ראשי » בריאות » אתם כאן

ג'רום קגן, פסיכולוג בעל שם עולמי: ADHD היא המצאה

ג'רום קגן, פסיכולוג ילדים אמריקני מהנודעים בעולם, תוקף את הממסד הפסיכיאטרי ואת חברות התרופות שלדבריו מרוויחות הון ממחלות נפש מומצאות, בעזרת אנשי מקצוע אינטרסנטים.

  • מאת כותב אורח | 12 ביוני 2013
  • 5,623 צפיות | 14 תגובות
עודכן לאחרונה: 23 ביוני 2013

הראיון עם ג'רום קגן שלפניכם התפרסם במגזין 'שפיגל' וכותרתו: "מה לגבי חינוך במקום כדורים"?
בראיון המרתק נשאל הפסיכולוג הנודע שאלות רבות על מחלות נפש אצל ילדים ועל מגיפת האבחונים הפסיכיאטריים.
תשובותיו הנוקבות מצביעות על הכיוון המסוכן שאנו צועדים בו; תיוג יותר ויותר ילדים במחלות נפש מומצאות.

ג'רום קגן, פסיכולוג מאוניברסיטת הארוורד, מומחה להתפתחות הילד, מהמובילים בעולם, מותח ביקורת חריפה על המוסדות לבריאות הנפש וחברות התרופות.

לג'רום קגן קריירה מבריקה כחוקר בתחום הפסיכולוגיה. עם זאת, כשהוא מדבר על מצב התחום המקצועי שלו כיום מתגברת בו אי הנוחות והמלנכוליה. הוא משווה זאת לתיבת עץ עתיקה ויפיפייה שהוא לקח על עצמו עוד כסטודנט לשקם. ומה שקרה זה, שלאחר שבילה את כל חייו המקצועיים בחיתוך, עיצוב וליטושה של המגירה של הקופסא, כשרצה להחזירה , הבין שהיא אינה מתאימה יותר לתיבה.

אם למישהו יש את הסמכות המקצועית והמוסרית להשוות פסיכולוגיה לפיסת רהיט רקובה, הרי שזה לקגן.

בדרוג "הפסיכולוגים הבולטים ביותר במאה ה- 20", שנעשה בשנת 2002 ע"י קבוצת 'אקדמאים אמריקאים' (US academics), קגן נמצא במקום ה- 22, אפילו מעל לקארל יונג (מקום 23) מייסד הפסיכולוגיה האנליטית ואפילו פבלוב (מקום 24), שגילה את הריפלקס הקרוי על שמו.

קגן למד פסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטת הארוורד לאורך כל הקריירה המקצועית שלו.

הוא בילה עשורים בצפייה כיצד תינוקות וילדים קטנים גדלים. מדד אותם, בחן את תגובותיהם ומאוחר יותר, לאחר שהם למדו לדבר, תישאל אותם שוב ושוב.

בשבילו, השאלות העיקריות הן: איך האישיות נבנית? עם אלו תכונות נולדנו ואלו התפתחו לאורך הזמן? מה יקבע אם מישהו יהיה שמח או חולה נפשית לאורך מהלך חייו?

במחקרו קגן קבע, שהאופן בו עוצבנו בילדות המוקדמת אינו בלתי הפיך, כפי שהונח עד אז.

הוא טען שאפילו ילדים שסבלו ממחסור חמור בחודשי חייהם הראשונים, יכולים להתפתח באופן נורמלי, בתנאי שבהמשך הם מקבלים תנאים טובים יותר.

באופן דומה הוא למד איך בני אדם הופכים לאנושיים בשנה השנייה לחייהם לפי תכנית התנהלותית מסוימת: אוצר המילים שלהם גדל לפתע תוך קפיצות גדולות והם מפתחים מידה של אמפתיה, רגישות מוסרית ומודעות לעצמם.

אך תרומתו העיקרית של קגן למחקר ההתפתחותי מגיעה מחקירה של "המזג המולד" (innate temperaments). הוא מצא, שבגיל 4 חודשים ל- 20% מהתינוקות יש כבר איזה שהן תגובות למצבים חדשים, לחפצים ופרטים. הוא קרא לתינוקות אלה "high reactive", פעילים-מאד או בעלי פעילות גבוהה, וטען שהם נוטים להתפתח לילדים ומתבגרים חרדתיים. ואילו 40% מהתינוקות, אלו שהוא קרא להם "low reactive", בעלי רמת פעילות נמוכה, מתנהגים באופן הפוך: הם רגועים, נוחים לטיפול וסקרנים ומאוחר יותר בחייהם שלוותם לא תופר בקלות.

קגן יכל להתייחס לממצאים שלו עם "רמת פעילות נמוכה" ולתת לדורות הבאים של החוקרים להנות מממצאיו. אך במקום, הוא בחר לתקוף את המקצוע שלו בספרו שפורסם לאחרונה "Psychology's Ghost: The Crisis in the Profession and the Way Back" ("רוח הפסיכולוגיה: המשבר במקצוע והדרך חזרה"). בספר קגן מזהיר שלמשבר הזה יש תוצאות הרסניות למיליוני בני אדם שאובחנו באופן שגוי כסובלים ממחלות נפשיות.

שפיגל: פרופ' קגן, למדת את נושא 'התפתחות הילד' יותר מ- 50 שנה. במשך תקופה זו, האם בריאותם הנפשית של הילדים השתפרה או ההיפך?

קגן: בוא נאמר שזה השתנה. במיוחד במשפחות מהשכבות הנמוכות, העניות ביותר. בקרב המהגרים והמיעוטים כמות בעיות הבריאות הנפשית עלתה. אם לנסח זאת באופן אובייקטיבי, למתבגרים בקבוצות אלו יש כיום יותר אפשרויות ממה שהיה להם לפני 50 שנה, אבל הם עדיין חרדים ומתוסכלים מכיוון שחוסר השוויון החברתי גדל. מס' האבחנות של ADD ודיכאונות גדל בקרב העניים.

שפיגל: אתה יכול אף לומר "הרקיע לשחקים". בשנות ה- 60', הפרעות נפשיות בקושי היו ידועות בקרב ילדים. היום, מקורות רשמיים טוענים שילד אחד מכל שמונה בארה"ב, חולה נפשית.

קגן: זה נכון. אבל זה בעיקר תוצאה של שיטות אבחון מעורפלות. אם נלך אחורה ב- 50 שנה, יש לנו ילד בן 7 שמשועמם בביה"ס ומפריע בשיעורים. אז קראו לו עצלן. היום, יאמר עליו שהוא סובל מ- ADHD ולכן המספרים ממריאים.

שפיגל: מומחים מדברים על 5.4 מיליוני ילדים אמריקאים שמפגינים סימפטומים אופייניים ל- ADHD. אתה אומר שההפרעה המנטלית הזו היא פשוט המצאה?

קגן: זה מדויק: זו המצאה. כל ילד שלא מסתדר לגמרי בביה"ס נשלח לראות רופא ילדים ורופא הילדים אומר: "זה ADHD, הנה ריטלין". למעשה, ל- 90% מאותם 5.4 מיליוני ילדים אין פעילות אב-נורמלית במטבוליזם של הדופמין. הבעיה היא, שאם תרופה זמינה לרופאים, הם יעשו את האבחנות המתאימות.

שפיגל: אז האזהרה הנוגעת למשבר בריאות בקרב הילדים היא למעשה לא יותר מאזהרת שווא?

קגן: אנחנו יכולים להתייחס לזה באופן פילוסופי ולשאול את עצמינו "למה הכוונה במחלה נפשית?" אם תשאל לגבי ילדים ומתבגרים בגילאי 12-19, אז תמצא ש- 40% מהם יכולים להיות מקוטלגים כחרדתיים או דיכאוניים. אך אם תבדוק יותר לעומק ותשאל כמה מהם נפגעים מכך באופן חמור, המספר מצטמצם ל- 8%. לתאר כל ילד מדוכא או חרד, כחולה נפשית זה מגוחך. מתבגרים הם חרדתיים, זה נורמלי. הם לא יודעים לאיזה קולג' ללכת, החבר או החברה "הבריז" להם הרגע. להיות עצוב או חרד זה פשוט חלק מהחיים, כמו כעס או תסכול מיני.

שפיגל: מה המשמעות של העובדה שמיליוני ילדים אמריקאים תויגו באופן שגוי כחולים נפשיים?

קגן: ובכן, המשמעות העיקרית היא יותר כסף לתעשיית התרופות ויותר כסף לפסיכיאטרים ולאנשי מחקר בתחום.

שפיגל: ומה המשמעות מהבחינה של שלום הילד?

קגן: לילדים זה סימן שמשהו לא בסדר איתם וזה עשוי להחליש אותם. אני לא הפסיכולוג היחיד שאומר זאת, אבל אנחנו ניצבים כנגד כח אימתני של חברות התרופות שמרוויחות הון עתק ואנשי מקצוע אינטרסנטים.

שפיגל: כתבת פעם שאתה בעצמך כילד סבלת לעיתים מחוסר שקט פנימי. לו היית נולד שוב בתקופה הנוכחית, האם תהיה שייך ל- 13% מכל הילדים, שאומרים עליהם שהם חולים נפשית?

קגן: כנראה. כשהייתי בן 5, התחלתי לגמגם אבל אמא שלי אמרה: "אין שום דבר לא בסדר איתך. המח שלך עובד מהר יותר מהלשון שלך" ואני חשבתי: "זה טוב. אני מגמגם כי אני חכם".

שפיגל: מלבד ה- ADHD, משתוללת מגיפה נוספת בקרב ילדים: דכאון. בשנת 1987, 1 מכל 400 מתבגרים אמריקאים טופל עם תרופות אנטי דיכאוניות. עד שנת 2002, זה כבר עמד על 1 מ- 40. באיזה גיל אפשר להתחיל לדבר על דכאון אצל ילדים?

קגן: זו אינה שאלה שקל להשיב עליה. אצל מבוגרים, דכאון קשור לאובדן קשה, תחושת אשמה או הרגשה שאינך מסוגל להשיג מטרה שאתה ממש רוצה בה. פעוטות כמובן עדיין לא מסוגלים לתחושות אלו, אך אחרי גיל 3 או 4, ילד יכול לפתוח משהו כמו תחושת אשמה ואם הוא איבד את אמו באותו גיל, זה יהיה עצוב לזמן מה. כך שמשם ואילך, דכאון מתון, בעל עוצמה נמוכה יכול להופיע. אבל התחושה של חוסר מסוגלות להשיג מטרה חיונית בחיים ולא לראות כל אלטרנטיבה אחרת, מתחילה להיות חשובה מתקופת ההתבגרות והלאה וזה גם הגיל בו ההתכנות לדכאון עולה באופן דרמטי.

שפיגל: העובדה היא שמספר הילדים הצעירים יותר שמטופלים בתרופות אנטי-דיכאוניות עולה.

קגן: כן, פשוט מכיוון שהכדורים זמינים.

שפיגל: אז האם אתה מבטל לגמרי דיאגנוזות של דכאון בקרב ילדים?

קגן: לא. אני לא אלך כל כך רחוק, אבל אם אמא נפגשת עם רופא עם הבת הצעירה שלה ואומרת שהילדה נהגה להיות הרבה יותר עליזה, הרופא צריך קודם כל למצוא מה הבעיה. הוא צריך לראות את הילדה לבדה, אולי לערוך מספר מבדקים לפני רישום תרופות ובוודאי שלפני בדיקת EEG ("רשמת מח חשמלית"). וממחקרים, אנחנו יודעים שאנשים עם פעילות רבה יותר באונה הקדמית-ימנית מגיבים באופן עלוב לתרופות אנטי דיכאוניות.

שפיגל: האם צריך פשוט לחכות שהדכאון יחלוף מעצמו?

קגן: זה תלוי בתנאים. קח את המקרה שלי לדוגמא: לפני 35 שנים, עבדתי על כתיבת ספר המסכם פרויקט מחקרי חשוב. רציתי לומר משהו באמת חשוב אך לא הצלחתי. אז נכנסתי ל"דכאון ספרי-טקסטים" (textbook-type depression). לא יכולתי לישון ופגשתי גם את כל שאר הביקורות הקליניות שלי. אבל ידעתי מה היתה הסיבה, כך שלא ראיתי פסיכיאטר. ומה אתה יודע? שישה חודשים לאחר מכן, הדכאון חלף.

שפיגל: במקרה שכזה, יש הגיון בכלל לדבר על מחלת נפש?

קגן: פסיכיאטרים יאמרו שהייתי חולה נפשית. אבל מה קרה? הצבתי לעצמי סטנדרטים שהיו גבוהים מדי ונכשלתי לעמוד בהם. אז עשיתי את מה שרב האנשים היו עושים בסיטואציה כזו: נכנסתי לדיכאון לזמן מה. רב הדכאונות שדומים לזה חולפים. אבל יש גם אנשים עם רגישות גנטית לדכאון, ואצלם הסימפטומים לא חולפים מעצמם. אנשים אלה מדוכאים כרוניים; הם חולים נפשית. כך שזה חשוב להסתכל לא רק על הסימפטומים, אלא גם על הסיבות. הפסיכיאטריה היא המקצוע הרפואי היחיד שבו החולי מבוסס על סימפטומים…

שפיגל: …ונראה שתוך כדי התהליך מתגלות יותר ויותר הפרעות. הפרעות ביפולריות (הפרעות דו-קוטביות) למשל, למעשה הן מעולם לא התגלו בקרב ילדים. היום, נאמר שקרוב למיליון אמריקאים מתחת לגיל 19 סובלים מהן.

קגן: נראה שאנחנו כבר מפספסים את המטרה, לאחרונה קבוצה של רופאים מביה"ח במסצ'וסטס (Massachusetts General Hospital) החלו לקרוא לילדים שיש להם התקפות זעם כדו-קוטיביים (temper tantrums bipolar). הם לא צריכים לעשות זאת. אבל חברות התרופות אוהבות את זה מכיוון שתרופות נגד הפרעה דו-קוטבית הן יקרות. כך התחיל הטרנד. זה דומה למה שקרה במאה ה- 15, כשאנשים חששו משליטה של השטן וקללה של מכשפה.

שפיגל: האם אתה משווה בין פסיכיאטריה מודרנית למלחמה בקללות של מכשפות בימה"ב?

קגן: רופאים עושים טעויות כל הזמן – למרות כוונותיהם הטובות. הם לא מרושעים; הם עשויים לשגות. קח לדוגמא את אגס מונס (Egas Moniz) שחתך את האונות הקדמיות של סכיזופרנים בגלל שחשב שזה ירפא אותם…

שפיגל: …וקיבל פרס נובל בשביל זה ב- 1949.

קגן: כן, אכן. בתוך כמה שנים, לאלפי סכיזופרנים נכרתו האונות הקדמיות – עד שהתברר שזו טעות נוראה. כשחושבים על כך, היום לאנשים אלה קוראים דו-קוטביים וזה לא מזיק יחסית.

שפיגל: זה גם לא לגמרי "בלתי מזיק". אחרי הכל, ילדים עם האבחון הזה נתונים לשינויים כימיים סיסטמתיים במוחם בעת פעילות פסיכואקטיבית.

קגן: אני שותף למורת הרוח. אבל זו ההיסטוריה של האנושות: בעלי הסמכות מאמינים כי הם עושים את הדבר הנכון, והם מזיקים לאלו שאין בידם כח.

שפיגל: כשמקשיבים לך, מתקבל הרושם שמחלות נפש הן פשוט המצאה של תעשיית התרופות.

קגן: לא, זו תהיה התייחסות לא נורמלית. כמובן שיש אנשים שסובלים מסכיזופרניה, ששומעים את הקול של הסבא-רבא שלהם למשל, או שמאמינים שהרוסים יורים קרני אור לעיניהם. יש אנשים חולים נפשית שזקוקים לעזרה. לאדם שקנה שתי מכוניות ביום אחד ולמחרת לא מסוגל לצאת מהמיטה יש הפרעה דו-קוטבית ולמישהו שלא מסוגל לנגוס מהאוכל במסעדה כי זרים יכולים להסתכל עליו יש חרדה חברתית. יש אנשים שבשל הוריהם או בשל סיבות נרכשות יש להם רגישויות גבוהות במערכת העצבים המרכזית שלהם שחושפת אותם לסכיזופרניה, מחלות דו-קוטביות, חרדות חברתיות או הפרעות אובססיביות כפייתיות (obsessive-compulsive disorders). עלינו להבדיל אנשים אלו מכל השאר, שחרדים או מדוכאים בשל עוני, דחיה, אובדן או כשלון. הסימפטומים אולי נראים אותו הדבר, אבל הסיבות שונות לחלוטין.

שפיגל: אך איך תבדיל ביניהם?

קגן: על הפסיכיאטרים לערוך דיאגנוזות באותה דרך שדוקטורים עושים: עליהם לשאול מה הסיבות.

שפיגל: הבעיות שתיארת אינן חדשות. מדוע אתה מאמין שהפסיכיאטריה במשבר דווקא בימים אלו?

קגן: זה עניין של רמה. מחקרים אפידמיולוגיים טוענים שאדם אחד מארבעה חולה נפשית. ה'מרכז לשליטה ומניעת מחלות' (The Centers for Disease Control and Prevention) באטלנטה הכריז לאחרונה שלאחד מכל 88 ילדים אמריקאים יש אוטיזם. זה אבסורד. המשמעות של זה היא שפסיכיאטרים קוראים לכל ילד מגושם חברתית, אוטיסט. אם אתה טוען שכל אחד שאינו מסוגל לצעוד מייל ב- 10 דקות יש מוגבלות תנועה חמורה (locomotors disability), אז בכך תעודד מגיפה כזו בקרב אוכלוסייה מבוגרת. יתכן וזה נשמע מצחיק, אבל זה בדיוק מה שקורה היום בתחום הפסיכיאטריה.

שפיגל: אתה מרגיש לעיתים בושה על השתייכותך למקצוע שלדעתך, מכריז בטעות על חלקים נרחבים באוכלוסייה כעל חולים נפשית?

קגן: אני מרגיש עצוב, לא מתבייש… אולי קצת, גם.

שפיגל: לפני כ- 60 שנה, כשהחלטת להיות פסיכולוג, רצית "לשפר את התנאים החברתיים כך שמעטים יחוו את הבושה שבכישלון בביה"ס… ואת הכאב הנפשי של הדכאון". כך כתבת. כמה רחוק הגעת בעניין זה?

קגן: לא רחוק מדי, מכיוון שהיה לי רעיון שגוי. חשבתי שהתנאים המשפחתיים הם הכרחיים להצלחה בחיים. חשבתי שאם נוכל לעזור להורים לעשות עבודה טובה יותר, נוכל לפתור את כל הבעיות האלו. לכן בחרתי להיות פסיכולוג של ילדים. לא הכרתי את הכוחות הגדולים: תרבות, עמידות חברתית, אבל גם נוירוביולוגיה. באמת שחשבתי שהכל נקבע בתוך המשפחה ושהביולוגיה אינה רלוונטית.

שפיגל: במשך הזמן, אתה הבנת שהקשר בין האם לילד אינו חשוב למרות הכל.

קגן: זה נכון, למרות שצריך לזכור שתפקיד האם לא הודגש עד לאחרונה. כותבים במאה ה- 16 אפילו כתבו שאמהות אינן מתאימות לדאגה לילד מכיוון שהן רגשיות ומגנות מדי. אך כשהבורגנות התרחבה במאה ה- 19, נשים לא נאלצו לצאת ולעבוד יותר. נוצר להן זמן פנוי. אז החברה נתנה להן תפקיד ואמרה: "את הפסלת של הילד הזה". ובאותו זמן, ילדים ממעמד הביניים לא הצטרכו לתרום מזמנם למשפחתם, כפי שילדי איכרים נהגו לעשות. כבר לא היו זקוקים להם כך שהם נחשפו לסיכון שבתחושת חוסר ערך. כשילד אינו מרגיש שצריכים אותו, הוא זקוק למשהו אחר. ואז אהבה נעשה לפתע חשובה. ומי נותן אהבה? נשים. לבסוף, ג'ון באולבי (John Bowlby) נתן נופך רומנטי לקשר האימהי.

שפיגל: באולבי, פסיכיאטר בריטי, היה אחד מאבות תיאוריית ההתקשרות. אתה מחשיב את ההנחה שלו כשגויה?

קגן: אנשים רוצים תשובות פשוטות, והם כמהים לתפיסה עדינה של האנושות, במיוחד לאחר זוועות מלחמת העולם ה- II. זה מתאים לרעיון שרק ילדים שמסוגלים לבטוח באמהות שלהם מלידתם יוכלו לנהל חיים מאושרים.

שפיגל: חששות בנוגע לנזק בגידול ילדים במרכזי מעונות יום קיימים עד היום.

קגן: לצערינו. למרות ששללנו את זה עוד בשנות ה- 70. ניקסון היה הנשיא באותו זמן, והקונגרס השתעשע ברעיון של מרכזי יום לאומיים (לילדים). יחד עם שני קולגות, קיבלתי מענק גדול ללמוד את ההשפעות של מעונות היום על קבוצת פעוטות. הילדים בקבוצת הביקורת טופלו בביתם עם אימם. בסוף 30 חודשים, מצאנו שאין שוני בין שתי הקבוצות. יותר מכך, עד היום, 40 שנה לאחר מכן, אנשים עדיין טוענים שמרכזי מעונות היום אינם טובים לילדים. בשנת 2012.

שפיגל: פרופסור קגן, אנו מודים לך על השיחה הזו.

הראיון נערך ע"י ג'ון גרול וסמיחה שפי (Johann Grolle and Samiha Shafy).

מקור: מגזין שפיגל

המאמר תורגם עבור פרויקט אמת אחרת על-ידי אלית הנהדרת.

כדי לשלוח את הפוסט הזה במייל, או לפרסם אותו בפורום, השתמשו בקישור הזה:
http://www.emetaheret.org.il/?p=11425
רוצים לעזור? יודעים איך לכתוב ולהתנסח?
פרויקט אמת אחרת זקוק לעוד מתנדבים בעזרה בכתיבת כתבות.
אז אם אתם אוהבים את מה שאנחנו עושים, מדוע שלא תצטרפו לעשייה?
שלחו לנו מייל עכשיו
הירשמו עכשיו בחינם וקבלו עדכונים על תכנים חדשים ישירות למייל!»

אהבתם? שתפו עם העולם...
הבהרה: התוכן המוצג באתר הינו למטרות לימוד ועיון בלבד.אין לראות במידע המוצג הנחיה או המלצה מכל סוג שהוא, במיוחד בכל הקשור לבריאותכם.בכל מקרה של החלטה הנוגעת לבריאותכם, שינוי תזונה או כל דבר אחר,התייעצו עם רופא מוסמך.כמו כן, אין לראות את המידע המוצג כאמת מוחלטת, אלא יותר כהצגת דברים מתועדת היטב הנשענת על ראיות והצלבת נתונים.זו אחריותכם כבני אנוש עם ראש על הכתפיים להמשיך ולחקור ורק אז להגיע למסקנות, בהתבסס על כל המידע הקיים.
הגבלת אחריות: אתר פרויקט אמת אחרת אינו אחראי לדיוק, שלמות או יעילות המידע או המוצרים המוצגים באתר. דעות כותבי המאמרים הנן של כותבי המאמרים בלבד. המידע המוצג באתר הנו למטרות של חינוך ובידור בלבד והשימוש במידע הנו באחריות קוראי האתר. אתר פרויקט אמת אחרת ומפעיליו לא ישאו בשום אחריות עקב שימוש במידע המתפרסם באתר.

14 תגובות »

  • בלה בלה

    יפה ,אהבתי

    הגב לבלה בלה
  • מנשה א.

    תודה על הראיון החשוב! למעשה, אף מי שנחשב כאבי המחלה, או לפחות אחד התורמים הגדולים להגדרת המחלה, הודה בראיון לדר שפיגל, בערוב ימיו, שזוהי מחלה דמיונית. לצערי, נראה שהראיון לא פורסם אונליין. להלן ציטוט:
    In February, 2012, the German weekly publication Der Spiegel reported in its cover story that Eisenberg spoke of Attention Deficit Hyperactivity Disorder (ADHD) in his final interview, seven months before his death, that ADHD as the prime example of a "fictitious disease". Eisenberg remarked that instead of prescribing a 'pill', psychiatrists should determine whether there are psychosocial reasons that could lead to behavioral problems.[10][11]

    Source: https://en.wikipedia.org/wiki/Leon_Eisenberg

    Also http://www.snopes.com/politics/quotes/adhd.asp

    הגב למנשה א.
  • השחיתה את הפרקטיקה הרפואית ופגעה בבריאות. כיום הייה "מדע" הרפואה יכול להיות במקום אחר לגמרי אילולי ההשחתה שחדרה לתוכו מטעם תעשיית התרופות, המממן הגדול של פקולטות הרפואה והפרקטיקה הרפואית. הדבר בא גם לביטוי בראיון חשוב זה.

  • דב שריד

    יופי! מעניין ודי משכנע.

    הגב לדב שריד
  • לא רוצה לחלות

    אוסף של רעיונות כלליים ותיאוריות קונספירציה. זה שהוא בא נגד "התנהגות" מסוימת של אנשי צוות רפואי עדיין לא עושה את זה "כלל" התואם את כל העוסקים במלאכה. זה שיש רופאים שעושים את מלאכתם לא-נאמנה לא מעיד על כולם. ומי שנותן ריטלין ללא סימוכין ובחינה של הצורך, מועל במקצועו ובאימון שרוחשים לו. זה עדיין לא מבטל את הצורך של אנשים מסוימים בריטלין, גם לא את הצורך בגישה התנהגותית שתסייע לנזקק.

    הגב ללא רוצה לחלות
  • תודה! סוף סוף מישהו אומר את האמת! היד כל כך קלה על ההדק באיבחון וחלוקת תרופות שזה פשוט מטורף , חברות התרופות אלופות בלשטוף לנו את המוח בסיסמאות ותיוגים לילדים החמודים שלנו וכולם משתפים עם זה פעולה המורים יותר קל ללמד ילד זומבי מילד סקרן שקצת עושה רעש כי משעמם לו, והרופאים לילד הפרטי לא היו רושמים כל כך מהר "סמים" ובעיקר לרופאים שוטפים להם את המוח ראשונים , מלטפים ומשמנים אותם עם מתנות וצ'ופרים חברות התרופות ובמקום לחשוב לבדוק לשאול יותר קל לרשום תרופה …הורים אל תהפכו את הילד שלכם לשפן ניסויים של החברה העיוורת …

  • כל הכבוד לקגן על המחקר המקיף שעשה. אני מסכים ב-100% עם דבריו כאשר אמר שחברות התרופות מנצלות את תמימותם של הורים מתוסכלים שבסה"כ דואגים לילד ומוכנים לעשות למענו הכל בכדי שיחלים. כאן למעשה נכנסת התופעה של ניצול ההורה על ידי מכירת תרופות מסוכנות כגון ריטלין או קונצרטה שלמזלנו הציבור הולך ונשעה חכם יותר עם הזמן ומבין את ההשלכות, תופעות הלוואי והסכנות לטווח הארוך.

  • דייב א.

    Psychology's Ghost
    תרגומך, "כותב האורח" לצמד המילים הנ"ל היה: רוחות הפסיכולוגיה.
    ובכן טעית פעמיים: ראשית, כיון שהפכת את המילה "גוסט" לרבים, בו בזמן שזו נכתבה בלשון יחיד. אשר על כן, היית צריך לתרגם את הביטוי ל"רוח הפסכיכולוגיה", מה שהיה מעקר את פירוש המילה "גוסט". אלא שאם היית יודע שפירוש המילה גוסט הינה רוח-רפאים, לא היית נאלץ לעקם את העקום ולכתוב "רוחות" וגו'.
    במילים אחרות, מעט חריצות ומילון אנגלי-עברי, כדרך עבודה, היו משפרים את יכולת התירגום שלך. קאפיש?
    שהרי בנהיגת משאית עסקינן וגם לא באתלטיקה, אלא בתרגום חומר עיוני קל לתירגום.

    הגב לדייב א.
  • מה זה משנה

    וואלה, באמת כל הכבוד לקגן. קודם כל על זה שדורג לפני יונג, רק לפי איזה סולם בדיוק?????? כמה בלבולי מוח בראיון אחד. האמת שההתחלה נראית מבטיחה, עד שמגיעים לסוף שהורס את כל השאר

    הגב למה זה משנה
    • מנהל הפרויקט

      סולם הפסיכולוגים המשפיעים ביותר במאה ה-20, בדיוק כמו שכתוב בכתבה…

      ומאחר ואתה נשמע לי כמו מי שרואה בויקיפדיה מקור טוב לאינפורמציה, הנה המשפט המתאים מתוך ויקיפדיה:

      "Kagan was listed as the 22nd most eminent psychologist of the 20th Century, just above Carl Jung"

      הגב למנהל הפרויקט
  • מה זה משנה

    ובטח קגן גם נחשב עכשיו לפסיכולוג משפיע, והוא ידרג את הפסיכולוגים הטובים הבאים. ולפני שאתה נעלב כאילו אתה קגן לפחות, נשמע שאתה מכיר טוב את ויקיפדיה. מצויין, תבדוק אתה מה משמעותו של המונח "התקשרות". אתה יכול להתחיל עם ויקיפדיה, כשתבין באמת מה מהות המושג תחזור לקרוא שוב את תגובתי ואחכ אוכל להמליץ לך על ספרות מעמיקה יותר בנושא. אה רגע, זה בעצם לא התחום שלך. ויקיפדיה תספיק

    הגב למה זה משנה
    • מנהל הפרויקט

      לא ביקשתי את המלצתך, אבל תודה על הרצון הטוב בכל מקרה.

      הגב למנהל הפרויקט
  • עפר בן דוד

    יפה
    לא מפתיעה. משנתו של כגן הינה הבסיס הטיפולי של מיעוט מורד.
    פוליטיקליקטרקט אמרנו…..
    רבים המתפרנסים מליקויים והבחנות שוא יודעים ולא מודים.
    גם כגן זולזל באקדמיה.
    ואתם שם למטה תפסיקו לריב כמו ילדים
    ולא אגדיר יותר

    הגב לעפר בן דוד
הנחיות לכתיבת תגובות:

1. שמרו על שפה נאותה
2. כתבתם טענה או הבעתם דעה הפוכה? צרפו קישורים למידע נוסף שתומך בדעה שלכם. משפט כגון: "זו סתם תיאוריית קונספירציה מטופשת" איננה תגובה מתאימה.
3. גם אם משהו נראה לכם הזוי, אין זה אומר שהוא לא נכון. בכל פוסט יש קישורים למקורות המידע וקישורים למידע נוסף. קודם קראו אותם, עשו קצת מחקר ואז תכתבו תגובה.
4. כתבו את שמכם וגם את שם המשפחה, או בחרו בכינוי ייחודי, או (הכי טוב) הרשמו באתר, כדי שנוכל לדעת מי כותב את התגובה ולהתייחס בהתאם.
5. אם הנכם מגיבים חדשים או שצירפתם לתגובה שלכם יותר מקישור אחד, המתינו בסבלנות עד שתגובתכם תאושר.
6. חובה לקרוא את תנאי השימוש באתר לפני פרסום תגובה.
7. תגובות שכל מטרתן להשמיץ ו-או לזלזל באתר או במי מגולשיו לא יפורסמו
מנהל הפרוייקט שומר לעצמו את הזכות לערוך תגובות שאינן הולמות ו/או לחסום גולש מלהגיב...

השאירו תגובה

קבלו את התגובות ב RSS

שמרו על כללי פרסום התגובות בבקשה

כדי להוסיף תמונתכם לתגובות הרשמו באתר: Gravatar .

קבלו עדכונים בחינם למייל»

הרשמו בחינם וקבלו עדכונים פעם בשבוע על ידיעות חדשות מהאתר. תמיד תוכלו להסיר את כתובתכם בקלות ואנו מתחייבים לא למסור לגורם שלישי את המייל.
  • רגע אחד...
אמת אחרת בפייסבוק
 
כבר עשית לנו לייק בפייסבוק?

בעזרתכם נוכל להגיע ליותר אנשים עם המידע...

אל תציג הודעה זו שנית