כיצד התקשורת גורמת לאזרחים לפקפק ולזלזל בתיאוריות הקונספירציה

לא ערכתי סקר בנושא, אך אני מעריך במידה די גבוהה של בטחון, שעצם הזכרת המונח "תיאוריות קונספירציה" בתוך דיון תגרום אוטומטית ל-95 אחוזים מהאנשים לפלבל עיניים, לזלזל, לגחך ולמעשה לסגור כל אפשרות לדיון פתוח ופורה.

בואו נבדוק לרגע את המונח הזה בעיניים חדשות.
הגדרת המילה קונספירציה לפי המילון המקוון ויקימילון היא:
מזימה שאנשים רוקמים בחשאי במטרה לשנות את השלטון שלא באמצעים חוקיים, במטרה לפגוע באחרים או לפעול בנגוד לרצונם של אחרים, או לנצל אחרים.

אז קונספירציה היא למשל כוונה של מישהו לשדוד בנק, לרצוח או לפגוע במישהו.
קונספירציה היא כוונה של מישהו למעול בכספים, לקבל או לתת שוחד.

פרשת הולילנד היא "תיאוריית קונספירציה".
פרשיותיו של אולמרט הן "תיאוריות קונספירציה".
ואם וכאשר תוכח אשמתם של המעורבים בדבר, זה יעבור מ-"תיאוריית קונספירציה" ל-"קונספירציה שהוכחה בבית משפט"

אז קונספירציות קורות מסביבנו כל הזמן.
התקשורת מלאה בתיאוריות קונספירציה.
ואנשים דנים כל הזמן בתיאוריות קונספירציה.

אז למה המונח "תיאוריית קונספירציה" גורם לאנשים להיסגר מיד, להפסיק להקשיב ולקבל התקף של צרבת?
ובכן, אחת הסיבות לכך למעשה מוכיחה את אחת מהקונספירציות הידועות ביותר שהיא: הניצול שעושים הממשלים, סוכנויות הביון והטייקונים בההשפעה הפסיכולוגית של כלי התקשורת, כדי לכוון את דעותיהם של האנשים לכיוון מסויים.

ולא, לא מדובר בתיאוריית קונספירציה, אלא בקונספירציה מוכחת ומתועדת.

תעמולה היא כלי נשק
גבלס, שר התעמולה של היטלר, היה אמן התעמולה / הפרופוגנדה.
בסרטים ובחומרים הכתובים שהפיץ הרייך השלישי נעשה שימוש בדימויים, בתמונות ובמילים, במטרה לכוון את דעת הקהל לכיוון מסויים.
במקרה הזה, לראיית היהודי כטפיל.
המטרה היתה לנצל את הפחד הטבעי מפני מכרסמים וטפילים שקיים בכולנו ואז יצירת קשר פסיכולוגי בין הטפילים הללו לדמות היהודי.
אחת הדרכים שבה זה הושג היתה עיוות דמותו של היהודי בעל המאפיינים הגזעיים השונים מהמאפיינים האריים, כגון צורת אפו, ואז הפיכתם של המאפיינים הגזעיים הללו לקריקטורה מוגזמת.

עד היום, דמות הנבל בהרבה סרטים מצויירים או סרטי קולנוע שמרה על העיוות הזה, והוא לרוב מוצג כבעל אף מעוקל וגדול.
גם דמותו של פינוקיו הכילה בתוכה רמיזה כזו, כאשר אפו מתארך ברגע שהוא משקר.
אני לא יודע אם הארכת האף כאמצעי לזיהוי שקרן נבעה ישירות מהתעמולה של גבלס, אך בהחלט יש כאן סימן שאלה גדול, ופתח לתזה שלמה בנושא.
עוד דוגמה לקשר הפסיכולוגי בין אף גדול לנבל או אדם מסוכן היא תמונת המכשפה הבסיסית שמאופיינת כבעלת אף גדול ומעוקל, כובע שחור וגדול ושומה מכוערת ושעירה.

גם בריטניה לא בחלה בשימוש בתעמולה ובהשפעה פסיכולוגית כדי לכוון או לשבש את הלך המחשבה של הגרמנים.
הם עשו זאת בעזרת שימוש בפרונוגרפיה.
כאן ניתן לראות סרט על הנושא.

מבצע הזמיר

השפעתה של התקשורת על הלך הרוח והמחשבה של האזרחים לא נעלמה מעיני ארגון הביון האמריקני – ה-CIA.
בסוף שנות ה-40 קנה ה-CIA את נאמנותם של מספר עיתונאים אמריקנים בולטים ומשפיעים שתמורת כסף החלו להפיץ את התעמולה של הארגון בעיתונים ובכלי התקשורת של אותה תקופה.
מבצע זה כונה בשם – מבצע הזמיר. 

את מבצע הזמיר תכננו וביצעו פרנק וויזנר, אלן דולס (מר פורנוגרפיה וראש ה-CIA), ריצארד הלמס ופיליפ גרהאם (המוציא לאור של עיתון הוושינגטון פוסט).
הוא היה הצלחה כבירה.

כלי התקשורת שפרסמו את התעמולה של ה-CIA ושיתפו איתם פעולה מתחת לאפם של האמריקנים והקונגרס כללו את:
ABC, NBC, CBS, טיים, ניוזוויק, אסוסיאטד פרס, יונייטד פרס, רויטרס, עיתונים שונים וכ-400 עיתונאים שהיו למעשה שכירים של ה-CIA וקיבלו כסף עבור שירותיהם.

אנשים רבים עדיין מתעקשים להתמיד באמונה שיש לנו עיתונות חופשית. על פי תפיסתם, הכתבים אמורים לשרת את הציבור.
זוהי תפיסה תמימה מאוד במציאות של ימינו שבה כלי התקשורת נמצאים בבעלות פרטית, של תאגידים או משפחות.
כלי התקשורת מרוויחים את הונם בעיקר מפרסומות וחסויות והם לא מעונינים להפסיד פרסומת בגלל דבר שולי וחסר ערך כמו פרסום האמת.
השפעת הדעות הפוליטיות של המו"לים מוצאת את דרכה למאמרי המערכת ולהחלטה האם לפרסם ידיעה מסויימת, ואם כן אז כיצד לנסח אותה.

ניתן אף לומר במידה מסויימת של העזה והכללה שכלי התקשורת היום הם שופרות השלטון והתאגידים.
המצב הזה מסוכן ביותר כי זהו מקור המידע הכמעט בלעדי של האנשים, ולכן אין זה מפתיע שרובם לא טורחים לבדוק את אמיתותם של "תיאוריות קונספירציה" אלא בוחרים מראש שלא להאמין ולזלזל בהם.

למפת השליטה של התקשורת בארץ, ראו כאן.

ואם חשבתם שבארץ התקשורת חופשית, חשבו שנית.
הנה מספר ציטוטים של עיתונאים ישראליים על מצב התקשורת בארץ (מתוך "שקוף"):

האם העיתונות בישראל חופשית?

עוזי בנזימן, עורך "העין השביעית" ובעל טור ב"הארץ": "היום העיתונות כאילו חופשית, אין עליה מגבלות במובן זה שעליה לציית לאיזה בוס מפלגתי; אבל זה חצי בלוף, כי ביודעין או שלא ביודעין יש למו"לים ולשיקולים העסקיים שלהם השפעה עצומה על התכנים […]
"לדעתי, אלה שהולכים למקצוע היום לא עושים את זה מתוך תחושת ייעוד או שליחות, אלא מפני שהם חושבים שזה יסייע להם ביצירת קשרים […] למו"לים יש עניין להעסיק אנשים צעירים, להחליף אותם מהר כדי לקחת אחרים במקומם ולתת גם להם משכורת נמוכה, ובינתיים הוותיקים מגיעים לפנסיה ומשהו במורשת המקצועית הולך לאיבוד. וזה חבל". (גלובס)
ערוץ 2: "לצערי הרב, בכלי תקשורת מרכזיים בארץ העיתונאים לא חופשיים להביע את דעתם, כתבותיהם מצונזרות או נמחקות, ואין סיכוי שימתחו ביקורת על הבעלים או אפילו על חבריהם של הבעלים". ("הארץ")

ניר בכר, עורך "מוסף הארץ", לשעבר עורך "7 ימים", על תחקיר שיזם בעניין המכרז לערוץ 2: "התקשר אלי המו"ל מוזס ודרש ממני בטון תקיף שלא לעסוק יותר בנושא זה עד לבחירת הזוכים במכרז. לשאלתי מדוע יימנע העיתון מלתת לקוראיו מידע חיוני על הקבוצות המתמודדות השיב המו"ל מוזס כי כתבי העיתון לא יצליחו להבין את 'מורכבות הסיפור'". (וואלה!)

ענת באלינט, לשעבר כתבת תקשורת ב"הארץ": "לא פעם חשתי תסכול כאשר היה מגיע אלי מידע ראשוני על לחצים שהופעלו על עיתונאים באחד העיתונים […] כאשר התקשרתי אל העיתונאי הנוגע בדבר, נתקלתי בעמית מבוהל המפציר בי להניח לסיפור ולא לפרסמו […]
"פוליטיקאים שניסו להביא להדחת עיתונאי חוקר, תחקירים נגד בעלי הון ופוליטיקאים שעוכבו במשך שבועות בתוך עיתון, מועמד לראשות הממשלה שנהנה מקשרים בצמרת העיתונות וזכה לשכתב כמעט במו ידיו כתבות שנסובו עליו, שרה שזכתה ליחס מועדף בשל קשרים דומים – כל אלה ועוד נשארו כקבצים בלתי גמורים במחשב הפרטי שלי". (העין השביעית)

שי גולדן, עורך "סקופ": "המושג 'חופש הביטוי' הוא מצומצם, מוגבל ובלתי גמיש בעליל בכלי התקשורת המסורתיים. נכון יותר לכנות אותו: 'חופש התעסוקה'. העיתונאים חופשיים לעסוק במקצוע העיתונות, כל עוד הם מצייתים למערכת התנאים הקטגורית שכופה המשחק על משתתפיו". (סקופ)

עיתונות או בידור?

אתי בן דוד, מנהלת השיווק של חברת התרופות "כצט": "חדשות (בטלוויזיה) זה היום אינפוטיינמנט, זו תוכנית בידור שצריכה לעמוד בדרישות של מפרסמים, וזאת לא מילה גסה". ( "העיר", 27.7.2007)

נורית דאבוש, יו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו: "החדשות הפכו למהדורה של לייף סטייל ורכילות ואין בהם ייצוג הולם לפריפריה ולמיעוטים". (Nfc)

חיים יבין, חתן פרס ישראל לתקשורת: "סדרת הכתבות על הפדופילים בערוץ 10 היא סדרה פורנוגרפית ו'שואו' של מציצנים". (Nfc)

דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות, על פרסום תמונת הפעוטה בהודו: "זו הרי עבירה ברורה על תקנון האתיקה של המועצה, שאוסר בפירוש פרסום תמונת ילד מתחת לגיל 14 אם לא נתקבל לכך אישור הוריו. מדובר בעניין אתי, אסור לפגוע בפרטיות. מה הם מטומטמים, החברים שלי העיתונאים?" (The Marker)

כלב השמירה של הדמוקרטיה או מכשיר עסקי?

יואב יצחק, עורך Nfc: "אהוד אולמרט, בתפקידו כמ"מ ראש הממשלה, שר התמ"ת, ומ"מ שר האוצר, קיים לקראת סוף 2005 פגישה עם איל ההון, סמי עופר. הפגישה התקיימה בלשכת אולמרט, במסגרת המו"מ שניהל עופר עם המדינה לקבלת פיצוי בגין מניותיו בחברת בתי הזיקוק לנפט בע"מ. […] כדי לקדם את המו"מ, נקט עופר בצעד יוצא דופן: הוא הביא עימו לפגישה את ידידו האישי, רפי גינת, שהיה אותה עת עורך ידיעות אחרונות. המטרה היתה ברורה ושקופה: הפעלת לחץ תקשורתי על אולמרט. […]
"הנה כי כן, בעסקה זו חברו יחדיו: הון-שלטון-עיתון". (Nfc)

ערן גבאי, The Marker: "התחקיר של דן שילון בעניין הקרינה הסלולרית ימומן על ידי החברות הסלולריות בכ-90 אלף דולר". (The Marker)

ד"ר מיכל סלצקי, חוקרת תקשורת: "היח"צנים טענו שלהודעות לעיתונות יש השפעה מכרעת על התכנים המתפרשים בעיתון, ושכ-70% מהידיעות מקורן בקומוניקטים. אבל גם העיתונאים הסכימו שהשפעת היח"צנים היא ניכרת" (The Marker)

מהי האג'נדה הכלכלית?

דב יודקובסקי, לשעבר עורך "ידיעות אחרונות" ו"מעריב": "משגעים פה אנשים עם הכסף. זה מין מעגל קסמים כזה. כותבים על כסף וקוראים על כסף ומתחילים להאמין באמת שהכסף הוא הכל. זה שיגעון. כל המדינה משוגעת. והעיתונות מעצימה את השיגעון". (הארץ)

מיקי רוזנטל, עיתונאי, לשעבר סגן עורך "ידיעות אחרונות" וסמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2: "ידעתי שיש אנשים שאסור לגעת בהם, והם כולם קשורים באינטרס הכלכלי של נוני מוזס. […] גם התוכנית 'עובדה', שאין ספק שהיא מהצד הטוב של העיתונות – האם ידעתם ש-95% מהתחקירים שלה התעסקו ברשות הציבורית? כולם זוכרים את תחקיר ישראייר, שניסו לפסול אותו, אבל מה היה ב'עובדה' חוץ מישראייר? כשאני באתי ורציתי לעשות לאחת הזכייניות תחקיר על הבנקים, אמרו לי: 'לא כדאי, בנק לאומי הוא אחד הבעלים שלנו. לך תשחט פוליטיקאים, זה טוב". (The Marker)

חנוך מרמרי, לשעבר עורך "הארץ", על The Marker: "הכסף הופך מדד עליון להצלחה אישית או ארגונית. במוצהר וללא עכבות יצאו מן השימוש ערכי הסולידריות החברתית, הקהילתית, ערכי תיקון העולם; במקומם מוגשת תפיסת עולם צוננת, תכליתית, ממוקדת 'אני': אני, כלומר אתה, במרכז ואין מלבדך. עשה לביתך, טפח ופנק את עצמך, שפר את ביצועיך, חֲלום על עוד!
"מכאן נגזרת גלריית הגיבורים החדשים, המבריקים, הממולחים או בני המזל שנכנסו בזמן ופעלו נכון ועכשיו הם גורפים את רווחיהם. העיתון הכלכלי מפרכס את אלה ומפורכס דרכם. ומאחוריהם משתרך גל של כתבות ייעוץ והדרכה איך להגיע להגשמה, עצמית כמובן.
"בעלי ההון הגדולים, אלה המככבים בראש דירוגים, הם האייקונים התרבותיים החדשים. הנארטיב הוא: בעוד השלטון ניתן בידי פוליטיקאים (או רגולטורים) כסילים או מושחתים הראויים לבוז, והתרבות נוצרת בידי גלמים כלכליים, הרי עולם העסקים הוא הדרך לגאולה האישית". (העין השביעית)
גם רביב דרוקר יכול להיות שטחי, כשהוא מודד את שר האוצר בר-און על פי מה שמתאים ונוח לעשירון העליון (מחשבות פוליטיות)
הנאום המיותר של דב גילהר על הפער בין השירות במגזר הפרטי לשירות במגזר הציבורי (מחשבות פוליטיות)
מידע מדויק, ניחוש, ספין או אינטרס סמוי?

יואב קרני, בעל טור ב"גלובס": "[…] 'גורמים מדיניים בירושלים' נבהלים ומבהילים. מה חבל ש'מעריב' לא הצליח להתאפק, ונעשה אכסניה לבהלה המבהילה הזו. ב-8 בינואר הכריזה כותרת ענקית בעמודו הראשון (טוב, היא תמיד ענקית), 'דאגה בירושלים: אובאמה מתקרב לנשיאות'.
"תפקידו של עיתון למסור את החדשות, אבל אין זה תפקידו להעניק מעמד של חדשות לאינטואיציות לא-מלומדות של אנונימיים מדיניים. בוודאי אין זה תפקידו לצטט אותם בשבוע קריטי של בחירות בארה"ב, ערב בואו של נשיא אמריקני". (יואב קרני בוושינגטון)

דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות: "לפעמים קוראים בעיתונים שונים את אותה הידיעה, אבל עם התייחסות שונה כל כך עד שלא ברור שמדובר באותה הידיעה. זה היה קיצוני מאוד בתקופת העיתונות המפלגתית, אבל גם כיום עדיין רואים אם העיתון אוהב או שונא, תומך או מסתייג. מותר שתהיה לעיתון אג'נדה, אבל צריכה להיות הפרדה בין ידיעה לבין דעה".
על הבעייתיות באינטרסים הכלכליים של המו"לים: ""האם מי שכותב על כלכלה לא מוגבל על ידי הבעלים?" (The Marker)

ראובן פדהצור, כתב "הארץ", על דיווח של רוני דניאל בערוץ 2 על ניסוי כושל במערכת הנאוטילוס שלמעשה מעולם לא התקיים: "היתה כאן הדלפה מתוך מערכת הביטחון אל העיתונאים, והללו דיווחו בלי לבדוק את הנתונים – בדיוק מה שהמדליף רצה שיפורסם. (הארץ)

שרון קנטור, עיתונאית: "אין זו הפעם הראשונה ש-The Marker, המוסף הכלכלי של רשת שוקן, חוטא במשוא פנים, באי-דיוקים, בהיעדר גילוי נאות והימנעות מחשיפת האינטרסים העומדים מאחורי חלק מהכתבות המתפרסמות בו […] אין גבול לכמות הציטוטים המרושעים, האוויליים, המופרכים, שונאי האדם ומקדשי הבצע שמכילה הכתבה הזו". (וואלה!)

פוליטיזציה

ירון דקל, מגיש "הכל דיבורים": "גם הרדיו וגם הטלוויזיה לא באמת השתחררו משנים של פוליטיזציה, אף שאוהבים להכריז על זה […] אחרי הפעולה בסוריה בספטמבר נשא ראש הממשלה נאום פוליטי בבנייני האומה. כל הערוצים עברו לשדר את הנאום, אבל כעבור דקתיים, כשהתברר שהוא לא מתכוון להגיד כלום, הפסיקו. רק ערוץ 1 נשאר 40 דקות. 'פראוודה' לא היה עושה זאת טוב יותר. ישבתי והתביישתי". (הארץ)

מלחמת הדיסאינפורמציה
הולדת האינטרנט שינתה את מאזן הכוחות.
לראשונה בהיסטוריה כל אחד היה יכול לפרסם מידע ולכל אחד המידע היה נגיש.
סודות החלו להיחשף, אנשים החלו להתוודות, ההיסטוריה החלה להשתנות.

האינטרנט מהווה מטרד אמיתי וכואב לכל מי שמעוניין לשמור את מושכות התעמולה קרוב קרוב לכיסו.
ממשלות החלו להבין זאת, אך מאוחר מדי.
למרות שסין החלה לצנזר מידע ואתרים, מדינות מוסלמיות החלו לצנזר מידע ואתרים
וישראל וארה"ב אף הן מצנזרות מידע, ניתן היום לעקוף את הגבלות הצנזורה הללו בשיטות פשוטות יחסית ולהמשיך ללמוד ולקבל מידע ממקורות שונים, לא רק אלו בעלי חותמת ההכשר של המדינה.
ראשי השלטון בארה"ב מודעים לחור שנפער בסכר ומס' הצעות חוק עלו לאחרונה בקונגרס במטרה להדק את שליטת הממשלות על תעבורת המידע באינטרנט.
אם הם יצליחו, נחזור בבת אחת לתקופת האבן של התקשורת שבה מקור המידע היחיד היה זה שהמדינה מרשה.

בינתיים, ועד שזה יקרה, החליטו מקבלי ההחלטות, הן בממשלה והן בתאגידים, להכנס למשחק.
יחידות מיוחדות הוקמו ואנשים נשכרו.
סוכני הדיסאינפורמציה ברשת.
מטרתם לזרוע בלבול וספק באמיתות המידע.
לזרוע ספק באמינות האנשים האמיצים שהחליטו לספר דברים אסורים,
וליצור מלחמות פנימיות בגופים שנאבקים בעד חופש וחירות.

למעשה, ניתן לומר שמידת השפעתו של אתר באינטרנט ניתנת למדידה דרך כמות התגובות של סוכני הדיסאינפורמציה בתוכו.
ככל שיש יותר, כך נחשב האתר מסוכן יותר בעיני מי שמעוניין לשמור את הסודות קבורים.

בכל מאמר שמטיל ספק בפרדיגמה מתוכנתת היטב שחשיפתה עלולה לגרום להפסדים כלכליים, ניתן תמיד למצוא את המגיבים "מטעם".
אלו שישתמשו בטכניקות פסיכולוגיות כדי להסית את הדיון למחוזות של בלבול וספק.
אם זה מאמר שמציג את הטיעונים נגד חיסונים, הפלרה, מוצרי החלב או כל נושא אחר שנתפש כסטאטוס קוו ושחשיפתו תהווה הפסד של מאות מיליוני שקלים לחברות לאנשים או לגופים הממשלתיים שמרוויחים ממנו.

כמובן שיש מגיבים לגיטימיים, אך הרגישים והמנוסים יוכלו לזהות גם את מי שלא.

אם אפשר לעשות מזה כסף, אז למה לא

זריעת הדיסאינפורמציה הפכה להיות גם סוג של פרסומת.
גופים כלכליים ועסקיים משתמשים באינטרנט כפלטפורמת פרסום סמויה שבה משוחרר או נחשף "סרטון מחתרתי" או "סרטון סודי" ורק לאחר שההייפ שכך, מגלים שזו היתה למעשה פרסומת. בעגת האינטרנט זה נקרא: פרסום ויראלי, או סרטון ויראלי.

הקהל נחשף לתכנים של החברה המממנת ובינתיים נזרעים הספקות והבלבול עוד יותר עמוק.
אני באופן אישי חושב שצריך להחרים כל חברה שמשתמשת בסוג כזה של פרסום.

דוגמה אחת מהעת האחרונה ממחישה את הסכנה בסוג כזה של פרסומות.
לפני כשנה התפרסם ביו-טיוב סרטון שמראה כיצד חבורת צעירים ממקמים את המכשיר הסלולרי שלהם ליד גרעיני פופקורן וכאשר המכשיר מצלצל הקרינה הנפלטת ממנו גורמת לגרעינים להתפוצץ, ולהפוך לקול צהלתם של הצעירים, לפופקורן תפוח.
הנה הסרטון המקורי:

זה לא הסרטון היחיד ששוחרר לרשת. עוד סרטונים דומים, לכאורה ממקומות שונים ועם אנשים שונים, גם הם הופצו במטרה ליצור אמינות לעניין. זה עבד כמובן, הסרטון היה כ"כ משכנע עד שאני, כמו רבים אחרים בוודאי, ניסיתי את זה עם חבריי.

ואז התברר שמדובר בפרסומת לאוזניות בלו-טות':
http://www.youtube.com/watch?v=KsoVEeJg3TY

למרות שאני בעד חשיפת הסכנה שבטלפונים הסלולאריים והפחתת השימוש בהם, עצם העובדה שזה נעשה בצורה חשאית במסווה של משהו אחר היא הבעייתית.

אי אפשר כבר להאמין לכלום

דוגמה נוסף לסרטון "סודי" ש"דלף" הוא סרטון תדמית של חברה שנקראת Blackwellbriggs.
החברה הזו היא חברת אבטחה לכאורה שמייצרת טכנולוגיית מעקב במצלמות.

נטען שהחברה הזו הציגה את הסרטון הזה לפני חברי וועדת בממשל הבריטי שדנים בהעברת חוק מעקב חדש בנוגע למצלמות אבטחה ומעקב אחר אנשים ברחובות.
המטרה לכאורה, ליצור לחץ על מקבלי ההחלטות במטרה להעביר לידיים של חברה פרטית, את הניהול של תוכנת המעקב.
במהלך הסרט מוצגות שקופיות של: "סודי ביותר" ו-"לא להעתיק" מה שכמובן גורם להרבה אנשים ברשת דגדוג נעים בבטן.

הסרטון הזה "התפוצץ" ברחבי האינטרנט כשקבוצות מאבק ואקטיביזם שונות דאגו להפיצו במהירות.
גם אנחנו מאתר פרויקט אמת אחרת, הזדעזנו כשראינו את הדוגמה המובהקת הזו לשילוב ידיים של הון ושלטון, והזדרזנו להוציא פוסט בנושא.
אפילו אתר לייב-ליקס שמטרתו פרסום סרטונים מסווגים וחשיפתם לציבור, פרסם על כך פוסט.

אחרי מספר ימים, נוסף עוד פרק לדרמה.
אתר אינטרנט בשם: conspiracyforgood פרסם סרטון ערוך משלו של המצגת המקורית.

בסרטון, פעילה עם קול מפתה ועיניים מהפנטות, הזהירה את הציבור מכוונותיה המרושעות של חברת Blackwell & briggs כשהיא מציגה אותם כנבלים המעונינים לעשות כסף על חשבון בני האדם המסכנים.
תיאוריית קונספירציה במיטבה…

http://www.youtube.com/watch?v=AdLiHWt9RDk&feature=related

לאחר פרסום סרטון הנגד הזה, התפרסם שהנערה בעלת הקול המהפנט נעלמה וכך נוסף שמן למדורה שממילא בערה בעוז.
הנבלים הפכו לנבלים יותר, תיאוריית הקונספירציה כללה כבר גרימת היעלמות של פעילה אקטיביסטית והאתרים ברשת חגגו.

רק מי שחקר לעומק החל לגלות שמשהו לא מסתדר בתמונה הגדולה.

חשיבות החקירה העצמית והצלבת הנתונים
בלוגר אנונימי יחסית בשם: Hudghton פרסם פוסט בעניין החברה והסרטון ובו חשף שכל הסיפור המורכב הזה הוא ככל הנראה פרסום ויראלי של משחק חדש מאת היוצר טים קרינג בשיתוף עם חברת נוקיה, שמטרתו קידום משחק ריאליטי חדש.
נוקיה חברה לתסריטאי טים קרינג במטרה ליצור את ההייפ הדרוש מסביב למשחק או לחברת נוקיה עצמה.
החקירה של הבלוגר העלתה את הנתון המדהים ששם המתחם (שם האתר באינטרנט) blackwellbriggs.com נרכש על-ידי אותו אדם באותה כתובת כמו שם המתחם: conspiracyforgood.com.
שני המתחמים נרכשו בהפרש של מספר ימים אחד מהשני.
בנוסף, האדם בסרטון המקורי של החברה שמציג עצמו כ-סיר איאן בריגס, הוא לא אחר מאשר שחקן ובמאי אנונימי יחסית שהתפרסם בשנות השבעים בשם אנדרו הול.

אז מה הבעיה?

הבעיה, כמו בהרבה מקרים, היא ההשפעה הסמויה.
ברגע שיוצא כזה סרטון, שמתפרסם על-ידי אתרים אקטיביסטים ברשת ויוצר סביבו דיון ער, ואז מתגלה שמדובר בפרסומת למשחק או לחברה,
אותם אתרים שפרסמו את הסרטון, הפגינו נגדו או נקטו נגדו בפעולה הופכים ללא אמינים בעצמם.
אנשים תמיד יזכרו את האתר הזה או את האתר האחר כאתר תיאוריות קונספירציה מופרכות, "הרי אתם זוכרים את המקרה ההוא עם הפרסומת הסמויה…" יאמרו אנשים.
למזלנו, הורדנו את הפוסט שכתבנו על המקרה לאחר מספר שעות, והדיון בפורום על-כך הכיל את הגילוי.
אך עדיין ישנם אתרים ברשת שמפרסמים זאת כקונספירציה אמיתית.

נחזור לתיאוריות הקונספירציה וכיצד התקשורת גורמת לאנשים לזלזל בהם
בהבינם את מידת ההשפעה של הסרטים על תודעתם של האנשים, רווים סרטי הקולנוע וסדרות הטלוויזיה במסרים גלוים או סמוים שמטרתם השפעה על מערך האמונות של האדם "החושב" לכיוון כזה או אחר.
כל מי שעובד בתעשיית הפרסום מכיר את הטריקים הפסיכולוגיים שגורמים לנו לצרוך או לחשוק במוצר מסויים.
ההשפעה התת-הכרתית עלינו היא מוחלטת ולא ניתן להתחמק ממנה, כפי שמודגם בסרטון הבא שבו שני פרסומאים עוברים את אותה שטיפת המוח שהם מעבירים אותנו:

http://www.youtube.com/watch?v=eyl22X2v6zg&feature=player_embedded

הממשלות והתאגידים נמצאות היום במצב קשה.
פחות ופחות אנשים מאמינים לסיפורים שלהם, ויותר ויותר מידע מגיע לציבור דרך רשת האינטרנט והמייל ההמוני.
מיליוני אנשים היום מכירים את המונחים: קמטריילס, הפלרת מים, חיסונים והם מדברים על זה, חוקרים את זה ומפיצים את זה.

מה הם עושים?

כדי להגן על האינטרסים שלהם וכדי להרחיק אנשים מחקירה עצמית והגעה למסקנות על-פיה, משתמשים בתקשורת ובתעשיית הסרטים כדי לגרום לאנשים לחשוב שמדובר "בתיאוריות קונספירציה" חסרות בסיס, ויותר חמור מכך, מנסים לגרום לאנשים לחשוב ולהאמין שמי שמדבר עליהם הוא אנטי-ממשלתי, או במילים אחרות טרוריסט מבית.
כאשר מספיק אנשים יאמינו לתעמולה הזאת, הם יוכלו להעביר חוקים שמגבילים עוד יותר את חופש הביטוי ברשת בתואנה של "בטחון פנים", או "הגנה על הציבור".

הנה קטע מסדרת טלוויזיה (אין לי מושג איזה, אין לי טלוויזיה…) שממחיש כיצד התקשורת ותעשיית הסרטים משמשת כשופר תעמולה ויוצרת אצל הצופה קשר פסיכולוגי בין חושפי קונספירציות לאנשים אנטי-ממשלתיים, הזויים ומסוכנים:

http://www.youtube.com/watch?v=U3X0IFZEBUw&feature=related