטוּם בעמק הסָאר וקרוּפּ בחבל הרוּר, קיוו ליישם את התיאוריות הדרוויניסטיות במפעליהם, כמו גם להחדיר אותם למבנה המדינה. הם התענינו במיוחד בתיאוריות הנוגעות לסלקציה של כוח העבודה, אשר נתפס יותר ויותר במונחים של "אנרגיה" וטופל כ"חומר אנושי". עולמו של רופין, ועמדתו כחוקר, נוצרו גם מתוך זיווג זה, בין מדעני חברה וחסידי ה"היגיינה הגזעית" שביקשו ליישם את התיאוריות שלהם במציאות החברתית, לבין בעלי ההון, אשר ביקשו לארגן את מפעליהם ולמנוע את עליית האיגודים המקצועיים הסוציאליסטיים העצמאיים.
הזכייה ב"פרס קרופ" העניקה לרופין כרטיס כניסה לחוגים ולכתבי עת אקדמיים יוקרתיים, והפרס הכספי הנכבד (6,000 מארק; כמשכורת שנתית של פקיד בכיר) חילץ אותו ואת משפחתו ממצוקתם הכלכלית. חיבורו התפרסם ב-1903 כמסה בשם "דרוויניזם ומדעי החברה". המסה של רופין ניתחה את הדרך בה אפשר ליישם את התיאוריה של דרווין בארגון החברה והמדינה, וביטאה אמונה נלהבת בכוחה של "הנדסה אנושית" כדי לקדם את האדם לרמה חדשה של מוסר וחירות. למרות שהכיר בכך שהחזון הביו-רפואי שלו תובע הקרבה גדולה מהפרט, תמך רופין במדינה ובתפקידה המרכזי והעניק לה זכות מוחלטת להתערב בחייו של הפרט. "הפרט יתפוס בהשתייכותו למדינה ובפעולותיו למען המדינה את חלקו בנצח, בהיסטוריה של האנושות. הוא חייב להתייחס אל המדינה באמונה דתית אמיתית. […] אין משימה שנראית גדולה מדי בשביל המדינה." רופין העלה את הרעיון לפיו מדיניות הרווחה והחינוך חייבות להיות משולבות בתוכנית של השבחת הגזע, שבה יעודדו את הנכים ואת חולי הנפש להימנע מהולָדָה (שם).
במאמריו בכתב העת "ההווה" (Die Gegenwart) בשנים 1902-1903, שטח רופין בנחישות את הוֶלְטְאַנְשָאוּנג שלו. במאמרו הראשון בסדרה, "ריבוי הפולק" עירער על התפישה הליברלית בדבר עליונותו של הפרט, טען כי המסורת הנוצרית העלתה את חשיבות הפרט יתר על המידה וכי אין זה עיקרון אוניברסלי שאסור לערער עליו . הוא קבע כי הפרט צריך לראות במדינה את הסיבה לחייו, ושאל באופן רטורי: "האם אין שינויים בצרכיה של המדינה מחייבים תיקון של המוסר?". בהזכירו את ניטשה, סיכם כי איכות הפרטים צריכה להיות חשובה יותר מכמותם (עמ' 322). במאמרו השני, דן רופין בין היתר במושג העל-אדם (Übermensch) . היה ברור לו כי אדם כזה צריך להתפתח – "כמו בעלי חיים אחרים" – "רק בקרב בני מינו הדומים לו" מבחינת "המבנה הפיסי" (עמ' 149). לעל-אדם, על פי רופין, יש חשיבות עליונה בשביל המדינה, כיוון שהוא מציב דגם אידיאלי לחיקוי, שאינו רק מנטאלי אלא גם פיסי וביולוגי. אחת האבחנות שלו – העשויה להנהיר את התנהלותו שנים ספורות לאחר מכן – היתה הדרך בה הגדיר את היחס בין העל-אדם לאדם כזהה ליחס בין האדם לחיה (שם). בדברי הסיכום הדגיש כי במדינה האידיאלית חייבים האזרחים להיות מודעים להשפעת הפעילות המינית שלהם על המדינה, ולשעבד אותה ל"קידום" ו"לעיצוב הנעלה" של הגזע (שם). במאמרו האחרון בסדרת מאמריו בכתב העת "ההווה", "מוות ואלמוות" הציג רופין הסבר לתיאוריות של הזואולוג הגרמני אוגוסט וייסמן, וקישר אותן לשאלות פילוסופיות על משמעות האלמוות. התיאוריה של וייסמן העניקה לו תובנה חשובה על נצחיות הגזע: היא אצורה ב"המשכיות \ רציפות פלאסמת הגזע", כלומר בחומר הביולוגי ולא במסורת הרוחנית. "אנו קשורים אל קודמינו לא דרך המסורת הרוחנית אלא באמצעות הרציפות של החומר הראשוני שנמצאת בגופנו." יש בכל אחד מאיתנו "חתיכה… מאוד קטנה מהקודמים לנו". במלים אחרות, היהודי הוא יהודי כיוון שיש לו מבנה ביולוגי יהודי ומכאן ששינוי בביולוגיה שלו ישנה גם את רוחו.
הדחייה
אבל לפתע חווה רופין – בשדה המשפט הגרמני – את הדחייה האנטישמית בעוצמה שלא הכיר. אז התגבשה בו ההכרה כי לעולם יישאר זר בחברה הגרמנית, ללא כל קשר למידת התרומה שלו. בשיר "ללא מולדת" כתב:
בְּאֵין לִי מוֹלֶדֶת אֲשֶׁר תֹּאהֲבֵנִי
לִבִּי מַה כָּבֵד וְעָצוּב
אַרְצִי בָּהּ גֻּדַּלְתִּי חֻבַּלְתִּי
אֵינֶנִּי עָלֶיהָ אָהוּב.
(תירגם שמשון מלצר)
תחושת משבר זו היתה הרקע למעבר המהיר של רופין לציונות. מנקודת המבט של התגבשות זהותו התרבותית, התבטאה המרת זהות זו בהיפוכן של הירארכיות והגדרות גזעיות אותן הפנים בתהליכי החניכה שלו לתרבות הגרמנית. במקום להתבייש ב"יהודיות" שלו ולדחות אותה, כפי שנהג בילדותו ובנעוריו, החל לגלות צדדים חיוביים בפולק היהודי. השלב הראשון בהליך הזה לווה בהזדהות רגשית חזקה עם הקבוצה הדחויה ביותר במרחב התרבותי הגרמני באותה תקופה – זו שבנעוריו התבדל ממנה בדבקות – יהודי מזרח אירופה.
לקריאת החלק השני במאמר, לחצו כאן
מתוך קריאת חלק זה, רציתי לציין את מידת סלידתו מעצמו והתרבות היהודית והשיחרור המיוחל והפנטזיה שאליהם שאף וייחל באמצעות שידרוג עצמו ע"י חבירה לערכי התרבות הגרמנית ורעיונות של עליונות גזעית.
האם מדובר על עוד מקרה של חתירה תחת הלגיטימציה של מדינת ישראל תחת מסווה אקדמי, שמשרת את עוכרי ישראל? האם זה גם חלק ממימוש האג'נדה של הסדר העולמי החדש?