במדינת ישראל אחוז ההרשעות הגבוה ביותר בעולם המערבי.
ב-1990 עמד אחוז ההרשעות במשפט פלילי על 95.4 אחוזים
ב-2000 זה כבר קפץ ל-97.4 אחוז הרשעות
וב-2005 הגענו למספר המדהים של 99.9
המשמעות היא שרק אדם אחד מכל אלף נאשמים מזוכה במשפט!
אלו מספרים כמעט בלתי נתפסים.
יש לכך שלושה הסברים אפשריים:
1. יש לנו את המשטרה הטובה ביותר בעולם
2. הפרקליטות מגלה יותר אחריות ממדינות מערביות אחרות ומעמידה לדין נאשמים שהיא בטוחה לגמרי ביכולת שלה להרשיע אותם.
3. אחוז גבוה של חפים מפשע הורשעו בבית משפט על פשעים שלא ביצעו
האם יש מקרים של עיוות דין – כן. האם נצמדים לתיאוריה שגויה – יתכן. האם לפעמים יש רצון לפתור תיק בוער מהר – כן. האם יושבים בכלא אנשים חפים מפשע שהורשעו – על סמך עדוית מפוברקות, עדי שקר, "עדי-מדינה" לא מהימנים "מדובבים" – שהושתלו בתאים, מתודרכים ומיומנים – לצערי יתכן מאד. האם ניתן להתגבר או לצמצם את התופעה – התשובה גם היא כן.
אברהם פכטר, עו"ד
אז כמה אנשים חפים מפשע יושבים היום בבתי הכלא?
לא ניתן לדעת כמובן את המספר המדויק, אך ניתן להניח שלא מדובר באחוז זניח ושולי.
לפניכם קטע וידאו שממחיש כיצד ניתן לגרום לאדם חף מפשע, דרך טכניקות פסיכולוגיות של הפעלת לחץ ואיומים,
להודות בעבירה שלא ביצע:
http://www.youtube.com/watch?v=6kunDZBODik
ובארה"ב, כמו בארה"ב, המצב לא יותר מזהיר.
הנה שוטר ניו-יורקי ששובר את מחסום השתיקה ומגלה שיש לשוטרים מכסה של עצורים לעצור ומכסה של דוחות לכתוב.
http://www.youtube.com/watch?v=qMco2HBQQd4
מעורר מחשבה…
כן, מעניין. יכול גם להסביר איך כל מני ישראלים מתחילים להתנצל ולהרגיש שהם נאצים וקשורים אל השטן רק בגלל שכל מני גורמים חוזרים על הטענה הזו בעקשנות.
in the monotheistic cult i.e christianity, every new recruit is instructed to parrot a mantra that states he is guilty and accepts the "lord" as his savior and thus is captured or as the cult would pronounce "saved".
countless believers are told to repeat it (for fear of what may transpire if they don't)
until thoroughly guilt ridden despite their innocence (that they are told is blasphemy to profess)
כנופיית מע"ץ
עמוס ברנס
סולימן אל עביד
תאיר ראדה …
מי ראה מי שמע ?
ההיסטוריה חוזרת על עצמה …
אני לא מאמין!!!
לא מאמין שהצלחתי להעביר את חיי בשמחה ובאושר בלי לראות את תכנית "האח הגדול" (מבית האח הגדול האמיתי)ודווקא כאן באתר האלטרנטיבי הזה אני נחשף לתכניו. 🙂
ועכשיו ברצינות, מערכת המשפט שלנו היא לא מערכת צדק והיא לא כזו כבר זמן רב. אני לא אדבר על ביה"מ העליון שתוכנן בקפידה לפי אמות המידה של הבונים החופשיים וכל דבר בו (כולל השופטים) משרת מטרות אחרות (נסתרות, אפלות) ממה שמצהירים עליו בפומבי.
קל מאד בימינו לשפוט לשלילה אנשים המזוהים עם הרשות המבצעת (הממשלה) או עם הרשות המחוקקת (הכנסת) ואילו הרשות השופטת נשארת צחה כשלג, היא הרשות היחידה שהאנשים שלוקחים בה חלק חייבים להיות משכילים ואפילו משכילים מאד. לכן, קל "לרדת" על ח"כ פלוני מאשר על שופט בדימוס לדוגמא.
מצב זה (של אמון רק ברשות השופטת) הוא לא מצב נורמלי וגורם לכך שהציבור יסכים שמערכת המשפט תתערב גם בעניינים שהיא לא אמורה להתערב בהם, הלא שופטים חכמים יותר מחברי כנסת. השופט העליון (עכשיו בדימוס) אהרון ברק הגדיל ועשה והנחיל אג'נדה (בתור נשיא ביה"מ העליון) כי הכל שפיט, גם ענייני מדינה רגישים.
עניינים מדיניים נטו, כמו איפה יעבור הגבול של המדינה, נידונים היום בבתי המשפט במקום להידון מעל בימת הכנסת ובישיבות הממשלה. הרשות השופטת שמה לה למטרה לקבוע את כל סדרי חיינו מהפרט הקטן ביותר (כמה ישלם אדם שחנה בחניה אסורה) עד הפרטים הגדולים ביותר (האם תישלל אזרחותו של אדם עקב העברת קו הגבול שכעת לא יכלול את ביתו).
במקום להיות מאזני הצדק של מדינת ישראל מתיימר בית המשפט להיות הן המאזניים והן השוקל והן המשקולות. במצב עניינים שכזה ישנם אוכלוסיות שלמות שלא סומכות על בית המשפט שיוציא את הצדק לאור ומעדיפות להימנע משימוש בו עקב נסיון עבר של הטיית משפט ואי עשיית צדק. קשה להאשים אוכלוסיות אלו על כך כאשר מסתכלים בנתונים היבשים על אחוז ההרשעות הגבוה, הגבוה מדי, של בתי המשפט בישראל.
"כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה, נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו; וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה." (ישעיהו ה' 7) – הכרם שה' טיפח מאוד הוא עם ישראל, שהיה אהוב עליו מאוד. אבל העם הפך משפט וצדקה למשפח ולצעקה, למעשי רשע חברתי. ה' קיווה לדבר אחד, אבל קיבל את היפוכו. כמו אז כן היום, אין צדק בישראל.
הבעיה היא לא טמונה אך ורק בבתי המשפט, כדי לערוך משפט צריך לנהוג על פי חוקים מסוימים, חוקים כתובים, חוקים שחוקקו אותם, שהכנסת חוקקה. לדוגמא, כאשר אנחנו רואים שיש העדפה ברורה של חברות עשירות וכוחניות על פני הדאגה לכלל הציבור אנחנו יכולים להסיק כי ישנם שני גורמים שיכולים להביא לכך: או שהפרקליטים שמייצגים את החברות העשירות הם טובים יותר ולכן זוכים ביתר קלות במשפט או שהחוק הוא לטובת בעלי הממון ולא לטובת כלל הציבור. הבעיה בישראל היא ששתי ההנחות נכונות, לעשירים יש פרקליטים מקושרים היטב שיודעים איך "לתחמן" את המערכת לטובתם וגם החוק עומד לצידם משום שדאגו מבעוד מועד "לשמן" את כיסי המחוקקים הרלוונטים בעזרת לוביסטים חרוצים שמסתובבים יומם וליל במסדרונות השלטון.
הסיבה המרכזית לפערים ההולכים וגדלים בחברה הישראלית, במספר רב של תחומים, היא העובדה שכך בחר המחוקק וכך אישר בית המשפט. בסמכותו של בית המשפט לבטל (בהליך מסוים) חוקים שנחקקו ועוברים על חוקי היסוד של מדינת ישראל, הסיבה מדוע לא מבוטלים חוקים שפוגעים באזרחים רבים היא משום שבית המשפט לא מוצא כי המחוקק טעה, לשיטתו בעל המאה הוא בעל הדעה ואין לפגוע בזכותו של העשיר לנצל את עושרו להטיית משפט.
"מי שירים ידו על ביתי – אני אגדע את ידו", מיכאל חשין, שופט ביה"מ העליון בדימוס. כאשר מרשה לעצמו שופט בדימוס (שאמור להיות משכיל אף משופט מכהן ולו רק בגלל החומר שכעת הוא מורשה לקרוא) להתבטא בכזו לשון, לא מול אספסוף שהרים עליו מקל להכותו, אלא מול שר משפטים מכהן שרוצה לעשות קצת סדר באיוש השופטים לבית המשפט העליון, אין לי אלא להסיק מכך שלא צדק נעשה ב"ביתו" אלא פשעים. הדוגמא הבולטת ביותר (ואם זאת המדוברת פחות) לאליטה שפועלת כאחווה סודית לכל דבר ועניין, היא חבורת שופטי העליון המטילים את מוראם על היושבים בציון.
בישראל כיום לא מתנהל משפט צדק ומי שמחפש צדק עדיף לו כי ידיר רגליו משערי בית המשפט, אלא אם הוא כבר יודע כי השופט יפסוק לטובתו בגלל מעמדו או בגלל עושרו. כאשר על פי חוק יכול להיות אדם עצור עד תום ההליכים ואין דד-ליין לסיום ההליכים ודאי יש כאן עיוות דין. וכאשר מצב זה נמשך לפעמים שנים הרי יש כאן גם ביזוי דין ואי עשיית צדק מן המעלה הראשונה. עד שלא נשמע על שופט שנשפט לעונש מאסר על עינוי דין מוגזם או על עינויי דין רבים לא אוכל אני לתת אמון במערכת המשפט הנוכחית.
המצב אבסורדי אף יותר כשלוקחים בחשבון שבישראל יש את אחוז עורכי הדין לנפש הגבוה ביותר בעולם ואין סיבה מעשית לעינוי דין או לסחבת בבתי המשפט, אין סיבה אלא אם כן זו אחת מהמטרות הלא כתובות של מערכת המשפט הישראלית. משפטן (שסיים 4 שנים של לימודי משפטים) ורוצה לעבוד בחברת עו"ד ולייצג לקוחות, לא עושה זאת מפילנטרופיה אלא כדי לגזור קופון (אחוזים) מסכום התביעה ועל ידי כך העשרת בעלי החברה בה הוא מועסק. גם עורכי דין צעירים הם עבדים של המערכת ומתייחסים אליהם בהתאם, לא פלא אפוא שכדי לצאת ממעגל העבדות הם רוצים להראות שהם טובים מאחרים על ידי אחוז הרשעות (אם הם התובעים) או זיכויים (אם הם הנתבעים) גבוה, בלי לקחת בחשבון את עקרון הצדק. מבחינתם הצדק יהיה כשיפסיקו לעבוד בשביל פרוטות ויתחילו לקבל צ'קים שמנים.
המערכת המשפטית מונעת מאינטרסים רבים שרק קצתם נוגעים לעשיית צדק ורובם המוחלט נוגע למשחקי כוח בין משרדי עו"ד לבין עצמם והיכולת שלהם לכופף את החוק לצרכיהם. הסיבה שהחוק המשפטי כל כך מפולפל ומסובך היא אותה הסיבה מדוע המונחים הכלכליים כל כך מבלבלים וסותרים – הם נוצרו כך כדי שמי שמבין איך הם בנויים יוכל לשחק בהם כדי להגיע לתוצאה הרצויה לו. אם עו"ד פלוני מייצג נאשם ברצח הוא יוכל להוציאו זכאי בהסתמך על אותם פרצות בחוק שירשיעו אדם זכאי ברצח שלא עשה, והכל לפי התועלת שרוצה להפיק מכך העו"ד בלי קשר לצדק שצריך להיעשות (ולהיראות).
אני יכול לדבר עוד שעות וימים על מערכת המשפט הקלוקלת (לפחות לגבי מרבית האזרחים) בישראל אך אני משאיר קצת לדיון שיתפתח 🙂
אפשר להוסיף גם את האופן שבו הם ממנים את עצמם ומשך הזמן. בגלל זה הם זכו בצדק לכינוי "חונטה" או "כנופיית בג"ץ".
לכותב המאמר: הרשה לי נא להיות מעט קטנוני ולציין שברשימת הסעיפים מצויינת הספרה 2 במקום 3 🙂
תודה על התיקון.
אחוז ההרשעות בבית המשפט בישראל הוא הגבוה בעולם!
נתונים משנת 1980 : בשנת 1980 אחוז ההרשעה – 92.4%, שנת 1990 – 95.4% , שנת 2000- 97.4% , 2002 – 97.8% , 2004 – 99.8% , 2005 – 99.9% , כלומר מורשעים 99.9% מזוכים – 0.1% . מתוך כל אלף נאשמים אחד מזוכה! האחוז המדויק יכול לנוע מעט בין השנים אך אין זה משנה את העובדה הבסיסית שכמאה אחוז מהנאשמים מורשעים. הסיכוי לזיכוי הינו אפסי גם אם הנאשם הינו חף מכל אשמה. לתופעה זו אין אח ורע בעולם כולו! כדי להשוות באירופה מתוך כל אלף נאשמים מזוכים – בין 300 ל 400. גם שם הרבה מורשעים אינם אשמים ושם הגיעו למסקנה שבית המשפט הוא הפוגע העיקרי בדמוקרטיה ומדי פעם נרצח שופט. בארצות הברית מתוך כל אלף נאשמים 500 מזוכים ועדיין חפים רבים מורשעים. בארצות הברית פוסקים עונש מוות ומידי שנה אלפים שלא רצחו מוצאים להורג – נרצחים על ידי הרשויות, באשמת רצח. יחס זה הוא בין נאשמים ומורשעים אין יחס זה מראה כמה נאשמים ביחס לאוכלוסיה. בתנאים אלו של כמעט מאה אחוז הרשעות ביחד עם תפקוד לוקה מאוד של המשטרה במניעת עברות או מציאת מבצעי עברות, יש למשטרה עניין להוכיח את ההיפך ולהרבות נאשמים וכל האמצעים קשרים לכך. הדרך שנפוצה בשנים האחרונות היא פשוט להמציא "הודאות" בשם נחקרים – להתיש נחקרים ולרשום את שכלל לא אמרו. כיצד קורה שבמדינת ישראל המתימרת להיות דמוקרטית אחוז ההרשעות שואף למאה? תיאורטית במדינה דמוקרטית יש להוכיח לבית המשפט אשמה ללא צל של ספק, באם יש חשד סביר לחפות יש לזכות. על פי החוק מותר לבית המשפט להרשיע רק אם הוכחה אשמה, כך על פי חוק הכנסת . אלא שלבית המשפט יש חוקים והוראות משלו. בית המשפט החליט לא לתת לאף אחד להתחמק ויש לעשות הכל כדי להרשיע. זה כמובן ההיפך המוחלט מהצורך בהוכחות ללא צל של ספק.
כיצד יעשו זאת אם העובדות אינן מצביעות על אשמה או אף מורות בבירור על חפות?
בעזרת יחס של איפה ואיפה והסתרת עובדות וסילופן. כך נוהגים הם לנהוג בצד המתלונן יחס של אדיבות לתת לו להעיד ככל שיחפוץ להדריכו בעזרת שאלות מדריכות לשם הבהרה או הבעת ספק כביכול כדי לנסות להוציא את התשובות ההגיוניות ביותר ככל שניתן ואי רישום הגירסאות הקודמות ולא ההדרכות שהשופט עצמו נותן, השמטת כל אמירה לא הגיונית, הוספת אמירות הסבר לצורך הקניית אמינות. כל זה למען חיפוי על מתלונן שלעיתים לא רחוקות הינו העבריין. כלפי הנאשם התנהגות גסת רוח פנים מאיימות צווחות כל כמה מילים שהנאשם מעיד, שאלות חוזרות שלא לצורך והפרעה לעדות בכל דרך, כולל קטיעתה טרם שהנאשם הצליח לומר חלקים רבים וחשובים. בפרוטוקול נרשמת עדות הנאשם מקוטעת ומעורבבת עם תשובה לשאלות אשר נשאלו טרם עת כמובן שאין השופטים משאירים זכר לשאלותיהם ועדות הנאשם נראית כאילו הוא מיוזמתו אמר דברים בערבוביה. בדרך זו כל העדות אשר הצליח לומר נראית כגבוב חסר פשר. גם מושמטים קטעים הכי חשובים מעדותו זו. קלדניות מקבלות הוראות מה להקליד ומה לא, הן למדות שכל מה שברור מעיד על חפות אל להן להקליד. שופטים גם נותנים הוראות מה לטעון ומה לא ומאילו טענות שתכופות הן טענות מרכזיות לחזור. למשל שההודאה במשטרה נלקחה שלא כדין. הם "ממליצים" לסנגור לחזור בו, והיה והלה יסרב הם מתנכלים אף יותר. הציבור בתמימות עלול להאמין שהסנגור חזר בו מטענות כלשהם, אך עליו לשאול על שום מה חזר בו האם יש בכל מהלך המשפט משהו שגרם לכך? אם לא הוכחו סתירות מובהקות, סימן הוא שהשופט הוא שהורה על כך. אם בכל אלו לא די הרי שתמיד בסיכום בהכרעת הדין ניתן להוסיף אף דברים שאין להם תמיכה אפילו בפרוטוקולים. מהמנות השופטים איננה נושא לבדיקה. מה שנבדק הוא האם מה שרשום מניח את הדעת כתומך בהחלטה. בנוסף לכך התרשמות גם היא נחשבת להוכחה כאשר זו רצויה. אם נחבר זאת לסילוף והסתרת עובדות הרי שגם התרשמות יכולה להיות חסרת בסיס. אך כל האמצעים מקדשים את המטרה להרשיע.
בכל ההונאות הללו לא כל השופטים מסתפקים. יש היכולים להרשות לעצמם כמו נשיאי בתי משפט לפסוק על פי שימוע במעמד צד אחד בלבד הלא הוא הצד המתלונן והנאשם כלל אינו נקרא לשימוע. לחליפין אם אין מתלונן מתקיים משפט ללא שימוע כלל. בשני המקרים הנאשם מקבל את פסק הדין בדואר למעונו. הכיצד מתעדים זאת שופטים אלו? האם נרשמים פרוטוקולים מדומים? שופטת התעבורה מחיפה הילה כהן אשר נהגה להמציא פרוטוקולים לדיונים שלא התקיימו אינה היחידה והיא גם טענה שכולם עושים זאת. אחריה נתפסה עוד שופטת מבאר שבע. שופטים גם נוהגים לזמן עדים ללשכתם במקום לדיון פומבי. בלשכה לא רשמים פרוטוקולים מחייבים אלא לכל היותר הערות שאולי ישולבו בחלקם בפרוטוקולים ואולי לא.
בית המשפט העליון
רק מטי מעט פונים אל בית המשפט העליון אלו הם החושבים שיש להם סיכוי על פי רוב אלו הבטוחים בצדקתם וסביר שרבים מהם אכן חפים, מתוכם עוד פחות מורשים להגיש ערעור. עם זאת יחס הזיכויים/הרשעות בבית המשפט העליון הינו זהה, על כל אלף נאשמים אחד מזוכה! מכאן שאחוז החפים המורשעים הינו גבוה אף יותר.המסקנה שבמונחי בית המשפט, אין ריבוי ההרשאות נובע מקילקולים במערכת אלא זוהי מדיניות, אלו הם ציפיות מטעם בית המשפט העליון מהשופטים. מדיניות ההרשעה בכל מחיר היא הנורמה וחזקת חפות אינה אלא מס שפתיים, שכן הנעשה בפועל הינו ההפך מהמוצהר, זוהי הונאת הציבור.
התנהלות הדיונים בבית המשפט העליון.
על פי חוק בתי המשפט תשמ"ד-1984סעיף 68א רישום פרוטוקולים הינו חובה, על הפרוטוקולים לשקף את כל הנאמר והמתרחש בדיון. החוק מתייחס מפורשות גם לבית המשפט העליון. לפרוטוקול דיון בבית משפט יש מעמד ראייתי על פי חוק הראיות, ולכתיבתו חשיבות מכרעת למטרות בקרה שקיפות זרימת מידע וביקורת ציבורית. מתברר כי בבית המשפט העליון לא נרשמו פרוטוקולים! כיון שראה עצמו פטור מחובה זו. התבצעה שם רק הקלדה חלקית שלדברי והשופטים אין לה תוקף מחייב. המדהים הוא שדבר זה לא נודע. כאשר חלק מדיון משפטי שודר בטלוזיה, היה זה כאשר התדינו תושבי חוץ והשידור הועבר למדינות חוץ, הראו קצרניות מקלידות במכונת קצרנות – גם מכשיר כזה קיים. כך הציבור התרשם שבבית המשפט העליון הכל מתנהל על פי כל הכללים. עובדת אי ניהול פרוטוקולים בבית המשפט העליון, נחשפה רק בעקבות עתירה לבג"ץ מטעם "התנועה להגינות שלטונית" אשר דרשה מבית-המשפט העליון לנהל פרוטוקולים של הדיונים כבכל הערכאות המשפטיות האחרות בארץ וגם בכל גוף צבורי מתוקן. בית המשפט העליון כמובן התנגד. אי לכך העבירה הכנסת חוק חדש המחייב רישום פרוטוקול אשר ישקף את כל הנאמר והמתרחש בדיון, לרבות שאלות והערות של בית המשפט. בית המשפט זוכה ליחס מיוחד, הוא איננו ממלא אחר הוראות החוק ואף מודיע על התנגדותו, כתגובה אין כל סנקציה נגדו ובמקום זאת נחקק חוק נוסף. כמו כן כדי לשכנע את בית המשפט העליון נאמר שהחוק שאושר "מקדם את עקרון השקיפות ויתרום לאמון הציבור ברשות השופטת". יש להחמיא לאגו של השופטים כדי שיואילו לקיים את החוק.
אחוז ההרשעות השואף ל 100% וחוסר ניהול פרוטוקול מעידים על כך שבית המשפט העליון נוקט באותן שיטות, רושם רק מה שנוח לו. מבחינת התוצאה. לא יפלא שבית המשפט העליון דוחה את רוב בקשתות פסילת שופטים היות ומבחינתו קביעת דעה מראש החלטה על הרשעה היא הדבר הרצוי. על כך כמובן אין בית המשפט העליון מצהיר ועובדה זו אינה מתפרסמת. לא יפלא איפה גם התנגדותו לכל אמצעי בקרה עליו ועל בית המשפט בכלל. כך התנגד אהרון ברק להקמת נציבות תלונות אך לבסוף הסכים בתנאי שהנציב יהיה שופט בית משפט עליון בדימוס שפרושו שבית המשפט ממשיך להיות מבוקר אך ורק על ידי עצמו על פי רצונותיו ולא על פי מחויבות כלשהי לציבור. מסיבה זו שופט עליון או כל שופט הינו האדם הבלתי מתאים ביותר לתפקיד זה. שר המשפטים דאז – לפיד ציית לכל הוראה שלו. נציב תלונות הציבור על שופטים טוען שהכנסת איננה מוסמכת להורות לו מה לבדוק אלא רק להמליץ ורק בידיו ההחלטה מה ואיך לבדוק. לפי כך הנציב הוא הקובע מהן נורמות תפקודו ולכן גם אין איש מוסמך לפטרו.