לציית או לחשוב

יש לי חבר טוב, אייל עמית, סופר מוכשר ואדם מוכשר.
יש לו הוצאת ספרים בשם: מוזה והוא כותב טורים נפלאים בבלוג שלו.

אחד הטורים שכתב מתאים להפליא לפרוייקט אמת אחרת ואני מצרף אותו כאן להנאתכם.
אז לציית או לחשוב? קטע קצר ונפלא מאת אייל עמית.

שמונה בבוקר, כביש החוף מצפון לדרום, תאונה, פקק של הלייף. מי לא מכיר את זה? ברדיו עוד דיווח, עוד שיר, עוד פרסומת, עוד שדרן עם קול סקסי שמנסה לעודד את רוחנו ופתאום חדשות, זה נרצח, זה נשדד, זה גנב וזה אנס, צפי לפתיחה שלילית בבורסה, התחזית ללא שינוי, מחר התקררות. פחות או יותר, ככה נראה הבוקר של רוב הנהגים בכביש החוף. אני לא יכול להגיד שאני אוהב פקקים, אבל אני בהחלט נהנה להסתכל על האנשים שתקועים שם. כמו שהמורה שלי לתסרטיאות אמר פעם: "אפשר ללמוד המון רק מלהביט באנשים".

לפני יומיים מצאתי עצמי שוב בפקק כזה. ממש לפני מכון ווינגייט, על קיר הבטון מימין אני קולט גרפיטי בעל שלוש מילים בלבד, מרוסס בכתב יד ובצבע אדום- "לציית או לחשוב".

מיליוני זוגות עיניים חולפות על פני הגרפיטי הזה. יום אחר יום. אני שואל את עצמי כמה באמת ראו אותו, כמה בכלל ירדו לעומקו של המשפט החזק הזה וכמה אשכרה עצרו רגע, סגרו את הרדיו, את החדשות, את הדיווחים, את התחזיות, עצרו הכל ופשוט חשבו.

מי ריסס את המשפט הזה שם, מה הייתה כוונתו האמיתית ומה היה האינטרס שלו לעשות זאת? – שאלות שכל אחד יכול לשאול את עצמו כשהוא נתקל בגרפיטי מחתרתי שכזה. תל אביב מפוצצת גרפיטים כאלה. בכל פינה. בכל חור. לפעמים בקטע אומנותי, לפעמים סתם לעורר פרובוקציה ולעיתים רצון אמיתי, עז ונחוש להעביר לנו מסר שב-99% מהמקרים היה מצונזר באמצעי התקשורת המקובלים. "לציית או לחשוב" הוא גם אחד כזה.

ידיעות קשורות

ריטלין זה הדבר הכי גרוע שקרה לילדים מאז מייקל ג'קסון – סטנדאפ קורע

"קוראים לי הנשיא העני ביותר, אבל אני לא מרגיש עני"

המסתורין של מעגלי התבואה מתחת למים – הטבע במלוא תפארתו

סבתא-זפטה: 2 דוגמאות לפעילות גופנית מדהימה בגיל מבוגר

השאלות האמיתיות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו הן – מי מצנזר? מי מחליט מה ישודר, מתי ישודר וכמה ישודר. אילו מסרים לא להעביר, אילו כן ובאיזה אופן להגיש אותם? מדוע כל שדרני החדשות מדברים כאילו עוד שניה פורצת מלחמה? האם אפשר להעביר את אותן דיווחים, מבזקים ומהדורות חדשות באופן נעים יותר ובטון פחות מלחיץ ודרמטי? מדוע בכל מבזק חדשות ברדיו מכניסים ברקע את פס-הקול המקצבי והמלחיץ הזה בזמן שהקריין מדבר? מדוע מנסים להפחיד אותנו כל הזמן? את מי משרתת החרדתיות הלאומית הזו שלנו? האם באמת נחוץ להאזין לחדשות בכל שעה עגולה? האם זו באמת רק שאלה של רייטינג? האם באמת היינו מפסיקים להאזין לחדשות אם היו מגישים אותן באופן נעים ונחמד יותר? ובכלל, כמה מתוך הידיעות המופצות במדיה נכונות ואמיתיות? כמה שיקריות? כמה מזוייפות או שתולות בכוונה?

הרשימה עוד ארוכה ומי שנכנס לזה קצת יותר לעומק, מגלה כי התשובות לשאלות האלה לא פשוטות בכלל. אינטרסים כלכליים, פוליטיים ואחרים מציפים את חיינו מכל עבר, גם אם אנחנו לא ממש שמים לב, או מודעים לקיומם.