אף שתכנית הסלקציה של רופין היתה בנויה על בדיקה רפואית ופסיכולוגית באמצעות רופאים ופקידי הגירה בנמלי המוצא והכניסה לפלשתינה, אחת הנקודות החשובות שהדגיש בתוכניתו היתה הטלת התפקיד המרכזי של הסלקציה על חברי הקבוצה עצמם (בהשראתה של "שיטת שטום"). בדיקה של דגמי ההתארגנות בקבוצה מלמדים כי היתה מתוכננת כך שתיווצר רמת חיכוך גבוהה בין חברי הקבוצה. למשל, נאסר על הרתחת תה בחדרים (כדי ששתיית התה תהיה במטבח המשותף) והישיבה על ספסלים (ולא על כסאות) היתה כלל בל-יעבור, עד כדי כך שעל קבוצה אשר חרגה מנוהל זה הוטל חרם. התפיסה שרווחה בקבוצות היתה כי הכל הוא רכוש הקבוצה ובכלל זה גם מחשבותיו של הפרט. בתקנות הקבוצה נכתב כי "כל פרטיות מפריעה לעבודה המשותפת". השיחות והוויכוחים בין החברים היו נוקבים ואישיים, חודרי נפש ופולשניים. מי שהיתה לימים ראש הממשלה, גולדה מאיר, והתקבלה למרחביה רק בניסיונה השלישי, תיארה את החדירה העצומה לפרטיות כסיבה המרכזית לעזיבתם של "אלפים".
רופין וסוכניו הספרותיים של המשרד הארץ-ישראלי, כמו יעקב טהון (1880-1950) ור' בנימין (י.ר. פלדמן) (1880-1958) שניהם שימשו כמזכיריו האישיים), קידמו במודע את המרטירולוגיה הציונית, כחיונית להצלחת תוכניות הסלקציה שלו. בקונגרס בווינה ב-1913 הדגיש רופין: "אושרנו היה דווקא בזה שעם כל עניותנו באמצעים, עדיין עשירים אנו באנשים מסוגלים לקורבנות" .
מקורה של מרטירולוגיה זו איננו רק ברפרטואר הלאומי האירופי, אלא גם בדגמים האויגניים שהפיץ המשרד. החלוצים היו נתונים תחת ללחץ עצום כדי להוכיח את כשירותם לחברות בקבוצת "האלמנטים הרצויים". הרפרטואר שהושלט בקבוצות העמיד במרכזו את האידיאל של "האדם היצרני", היפוך סימטרי לדימוי האנטישמי של היהודי כפרזיט תאב בצע. כמו בשיטת שטום, המאמץ העיקרי של אנשי המשרד היה ליצור מצב ש"הרצון היצרני" לא יפוג לעולם. היחס של הקבוצה לפרט היה תלוי בעיקר בשמו הטוב כפועל. "המקום שהיחיד תופס בקבוצה," כתב לנדסהוט, "משקל אישיותו, יחס הכבוד שהוא זוכה לו, מידת ההתחשבות בדעותיו ורצונו – הם מעין פרס הניתן לפועל החרוץ".
על כל פנים, ה"פרס" לפועל היצרני לא היה רק סמלי; כשירותו כפועל חקלאי הבטיחה לו עתיד של רווחה והתקדמות. המשרד הארצישראלי הציע תמריצים לפועלים מצטיינים, ובאופן קבוע ושיטתי מינה, מקרב החברים שהצטיינו בקבוצות, בעלי תפקידים (שליחים, מדריכים, פקידים, מנהלים) בשדה הבירוקראטי שצמח במהירות גדולה ואיפשר לרבים מהם לזכות באדמות ולהפוך לאיכרים עצמאיים. רבים מחברי הקבוצות היו בעלי שאיפות פוליטיות ונטייה לעסקנות ציבורית , ורבים מהם, לאחר תקופה של כמה חודשים עד שנים ספורות בעבודה חקלאית, קודמו במהירות במערכת הבירוקרטית המתפשטת של המשרד. את רשימת "בני העלייה השנייה", שאותם ציין רופין ביומנו כבני טיפוחיו, ניתן למצוא כמעט במלואה באתר האינטרנט של הכנסת, אלה הם חברי הכנסת לעתיח, השרים, ראשי הממשלות והנשיאים – יוסף שפרינצק [לימים יושב ראש הכנסת], ברל כצנלסון, דוד רמז [לימים מזכיר ההסתדרות ואחר כך שר התחבורה], יצחק בן צבי [לימים נשיא המדינה], נחום טברסקי, יוסף אהרונוביץ, ר. סברדלוב, צבי יהודה [לימים ח"כ], יוסף ברץ [לימים ח"כ], שמואל דיין [לימים ח"כ], אברהם הרצפלד [לימים ח"כ], שלמה לביא [לימים ח"כ], אהרון ציזלינג [לימים שר].
"חיים ללא תכנית – אינם לפי טעמי" (רופין)
דחיקתו של רופין מן הנרטיב ההיסטוריוגרפי המקובל, נובעת מסיבות מגוונות, שכל אחת מהן סודקת בדרכה את "סיפור הכיסוי" הלאומי הציוני. ההיסטוריוגרפיה והזיכרון הקולקטיבי של היישוב הארצישראלי הדגישו בדרך כלל את האידיאולוגיה הציונית כזו שעיצבה את השדה החברתי. ההנחה היתה שמתוך הפעילות המפלגתית – בייחוד של מפלגות הפועלים – התהוותה בהדרגה התרבות העברית החדשה. בהתאם לתפיסה זו, לא היתה כמעט התייחסות להשפעה של המרחב התרבותי האירופי על היווצרות השדה החברתי העברי. התעלמות זו נבעה מהתפיסה שהתקבעה כמובנה-מאליה בדבר "נביטת" היישוב מתוך עצמו. התיאור ההיסטורי של תקופת העלייה השנייה, שדגמיו הראשונים נוצרו בסוף שנות העשרים (בין היתר בידי ראשי מפלגות הפועלים בן גוריון, כצנלסון וטבנקין) הדגיש את המוטיב של "אנו במו ידינו"; כלומר, את המקוריות, הבלעדיות והיצירתיות של ראשי מפלגות הפועלים, מתוך אינטרס ברור שלהן להגדיל את הונן הסמלי לקראת הקמת מפא"י. בפאראפראזה על מאמרו הידוע של בורדייה, ההיסטוריה של רופין מנהירה את השאלה או את "הנקודה העיוורת" בהיסטוריוגרפיה של העלייה השנייה: "מי יצר את היוצרים?", היא מגלה שהמיתוס של היישוב החדש ככזה ש"נבט מתוך עצמו" הדחיק את העובדה שעלייתם של "היוצרים" הייתה בזכות הון ריכוזי, כלכלי ואינפורמטיבי מסיבי שחולק במסגרת תכנון תרבות מחושב במידה מרובה. תכנית תרבות זו העבירה מהתרבות הגרמנית אל התרבות העברית המודרנית לא רק אמצעים חומריים או דגמים אדמיניסטרטיביים, טכנולוגיים וכלכליים, אלא גם דגמים של זהות תרבותית. ה"וולטאנשאונג" של רופין מדגים בבירור את הזיקה המושגית בין ה"דרך המיוחדת" הגרמנית, על שלל רעיונותיה הפוֹלְקִיסְטִיים והפרוטו-נאציים ובין הציונות בפלשתינה. זיקות אלה עומעמו גם בגלל האפיון הכוללני הרווח של "הציונות המרכז אירופאית" – כולל רופין עצמו – כ"ציונות ליברלית" ו"ציונות מצפונית" וכממשיכת המסורת ההומניסטית היהודית-גרמנית.
בניגוד לנרטיב המקובל, המבטל את חשיבותן של זיקות אלה ופוטר אותן כ"אינסטרומנטאליות" או כ"פרגמטיות", המקרה של רופין מגלה כיצד יחסי הגומלין בין הנאצים לציונים התבססו על כמה הנחות יסוד שאי אפשר להתעלם מהן במחקר שורשי הזהות התרבותית העברית. אל לנו להיות מופתעים מכך שבכתביו מצטט רופין בהתלהבות רבים הנחשבים בהיסטוריוגרפיה של השואה כמטרימי הרעיון והפרקטיקה של ההשמדה ומוגדרים על פי רוב כ"מדענים" או כ"מומחים הנאצים," ובכלל זה חוקר הגזע הידוע לשמצה האנס גונתר (Günther), חבר במפלגה הנאצית החל מ-1929 ואחד מסוכני הוולטאנשאונג החשובים שלהם.
תפקידה של התנועה הציונית-הארצישראלית בניסיון השלטון הנאצי להשיג לגיטימציה בראשית התבססותו חורגת מתחום מסה זו. למרות זאת אני חייב להדגיש שהטקסטים אותם הבאתי לעיל והעדויות המצויות בידינו מגלים שההסבר לקשרים של רופין עם הנאצים בראשית שנות השלושים, כאילו נבעו מאינטרסים פוליטיים או כלכליים איננו מספיק. הוולטאנשאונג של חלק מההנהגה הציונית חפף לזה של חלק מההנהגה הנאצית בנוגע ל"בעיה היהודית" לפחות עד אמצע שנות השלושים. תפיסתם המשותפת – ששירתה את האינטרסים ההדדיים שלהם – היתה שעל היהודים להיות מודרים מהתרבות הגרמנית ובסופו של דבר להיות מגורשים מגרמניה. רופין וציונים אחרים, כמו גם נאצים רבים, ודאי שלא תיארו לעצמם את ההשלכות של הוולטאנשאונג שלהם כפי שאנו מבינים אותן כיום: "ההדרה (exclusion) עמדה במרכז האוטופיה הנאצית. פעולות של הרג היו רק הצעד הקיצוני והסופי של ההדרה." הם ודאי לא העלו בדעתם שההדרה הנאצית תוביל לרצח המוני ובודאי שלא לשואה. ב-1933 תיאר רופין ביומנו את התרשמותו מאחד מנאומיו הראשונים של היטלר לאחר שעלה לשלטון:
לפני יומיים, שמעתי ברדיו את נאומו הפרוגרמטי של היטלר ברייכסטאג. היה זה נאום הרבה יותר טוב מכל נאומי הבחירות שלו – עשיר-תוכן, מעניין, מרתק.
בשביל רופין, כמו גם בשביל "משביחי גזע" אחרים רבים, שפינטזו על מדינה בה יש תפקיד מכריע לפרקטיקות של "השבחת גזע", היטלר של אמצע שנות השלושים – הרבה לפני "הפיתרון הסופי" – היה פוליטיקאי מרענן. סביר להניח כי בשביל רופין, ששלושים שנה קודם לכן שירטט במאמריו בכתב העת "ההווה" חזון ביו-רפואי לכאורה דומה לזה של היטלר, נראה היטלר כפוליטיקאי הראשון בהיסטוריה המיישם את קביעתו של האקל לפיה "פוליטיקה היא ביולוגיה יישומית."
מעל הכל, מגלה המחקר של "אבי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל" כיצד ייצרה הציונות הארצישראלית רפרטואר של תפיסות ופרקטיקות, אשר כבלו את היהדות למיטת סדום של קטגוריות גזעיות ודימויים פולקיסטיים. הגוף היהודי – המכשול עליו יש להתגבר לדעת הציונים והאנטישמים כאחד – נתפס בציונות הארצישראלית כליבה של המסורת העברית החדשה, כמנשא של העבר היהודי הביולוגי המדומיין; וולטאנשאונג שצימצם את ההיסטוריה והמסורת היהודית ההטרוגנית ורבת הממדים, ודיכא את רוח החירות שלה.
תודה ליצחק לאור ממגזין "מטעם" על רשותו לפרסום המסה.
תודה גם לאיתן בלום.
המסה התפרסמה לראשונה בגליון מס' 11, עיתון "מטעם"
תודה איתן.
בתור אחד שהיה נער בשנות ה 80 – בזמנו חשבתי
(לפי המידע בשיעורי היסטוריה ובטלויזיה)
שההתיישבות בישראל צמחה כמו שצמחה מחמת 2
סיבות עיקריות:
1) כורח המציאות – הכל היה ריק ולא היו עובדים זרים כמו היום אז לא היה ברירה אלא
לתגמל את מי שעובד קשה פיזית.
2) כסף ורעיונות מאירופה – אפשר דרך הטלויזיה לראות בקלות את ההשפעה העצומה של
התרבות האירופאית על איך שהמושבות נראות.
לגבי כסף המקרה של "הנדיב הידוע" שרק מהכסף
שלו נבנתה מושבה שלמה.
לעולם לא האמנתי שהתכתשות מפלגתית הביאה אנשים למסקנות מרחיקות לכת.