מאמר מאת – יאיר שפי
מיחזור הוא מושג שאימצו הירוקים והשבויים שלהם.
הם אנשים טובים בתחילת הדרך, הם לא הולכים עד הסוף: ניצול האשפה כולה.
זבל הוא זבל! צריך לסלק אותו מהר וביעילות. מהרגע שהוא על משאית האשפה הוא נכס! זהו מצבור של חומרים אורגניים וכימיים, שהשקיעו בהם אמצעים עצומים כדי לכרות ולצרוף אותם. לכן כדאי למחזר ולנצל אותם בתהליכים מיטביים, כך שלהטמנה תגיע רק הפסולת של הפסולת. בעולם כבר מגיעים למצב שמטמינים רק 10 אחוזים מהזבל.
את הזבל צריך לאסוף מהר, לשנע אותו למרכזי מיון וטיפול מוגנים, במרחק סביר מאזורי מגורים, לנצל כמה שיותר ממנו ואת השאריות לקבור במקומות שלא יסכנו את החיים על כדור הארץ (זיהום האוויר,הקרקע והמים).
ממשל תקין רק יחוקק חוקים מתאימים להגנת הסביבה, ויקפיד שהמזהם ישלם.
במשרד להגנת הסביבה מדברים עצמם לדעת! עושים מאומה ויוצרים מהומה.
כדי לרצות את הירוקים, המדינה התחילה בקטן: חוק המיחזור, חוק הפיקדון, תאגיד המיחזור והרבה סיסמאות יפות ונכונות.
זהו תרגיל מיותר, שאינו מתאים למדינה תרבותית ומעצמה כלכלית, שמסוגלת להגיע לניצול מלא של הזבל גם בלי "משחק מקדים".
אלפי אנשים פועלים ומתפרנסים מהשבת מיכלים חייבים בפיקדון.
התאגיד אינו עומד במכסות האיסוף שקבע החוק ומוחלים לו על הקנסות.
Cui bono? = מי הנהנה? חוק הפיקדון מעביר בשנה 161 מיליון ש"ח מצרכנים ששילמו פיקדונות ולא קיבלו אותם בחזרה, אל תאגיד המיחזור (חברה של יצרני המשקאות)- 61 מיליוני שקלים ואל אספנים "שונים"- 100 מיליוני שקלים.
מיכלי המשקה הם רק דוגמה לאבסורד.
הם הקרם של הזבל, הם החומר שהכי קל לטפל בו במהלך המיון, ונותנים לזבל ערך גבוה יותר.
את הפרס נותנים לחברות פרטיות. לרשויות המקומיות משאירים את המיץ של הזבל.
הטיפול הממלכתי בזבל אינו שונה מהטיפול בנושאים ממלכתיים רבים אחרים: מים, ביוב, תחנות כוח סולריות, רכבת תחתית, תאונות דרכים, המגירות מלאות במסקנות של ועדות…
באתר חיריה נעשית עבודה לתפארת מדינת ישראל!
מדוע אין עוד 7 חיריות?
מאותה סיבה שאין עוד 3 מתקנים להתפלת מים, תחנות כוח סולריות …!
הרשויות המקומיות אינן צריכות לקחת חלק בתהליך הטיפול בזבל.
תפקידן לדאוג לניקיון בישוב ולתת תמורה לארנונה.
עליהן להיות יעילות ולשלוח למפעלי האשפה פחות זבל, כדי לחסוך בהיטלי הטמנה.
עליהן להפעיל תוכניות חסכון במסגרת עירונית, אישית וקבוצתית, למניעת בזבוז, כגון: טיפול בגזם,שתמיד נאסף בנפרד; איסוף של מיכלים וניירות במסגרת בתי הספר, כשהתמורה שתתקבל מהם תשמש את בית הספר לפעילות שמעבר לתקציב; יצירת קומפוסט, בבתים פרטיים ובמוסדות הרשות.
הניחו לתושבים בעניין מיון האשפה.
התושבים יהיו פחות מעורבים בפעילות המיחזור, אך הם לא יהיו נכים רגשית לנושא הגנת הסביבה רק כי מישהו אחר ממיין את הזבל שלהם. מה הקשר בין מיון הזבל בביתי ולהגנת כדור הארץ?
השקיעו יותר באכיפת חוקי הניקיון.
את המיחזור יעשו כוחות השוק, בתמיכת המדינה ובפיקוחה.
אם כל הזבל יגיע למפעלי הניצול,
יתכן שבכלל יגיע לתושבים תשלום עבור הזבל שהם משליכים.
השר להגנת הסביבה טוען, שעם יישום חוק האריזות ימוחזרו 30 – 60 אחוז מהאריזות.
אני טוען, שאם יבוטל החוק המיותר והנכה הזה– ימוחזרו 100% מהאריזות! אבל, לשם כך דרושה עזרה של התקשורת, שתהיה שפויה, ותגלה את אלה שהם GREEN WASH במקום GREEN WATCH.
אז גם יבוטל חוק הפיקדון האומלל, ויהיה מהפך בהיטל ההטמנה = קרן הניקיון.
התחלתי לדון בנושא לפני כשנתיים אז עוד האמנתי שהשפיות תחזור לירוקים, יבוטל חוק הפיקדון ויגווע תהליך חוק האריזות.
הכנתי כתבה: "פולחן הזבל; כן למיחזור, לא לירוקים" –
http://video.google.com/videoplay?docid=561209377124467371
עכשיו אני נאלץ להתחיל את השלב הבא: מדוע "לא!" לחוק האריזות ונגזרותיו?
אשתדל שלא לחזור על דברים שמופיעים בחלק הראשון של הדיון.
אשתדל להיות צמוד רק לטיעונים החדשים.
חוק האריזות עבר בקריאה ראשונה בכנסת
המליאה אישרה את הצעת החוק ברוב מוחלט: 2 בעד, 0 נגד, 0 נמנעים!
בהצעת החוק יש 5 פרקים, ב-19 עמודים, שבהם הוראות בענייני האריזות ואיסופן, ועוד 2 פרקים על "מפקחים" ו"עונשין", שבהם 12 עמודים, על האחראים לכפיית החוק ועל העונשים הצפויים למפר אותו.
השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, טובל ושרץ בידו ומכריז: " היום התחילה למעשה מהפיכת המחזור של ישראל. זהו זינוק משמעותי בטיפול בפסולת בישראל, שיאפשר הפיכת הפסולת הביתית ממטרד למשאב"… " הטלת אחריות על היצרנים והיבואנים למחזר את הפסולת תאפשר לציבור הרחב לקחת חלק פעיל בתהליך המחזור, באמצעות הפרדת הפסולת לפחים שונים. בכוונתי להמשיך ולהוביל את מהפכת הטיפול בפסולת בישראל, עד להגעה ליעד השאפתני של אפס פסולת שעוברת להטמנה".
מי ישלם על המהפכה השאפתנית? הצרכן!
היצרן מתמחר את האריזה בעלות המוצר, בשער המפעל. היבואן יתמחר את עלות חוק האריזות במחיר המוצר לצרכן (ועל תוספת זו יש מע"מ).
ויותר מעניין: מי היחידי שנהנה ממרכיב האריזה במוצר? המדינה!
המדינה גובה מע"מ על המוצר הנמכר לצרכן, שפירושו: מע"מ על המוצר עצמו ומע"מ על האריזה שלו ומע"מ על מרכיב חוק האריזות.
אם המוצר מיובא – המכס מוטל גם על האריזה!
אמור מעתה: הצרכן משלם עכשיו את מחיר האריזה ואת המיסים על האריזה.
ומעכשיו ישלם גם את עלות פינוי האריזה ואת המע"מ על אותה עלות.
ובאותה נשימה, מדוע לא יהיה חוק דומה לגבי פינוי המוצר עצמו, כשיתבלה?
לפי התנהגות שלטונות המס, האריזה היא החלק במוצר שסיים את תפקידו בשלב מוקדם יותר.
אם החוק יתקבל, אני קורא למדינה להעביר את המיסים בגין האריזות לקרן הניקיון.
מי מפנה את האריזות היום?
הרשות המקומית. מי משלם עבור זה? האזרח – הצרכן, באמצעות הארנונה. האם הארנונה שמטילות הרשויות תקטן? אין סיכוי.
לכן, אמור מעתה: עד היום לקו 3 מכות ומעתה יילקו 4 מלקות.
ומכה נוספת: ברחובות ינועו עוד משאיות איסוף ייעודיות, בעוד שצי משאיות איסוף האשפה של הרשויות המקומיות לא ייקטן. לדוגמה: עיריית תל אביב מפעילה 100 משאיות לאיסוף פסולת ביתית מעורבת. ובנוסף – מממנת עוד 2 משאיות לאיסוף נייר ועוד 2 משאיות לאיסוף מיכלי פלסטיק גדולים. אבסורד? כן! ב- 8,000 כלובים לאיסוף מיכלי הפלסטיק נאספים פחות מ- 15% מהכמות הכללית. האם 100 משאיות שאוספות היום את שאר 85% ממיכלי הפלסטיק ירגישו עומס יתר אם יאספו את כל הכמות? שאלה רטורית! המצב לא ישתנה גם אם יגיעו ל- 20,000 פסלים סביבתיים לאיסוף מיכלי הפלסטיק הגדולים.
מה לשר להגנת הסביבה ולמיחזור?
מה כבוד השר מבין באיסוף פסולת ובטיפול בה? אלה עניינים מקצועיים, תעשייתיים ומסחריים, שצריכים להיות במשרד של השר הממונה על התעשייה ועל המסחר, ובמשרד של השר הממונה על האנרגייה (בעניין הערך הקלורי שכמוס באשפה). ר' הצעת חוק שלי בעניין.
יתכבד המשרד להגנת הסביבה ויעסוק בקביעת חוקים שיגנו על הסביבה, שיטפל בניטור האוויר, המים והקרקע; שיכפה את החוקים בלי מורא ובלי משוא פנים; שיחנך את האזרחים לצרכנות נבונה, לחסכון ולניקיון. כך גם לגבי "אדם טבע ודין", עמותה צעקנית בנושא שאינו עניינה.
ובענייני אריזות: שיקבע את החוקים המחמירים ביותר לגבי החומר ממנו הן מיוצרות, שיהיו רק מחומרים שאינם מזהמים את המים או את האוויר או את הקרקע כשהם מתפרקים, כתוצאה מבלייה כימית, באוויר או בשריפה.
ולסיום, האריזות הן לא פסולת. הן מטרד בגלל הירוקים.
זהו מצבור של חומרים אורגניים וכימיים, שהשקיעו בהם אמצעים עצומים כדי לכרות ולצרוף אותם, ולהפוך אותם למוצרי צריכה. זבל של האחד הוא זהב של האחר. לכן כדאי לנצל את הפסולת בתהליכים מיטביים, כך שלהטמנה תגיע רק הפסולת של הפסולת.
ב"פולחן הזבל" עסקתי בשנתיים האחרונות. מכיוון שקצר המצע מהשתרע, אפשר לראות כתבות ובלוגים שלי ב"שינוי ירוק" ובכתובות:
כתבה מתומצתת בווידאו (13 דקות):
http://video.google.com/videoplay?docid=5798532821320714290#
תקציר של הכתבה והתסריט שלה נמצא בבלוג שלי:
הניחו לתושבים בעניין מיון הפסולת. מה הקשר בין מיון הפסולת בבית התושב ולהגנת כדור הארץ? השקיעו יותר באכיפת חוקי הניקיון.
את המיחזור יעשו כוחות השוק, בתמיכת המדינה ובפיקוחה ובפיקוח העמותות הירוקות (שישמרו על השומרים).
יפה צודק בכול חוץ מאשר קונספירצית ההתפלה
וחוסר התועלת של התחנות הסולריות – המון שטח מעט אנרגיה.
עדיף חשמל מגלי ים – אפשרי ומעשי.
קח בחשבון שהטכנולוגיות הסולאריות ישתפרו עם הזמן.
יש כבר היום את הפיילוט של IBM לבנייה באמצעות לבנים שיש עליהם built-in מעגלים לקליטה סולרית ומחברים.. ככה שלמעשה כל בניין הוא מקלט סולארי אחד גדול. יש חידושים לא קטנים שצפויים בשנים הקרובות בתחום
כאשר בונים תוכנית מבוססת לעתיד היא צריכה להסתמך על מה שקיים בשביל להיות כדאית , כל שיפור טכנולוגי הוא בונוס אבל לא צריך להסתמך עליו.
חוץ מזה גם אם הסרטן אמרו שנים "אנחנו קרובים למצוא תרופה לסרטן". היום כבר כמעט אף אחד לא מאמין (אולי חוץ מהחולים עצמם).
לטכנולוגיה הסולרית נקודת תורפה שאי אפשר להתגבר עליה של "זמנים חשוכים" ולכן היא לא מתאימה בתור עמוד השידרה של האנרגיה האלטרנטיבית העתידית.
אותו דבר לגבי אנרגית רוח.
בעיני עו"ד דורון ספיר דיבר לעניין.
אבל אני רואה את התפקיד שלי,בלהפחית את הזבל מלכתחילה.ז"א לצרוך דברים שמייצרים פחות פסולת.לדוגמא,כשאני קונה עגבניה,לאחר שבוע,לא נשאר ממנה פסולת בכלל.אין צורך לוותר על איכות חיים.פשוט לחיות "אחרת".
אני לא ממש מסכים איתך לפי הבנתי: חוק האריזות קובע כי עד 2014 היצרנים והיבואנים חייבים לבצע הפרדת פסולת ומיחזור של מינימום 60% מהאריזות המיוצרות או המיובאות. כאשר לכל חומר אריזה יש רף מינימום ספציפי. האחריות על הפרדת הפסולת ואיסופה לא מוטלת רק על הציבור אלא מוטלת על היצרנים והיבואנים עצמם .