- פרויקט אמת אחרת - http://www.emetaheret.org.il -

על ריטלין, קוקאין ומה שביניהם

מאת אילן סלומון, רוקח

בעלון לצרכן של תרופת הריטלין, שנבדק ואושר על ידי משרד הבריאות ב-2010 כתוב: "הפרעת קשב וריכוז הינה הפרעת התנהגות בילדים ומתבגרים. קרוב ל-3% מהילדים סובלים מהפרעה זו."
בסוף יולי 2012 ביקרתי יחד עם הפסיכיאטר ד"ר ריקרדו שטיינבאום בעיר שדרות.
כששמע על פעילותי ההתנדבותית בחשיפת נזקי הריטלין יחד עם עמותת "מגן לזכויות אנוש",
ביקש להתרשם באופן אישי מהיקף צריכתו בקרב תלמידים. בדיון הציבורי שערכנו שם בהשתתפות הורים ואנשי חינוך גילינו נתונים מבהילים! הסתבר שיותר משליש מתלמידי בתי הספר בשדרות והסביבה נוטלים ריטלין, ומצוקת ההורים גדולה.

בנספח זה אנסה להסביר כיצד נקלענו למצב הזה, וכיצד ראוי שננהג לאור העובדות הללו כהורים וכאזרחים.

מה צריך לדעת על ריטלין?

ריטלין וכן קונצרטה מכילים את אותו חומר פעיל: מתיל פנידאט, אשר מצוי תחת פקודת הסמים המסוכנים (סם בפיקוח) על פי הגדרת החוק בישראל ובעולם המערבי.
מתיל פנידאט הינו סם מרץ מעורר, הדומה במבנהו הכימי, בהשפעתו ובדרך פעולתו לקוקאין.

באיור א', בעמוד הבא, ניתן לראות שני אטומי חמצן המסומנים באפור במולקולת הקוקאין שאינם יציבים, ושבהתפרקותם יוצרים את שלד הריטלין, שמשפיע על המוח באותו מנגנון פעולה כמו הקוקאין.
הסיבה שחומרים אלה, הקרויים "אמפטאמינים", משפיעים כך על המוח, הינה המבנה המשותף לכולם, אשר מסומן בשחור באיור ב' שמופיע בעמוד הבא, וקיים גם בסמים לא חוקיים נוספים כמו האקסטזי והמתאמפטאמין (קריסטל).

איור א'

[1]

איור ב'

[2]

בדומה לבני משפחתו, גם הריטלין גורם לתלות כפי שניתן לקרוא גם באזהרות המצוטטות מתוך עלון הריטלין בעברית:

"שימוש לא הולם בתכשיר עשוי לגרום לו להיות ממכר"
"שימוש ממושך בלתי מבוקר עלול לגרום לתלות ולתופעות פסיכוטיות, לכן אין להשתמש בתרופה זו לעיתים קרובות או תקופה ממושכת בלי להיוועץ ברופא"
"יש צורך בהשגחה רפואית לאחר הפסקת הטיפול בתרופה"

נתקלתי בלא מעט צעירים, שכאשר הפסיקו ליטול ריטלין לאחר שימוש של שנים, חשו ירידה ביכולת המנטלית, דיכאון, חרדות וקשיי תפקוד בחיים. במצב הנוכחי צעירים אלה מחליפים בהמוניהם את צריכת הריטלין בשימוש לרעה בסמים או בנטילה קבועה של סמים פסיכיאטריים אחרים.

הורים שרוצים לנסות בעצמם את הריטלין לפני שיתנו אותו לילד, אמורים ליטול ארבעה כדורים בבת אחת אם משקל גופם הינו פי 4 ממשקל גופו של הילד. החוק, כמובן, אוסר על צריכת ריטלין שנרכש עבור אדם אחר כמו על כל שימוש בו לרעה.

ב-2007 הורה ה-FDA האמריקני לצרף לריטלין עלון מיוחד שמזהיר מפני הופעת בעיות פסיכיאטריות כולל תגובות פסיכוטיות במהלך נטילת ריטלין, בעיות לב כולל אוטם שריר הלב ומוות פתאומי. עד לשנה זו דווחו בארה"ב 51 מקרי מוות פתאומי במהלך נטילת ריטלין.

הריטלין מאוחסן בכספת של בית המרקחת. כל ניפוק שלו חייב להירשם באותו רגע בספר הסמים. כל בתי המרקחת בארץ מחויבים להעביר למשרד הבריאות דוח שנתי מסכם הכולל פירוט חודשי של כמויות הריטלין שמכרו.
להלן היקף המכירות של ריטלין (וקונצרטה) בישראל על פי נתוני אגף הרוקחות:

[3]

ניתן לראות בבירור כי מאז שנת 2008 צריכת הריטלין בישראל עולה בתלילות חסרת תקדים ומדאיגה. חשוב להבין שכמויות אלה אינן מתייחסות למשקל הכדורים אלא רק למשקל החומר הפעיל שבתוכם. לכן, כדי להעריך את משקל הכדורים עצמם, יש לכפול את הכמויות האלה פי 10 בערך. ניתן לכן לומר כי בשנת 2010 נופקו כ-5 טון של כדורי ריטלין וקונצרטה לציבור בארץ.

על פי הערכות, כ-30 אחוז מתלמידי התיכון בארץ נוטלים ריטלין לפני בחינות הבגרות, רבים משיגים את הכדור באופן לא חוקי מידי חבריהם. כ-40 אחוז מהתלמידים במוסדות ההשכלה הגבוהה נעזרים בריטלין במהלך הלימודים. כ-20 אחוז מתלמידי בתי הספר היסודיים והגנים נוטלים ריטלין באופן קבוע. האחוז גבוה בהרבה בקרב אוכלוסיות של עולים חדשים, ומשפחות שנתמכות על ידי שירותי הרווחה. במסגרות החינוך המיוחד ובפנימיות הרווחה אחוז נוטלי הריטלין עומד על כ-80 אחוז ויותר, לעיתים בשילוב תרופות פסיכיאטריות נוספות. קיימת עלייה תלולה גם במספר המבוגרים שנוטלים ריטלין.

הפרעת קשב – הגדרה פסיכיאטרית שהולידה מגפה "מידבקת"

בשנות החמישים נהגו רופאים לכנות אוסף של תסמינים שהיו מופיעים לעיתים לאחר חבלה מוחית בשם: "נזק מוחי מזערי". בהמשך נהגו להשתמש בתווית זו גם בנוגע לקשיי למידה, בעיות התנהגות או פעלתנות חריגה שלא היה להם כל רקע של חבלה או של נזק מוחי.

בשנת 1968 הוליד מדריך האבחונים הפסיכיאטרי האמריקני, ה-DSM, במהדורתו השנייה את ההגדרה "תגובת תנועתיות-יתר בילדות". כיוון שלא הייתה הגדרה אחרת, היא הוכללה גם על ילדים ללא תסמיני היפראקטיביות.

בשנת 1980 נולד לראשונה, ב-DSM-III, המונח הפרעת קשב וריכוז (ADD) עם היפראקטיביות ובלעדיה. בהדפסה המעודכנת שלו בשנת 1987 נולד המונח ADHD, כאשר האות H מייצגת את המונח היפראקטיביות.

בשנת 1994 ב-DSM-IV נותר רק המונח ADHDשחולק כעת ל-3 תת סוגים: 1. חסר קשב, 2. היפראקטיבי ו/או אימפולסיבי, 3. שילוב של שניהם.

בין השנים 1998-1991 זינק רישום הריטלין לילדים בארה"ב ב-500%.

בשנת 1998, עקב חשש ציבורי שאנשי המקצוע מבצעים אבחון-יתר ורישום-יתר של ריטלין לילדים בארה"ב, כמו גם מצוקה של אנשי המקצוע, שלא היו בידם כלי אבחון אובייקטיביים (דבר שלא השתנה עד היום – א"ס), אירגן המכון האמריקני הלאומי לבריאות הנפש כנס ארצי של מומחים לנושא. במסר המסכם של הכינוס נאלצו המומחים להודות במפורש כי א. "המקור או המקורות של הפרעת הקשב הינם משוערים." ב. "אין ברשות המומחים אבחון הולם, ולכן תקפותה של ההפרעה החדשה נשארת בעיה."

נדנדת הריטלין – אימתם של המורים

אמרנו קודם שריטלין הוא כדור מרץ שמגביר את הערנות. אם כך, כיצד מצליח הריטלין לרסן התנהגות היפראקטיבית? התשובה לכך טמונה במינון. כשריכוז הריטלין בדם גבוה, הוא "מרגיע" או מרסן. כשריכוזו נמוך – הוא ממריץ. זו הסיבה שבשעה הראשונה המורים רואים תלמידים מרוסנים, מעין "זומבים", ואילו בשעות הצהריים הם מדווחים על מצבי חוסר שקט קיצוניים. זה דומה לאלכוהול וקפה שמעוררים וממריצים בריכוזים נמוכים, אולם מדכאים את מערכת העצבים בריכוזים גבוהים.

מסתבר, אם כן, שה"ריבאונד", שהמורים עדים לו בשעות הצהריים, איננו עדיין תופעת גמילה מריטלין, אלא ההשפעה הממריצה הרגילה של כדורי מרץ כאלה. אותם ילדים היפראקטיביים, שרצינו להרגיע, הם כעת על "ספידים", וכאשר משתמשים בכדורי מרץ כדי להרגיע פעלתנות-יתר, מה הפלא שמתקבל תוהו ובוהו גמור? הפתרון של חברות התרופות הוא לתת מינון גדול יותר של ריטלין באמצעות תרופות פטנט אשר משחררות ריטלין נוסף בכל פעם שהריכוז בדם מתחיל לרדת. לשם כך פותחו הקונצרטה והריטלין בשחרור מושהה, אולם התלמיד צריך כעת לספוג לגופו כמויות משולשות של ריטלין מדי יום רק כדי למנוע מה"שד" להתפרץ. הנה עוד הוכחה לכך שהריטלין גורם לתלות: אסור להפסיק לתת אותו, כי הפסקתו מביאה להחמרת ההיפראקטיביות, שמייחסים אותה באופן שגוי לתלמיד עצמו, ושבגינה הוא עשוי גם להיענש על לא עוול בכפו.

הפרעת קשב והפרעות התנהגות ולמידה חודרות לאקדמיה

בשנות ה-70 היה הריטלין מותר לשימוש בארץ רק ככדור מרץ מעורר למצבים של נרקולפסיה (מעין ישנוניות-יתר). ידוע שרופאים היו רושמים אותו אז לאנשים שרצו לרדת במשקל בגלל ההשפעה מפחיתת התיאבון, והיו גם הקיבוצים, שבהם האחריות על הריטלין הייתה בידי אחיות, וקיימים דיווחים כי אלה היו מעבירות את הריטלין שהרופא רשם, בניגוד לחוק, כמובן, ישירות לידי המטפלות, והן היו מחלקות ריטלין לילדים חסרי שקט או לאלה שהתקשו בלמידה לעיתים על בסיס יומי בידיעת ההורים או שלא בידיעתם וללא כל קשר לאבחון.

המהדורות החדשות של מדריך האבחון הפסיכיאטרי קיבלו סיקור נרחב גם במדיה בארה"ב. בשנת 1996 פירסם מגזין ה"ניוזוויק" האמריקני בכתבת השער שלו כי: "הפרעת קשב וריכוז היא ההפרעה הפסיכיאטרית מספר אחת בקרב ילדים." לא קשה לשער כיצד טענה כזו המופצת באמצעי התקשורת משפיעה על הציבור ועל הצורך מצד האקדמיה לתת תשובות. כתבות דומות התפרסמו גם בארץ וכללו כמות רבה של מחקרים שצוטטו, שניסו במאמצים רבים להוכיח את קיומה הביולוגי של הפרעת הקשב וריכוז (ועדיין מנסים – א"ס).

ב-1999 הוקם בארץ ארגון "פרמה ישראל", שלמעשה מאגד בתוכו את האינטרסים של תאגידי הענק של חברות התרופות מחו"ל, ביניהן חברת נובארטיס, יצרנית הריטלין וחברת יאנסן סילג, יצרנית הקונצרטה. הארגון פועל מאז כדי להרחיב את כמות המחקר שיחזק את צריכת התרופות בארץ באמצעות פעילות מול האקדמיה, אנשי המקצוע, משרד הבריאות, בית המחוקקים ומול כלי התקשורת בארץ. בכל הנוגע לענייננו, משמעות הדבר היתה יותר אזכורים בכלי התקשורת על הצורך והחשיבות של טיפול תרופתי בריטלין, ורופאים רבים יותר שהתראיינו לטובת הנושא. למותר לציין שחברות התרופות הינן לקוח חשוב עבור תאגידי התקשורת הפרטיים בישראל, ולציבור אין מידע זמין לגבי היקף המעורבות שלהם בקביעת התכנים שבתקשורת האלקטרונית או הכתובה כמו תוכניות אירוח בהנחיית רופאים או מפורסמים שמתגייסים לספר שהריטלין הציל את חייהם, אבל מקפידים לא לתאר את ההרגשה הזוועתית שהם חווים כאשר השפעתו פגה.

פעילות זו של קידום היקף השימוש בריטלין התחילה בהשתלמויות מקוצרות לרופאי ילדים שמשרד הבריאות ארגן בשנים 2008-2007, כדי להתיר גם להם לבצע אבחונים של הפרעת קשב וריכוז ולרשום ריטלין. כן הוספה התוויה בעלוני הריטלין והקונצרטה, שמתירה שימושם גם להפרעת קשב אצל מבוגרים.

החל מינואר 2009 שונתה פקודת הסמים המסוכנים, כדי לאפשר העלאת המינון המכסימלי המותר של ריטלין ביום ל-90 מ"ג. החל מנובמבר 2011 אומצה בארץ הנחיית איגוד רופאי הילדים האמריקנים להוריד את הגיל המותר לרישום ריטלין מגיל 6 לגיל 4. עוד נקבעו נקודות זיכוי במס הכנסה ומענק מטעם הביטוח הלאומי להורים שביצעו אבחון נוירולוגי המאשר שלילדם יש הפרעת קשב.

פסיכיאטרים של ילדים ונוירולוגים הקימו מכוני אבחון רבי-השפעה וכמובן התראיינו בכלי התקשורת כדי להסביר את חשיבות האבחונים ואת חשיבות הטיפול בריטלין. אחד הטיעונים הנפוצים של אנשי המקצוע, שכבר הופרך מאז, היה שהריטלין עוזר רק למי שיש לו הפרעת קשב. בינתיים הפך הריטלין לסם מסיבות קל להשגה ונפוץ בקרב צעירים שכותשים אותו לאבקה ומסניפים אותו בדיוק כמו קוקאין.
העובדה היא שאף שמדובר בהפרעה שמקורה מעורפל ונתון לוויכוח, ואף שלא קיים בנמצא אבחון חד-משמעי בעל תוקף מדעי מתקבל על הדעת, אותם קריטריונים שקבע המדריך הפסיכיאטרי הפכו להיות השפה החדשה של פסיכיאטרים, נוירולוגים ורופאים בכלל, פסיכולוגים, מורים לחינוך מיוחד ועובדי הוראה בכלל, עובדים סוציאליים, אחיות, יועצות חינוכיות ומנהלנים בתחום החינוך והבריאות.
מעניקים הקלות ומחלקים ריטלין לכל מי שעובר אבחון

מהרגע שהוענקו הקלות בלמידה או כדורי מרץ למתקשים, כולם פתאום החלו להתקשות. כדי שסטודנטים יוכלו לקבל הקלות בלמידה או ריטלין, הם היו צריכים לעבור אבחון ולהוכיח שהם לקויים. אם קשה לי ללמוד או להתרכז בלימודים, ואני מעדיף שיהיה לי קל, אז מה כבר משנה אם יש לי הפרעת קשב וריכוז או לא, מה שחשוב הוא שאוכל להשיג הקלות או מרשם לריטלין.
כמו הפרעות פסיכיאטריות נוספות שבהן הפסיכיאטר חייב להסתמך על דברי המטופל, כמו אצל משתמט משירות צבאי המשתמש במשפט הקסם: "אני חושב להתאבד", כך הפכה "הפרעת קשב וריכוז" לשיטה קלה ופופולארית להפחית את נטל הלימודים הגבוהים ומבחני הגמר. שלושת האחוזים באוכלוסייה (כפי שהעריכו הוגי הפרעת הקשב) שאולי באמת סובלים מהפרעת קשב וריכוז, סללו את הדרך לכל מי שרוצה הקלות או ריטלין. מספיק שיספר למאבחן כי אינו מרוכז בשיעור. בבתי הספר התיכונים דורשים הורים לאבחן את ילדיהם כדי להקל עליהם. הם לא יודעים שהאבחון "מדביק להם תווית" של הפרעה פסיכיאטרית לכל החיים, ושמלאכת האבחון נמסרה במכוון לנוירולוגים ולא לפסיכיאטרים, בדיוק כדי להצניע עובדה זו.

אולם המרכיב המסוכן ביותר בכל התהליך הזה הוא האבחון המוקדם של ילדי הגן ובתי הספר. הדגש במערכת החינוך התהפך: פסיכולוגים במערכת החינוך הרגישו כעת חובה לוודא שאין הם מפספסים ילדים שחס ושלום "סובלים" מההפרעה ואינם "מטופלים". היועצות נתבקשו לערוך תצפיות על הילדים ולדרוש מהמורים ומהגננות לכתוב דוחות אישיים מפורטים כדי לדאוג שכל ה"נזקקים לטיפול" יאותרו, יאובחנו ויטופלו.
ההסכמה הרבה שנוצרה סביב ההגדרות השונות במוסדות להשכלה גבוהה, והתוקף הרב שיצרו יחסי הציבור המתוכננים היטב בכלי התקשורת, גרמו לכך שהורים, שמסיבה כלשהי לא חשבו שהילד צריך לעבור אבחון, או שלא רצו לתת לו ריטלין מתוך ידיעת הסיכונים שבו, היו צריכים להתמודד מול סוללה שלמה של אנשי מקצוע שהעדיפו את השפעתו המיידית ואת התועלת של המערכת מכך שהילד יהיה שקט יותר או יעלה את ממוצע הציונים של בית הספר במבחני ההשוואה הארציים.

לחצו לקריאת ההמשך בעמוד הבא…

משחק האבחונים

חלק בלתי נפרד מהאבחון הנוירולוגי או הפסיכיאטרי הוא מילוי שאלונים על ידי הצוות החינוכי וההורים. ברור שכאשר נשאלים על כל כך הרבה סעיפים שעוסקים בהתנהגויות של ילדים (שבמצבם הטבעי אינם מרוכזים או קשובים או חסרי מעש בצעירותם), הסיכוי "לצאת חף מפשע" מאבחון כזה הוא קלוש. יוצא שדוחות אלה פועלים כהלשנה על הילד ויוצאים נגדו. ההונאה הגדולה שבאבחון הנוירולוגי והפסיכיאטרי הינה שהרופא משמש רק חותמת גומי: בסופו של דבר אותו רופא רק מאשר בחתימתו את האבחנה הגורלית שדיווחי הצוות החינוכי כבר חרצו מראש. זה בולט במיוחד במסגרות החינוך המיוחד ובפנימיות הרווחה.
מחדל נוסף מספק לנו "מבחן TOVA" (ראשי תיבות באנגלית של "בדיקת משתני קשב"), אשר בודק ביצועים של הנבדק מול מחשב לפני מתן ריטלין ואחריו. ברור שבפעם השנייה הנבחן כבר יודע מה רוצים ממנו. הוסיפו לזה את הריטלין ותקבלו מניפולציה קלאסית, שרק מחזקת את הטענה שמהרגע שלקחתי ריטלין כבר לא משנה אם יש לי הפרעת קשב או לא.

אבחון פסיכו-דידקטי עלול להיות מלכודת נוספת. אבחון זה בא לבחון את היכולת הלימודית של הילד בעסקת חבילה יחד עם מצבו הנפשי. ובאמת, איזה ילד שמתקשה בלימודים לא יחשוב מחשבות לא טובות על עצמו? ההיגיון אומר כי יש צורך לעזור לו בלימודים כדי לשפר את ההערכה העצמית שלו לפני שמתחילים לאבחן את מצבו הנפשי. בפועל ההורה מתפשר על עסקת החבילה. הוא מסכים לבצע אבחון פסיכולוגי לילד, כי נאמר לו שפסיכולוג לא יכול לרשום ריטלין. אולם מספיק שהפסיכולוג ממליץ לבצע "בירור נוירולוגי או פסיכיאטרי" כדי להגיע היישר אל הנוירולוג, לקבל תיוג של "הפרעת קשב" ומרשם לריטלין.

אבחון נוירולוגי או פסיכיאטרי לקשב וריכוז לא באמת כולל בדיקה של המוח. כאשר הנוירולוג קובע כי יש בעיה נוירולוגית במקרים של קשב וריכוז, זוהי מסקנה משוערת בלבד ואין לה בסיס מדעי עובדתי. הבדיקה הנוירולוגית היחידה שהנוירולוג עושה כאשר הוא מאבחן לקשב וריכוז, היא בדיקת רפלקסים ואישונים. עוד גישה שהורים מדווחים עליה היא: "בואו ננסה ריטלין לכמה ימים ונראה אם זה יעזור."
לכל המחדלים שציינתי צריך להוסיף את אותם מקרים שבהם ההורה שמע שהריטלין עוזר, ולכן הוא ממלא את השאלונים כדי שהנוירולוג ירשום לילד ריטלין. אילו ניתן היה לערוך אבחון אובייקטיבי, לא היה ניתן להשיג סמים חוקיים או הקלות בדרכים ערמומיות עבור ילדינו רק בגלל הלחץ החינוכי להצליח בבית הספר.

אפילו להסתדרות הרפואית נמאס לשחק באבחוני קשב וריכוז

מ-7 בפברואר 2011 אושרה בישראל בעידוד ועדת האתיקה (?) של ההסתדרות הרפואית הנפקת מרשם לריטלין בידי כל רופא משפחה, למטופלים בגיל 18 ומעלה המעוניינים בכך, גם במקרה שלא אובחנו כלוקים בהפרעת קשב וריכוז, שבעקבותיה הם נדרשים לתרופה מסיבה רפואית.
החלטה זו הינה החלטה גורלית שבעצם אומרת לנוירולוגים ולפסיכיאטרים: הפסיקו "לשחק" בהגדרות ובהפרעות. השורה התחתונה איננה ההגדרה אלא התרופה, ואם מישהו רוצה תרופה אז תנו לו. גם אם מדובר בסם מסוכן וגם אם מדובר בחומר שגורם לתלות. אם תבחנו באומץ את ההחלטה הזו, תוכלו לצפות מראש את המהלך הבא: לשם מה ללכת לרופא כדי לבקש מרשם לריטלין? למה לא ללכת ישר לרוקח? הרי הרופא לא צריך לבדוק כלום. הוא בסך הכול חותמת גומי לבקשה שלי לצרוך ריטלין. זה דומה לאבחון: אם המורה רואה שיש לילד קשיים, לשם מה צריך לבזבז זמן וכסף אצל הנוירולוג שרק נותן לזה שם? אם יש לו קושי – בואו נעזור לו!

פסיכולוגים, רדו מתלמידים!

עוד ב-1978 שרו חברי להקת פינק פלויד הבריטית: "מורים, רדו מהתלמידים!" בלווי אנימציה של מטחנות בשר שעושות מהתלמידים קציצות אחידות בגודלן. רבע מאה אחר כך אי אפשר עוד להאשים את המורים שהפכו כבר בעצמם לקציצות על ידי הפסיכולוגים החינוכיים, "המומחים" לאבחונים. אלה גזלו מהמורים את הזכות לעזור לתלמידים כל עוד אלה לא עברו "בירור מקצועי מקיף". ילדים בני ארבע בישראל עוברים כיום תצפיות ממושכות ואבחונים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים וצורכים ריטלין. כמעט כל הורה נקרא בשנים הרכות של בית הספר היסודי לבצע אבחון או אבחון מעודכן לילדיו, וכל זה למה? כדי שהילד לא ייכנס לדברי חברו, לא ינענע את ידיו ורגליו, לא ישכח חפצים בבית הספר, לא ייטה להיות דברן או לא יתקשה לחכות לתורו. אלה הם חלק מהקריטריונים של "הפרעת קשב וריכוז", שאכן 30 אחוז ויותר מהאוכלוסייה לא עומדים בהם, לא כילדים ולא כמבוגרים. הדיבורים על אבחון נכון או אבחון מקצועי או אבחון פרטי כבר אינם תופסים. הגולם קם על יוצרו ומאיים להשמידו, וברור כשמש שמישהו חייב לעצור את הטירוף הזה!

מאבחנים בשירות "האח הגדול"

בתוכנית הריאליטי "האח הגדול", ששמה הושאל מ-"1984" – ספרו הכול כך אקטואלי של הסופר ג'ורג' אורוול – עבד פסיכיאטר בשירות ההפקה. על פי הנטען הוא העדיף לתת למטופלים טיפול תרופתי כדי לשרת את האינטרסים של ההפקה, במקום להמליץ להם לעזוב את התוכנית המלחיצה, מה שהיה אמור להמליץ אילו באמת דאג לאינטרסים שלהם כמטופלים.

הפסיכולוגים, הנוירולוגים והפסיכיאטרים, שאליהם מופנים ההורים לביצוע אבחונים גם אם אינם עובדים רשמיים של משרד החינוך, מטבע הדברים ישתדלו לתת המלצות טיפוליות שתהיינה תואמות למה שמנהלת בית הספר שהמליצה עליהם תרצה לשמוע, כמו טיפול בריטלין, שנותן תוצאות מהירות גם אם עלול לפגוע בבריאותו של הילד. אם לא כן, לא תשלח אליו נבדקים נוספים. זה נקרא קשרי עבודה. משום כך הכרחי לנתק את הקשר בין אנשי המקצוע לבין בתי הספר ולתת להורים את הזכות האוטונומית לקבל את המלצותיהם המקצועיות או לדחות אותן.

מי באמת לוחץ על ההורים לאבחן ולתת ריטלין?

משרד החינוך חוזר וטוען כי בתי הספר אינם ממליצים להורים להשתמש בריטלין. האמת היא שהם באמת אינם עושים זאת. הם רק לוחצים על ההורים ללכת לאבחון, ורק לוחצים עליהם לתת את הריטלין שהנוירולוג, איש המקצוע, המליץ לתת.
אם ההורים מסרבים לאבחן את הילד, הוא אינו יכול לקבל הקלות או עזרה לימודית נוספת. בנוסף, בית הספר מדווח על כך לשירותי הרווחה, ואלה מזמינים את ההורים לפגישה. אם הם עומדים בסירובם, הם עלולים להיות מוזמנים לבית המשפט, כדי שהוא יחייב אותם לעשות זאת.
אם ההורים אבחנו את הילד, באבחון נקבע כי הוא סובל מהפרעת קשב, והאבחון הועבר לבית הספר, הצוות החינוכי צפוי ללחוץ עליהם לתת לו ריטלין או שהילד יושעה, יורחק או יועלה לוועדת השמה, שתדון בהעברתו לחינוך המיוחד. בית הספר אמור גם לדווח על מקרים כאלה לרשויות הרווחה, שמתוקף חוק הנוער ידרשו מההורים לתת לילד את הטיפול שקבע איש המקצוע. אם ההורים מסרבים, יכולות רשויות הרווחה להכריז על הילד "קטין נזקק", לקבוע שההורים "מזניחים", ולבקש אישור מבית המשפט להוציא את הילד מהבית לפנימיות הרווחה או למשפחות אומנה.

זכויות ההורים אינן מסתיימות כאשר השיעור מתחיל!

לסיכום: גם החיפוש הקדחתני אחר תחליף לריטלין הינו עדיין הסכמה עם הרעיון שהילדים שלנו לא מתאימים לבתי הספר הקיימים במדינה, ושאם לא ניתן להם תרופה כלשהי סיכוייהם להצליח יהיו נמוכים.
אם כל ילד שלישי במדינה לא מתאים למסגרת החינוכית המקובלת, מה זה אומר על המסגרת עצמה?
ישנן תשובות חינוכיות נפלאות, שיכולות להתאים כמעט לכל ילד באשר הוא, אבל מימושן יהיה אפשרי רק כאשר מאות אלפי ההורים במדינה, שהם כוח עצום, יסרבו לשתף פעולה עם מגפת ה"קשב וריכוז" שהפיצו הפסיכיאטרים, לא יתירו לפסיכולוגים לפרוש את רשתות האבחונים שלהם ולהדביק תוויות מכפישות על עשרות אלפי הילדים שנתפסים בהן, ולא יאפשרו לחברות התרופות להרעיל את נפשות הילדים הרכות באמצעות סמים. זכויות ההורים הן המפתח!
עלו והצליחו!

המאמר 'על ריטלין, קוקאין ומה שביניהם' נכתב על-ידי אילן סלומון, רוקח.
הוא הופיע לראשונה בנספח לספר "ללא ריטלין" שהופיע בהוצאת פוקוס.