אין צורך להיבהל מההתחממות הגלובלית.
אין טענה מדעית משכנעת לכך שצריך לפעול באופן דרסטי ל"דה-קרבוניזציה" – סילוק מזהמים פחמניים – מהכלכלה העולמית.
הערת העורך: 16 מדענים חתמו על הדברים הבאים, שמותיהם מופיעים בתחתית המאמר.
כל ההדגשים אינם מופיעים במקור.
כל מועמד למשרה ציבורית בכל אחת מן הדמוקרטיות המודרניות נדרש כיום להחליט מה עליו לעשות, אם בכלל, בנושא "ההתחממות הגלובלית". המועמדים צריכים להבין שהטענה החוזרת ונשנית שלפיה כמעט כל המדענים דורשים פעולה דרמאטית להפסקת ההתחממות הגלובלית איננה נכונה. למעשה, מספר גדל והולך של מדענים ומהנדסים בעלי שם לא מסכימים עם הטענה שדרושות פעולות דראסטיות לעצירת ההתחממות הגלובלית.
בספטמבר יצא הפיסיקאי איוואר גיבר [Ivar Giaever], זוכה פרס נובל ותומכו של הנשיא אובמה בבחירות האחרונות, בהכרזה פומבית על התפטרותו מן "האגודה האמריקאית לפיסיקה" [APS] במכתב שפתח במילים אלה: "לא חידשתי [את חברותי] משום שאינני יכול לחיות עם הצהרת המדיניות של האגודה". בהצהרה נאמר כי: "יש ראיות חותכות לכך שהתחממות כדור הארץ מתרחשת. אם לא יינקטו צעדים להפחתת הזיהום, צפויים שיבושים משמעותיים במערכות הפיסיות, האקולוגיות והחברתיות של כדור הארץ, וביטחונה ובריאותה של האנושות צפוי להיפגע בסבירות גבוהה. עלינו להתחיל להפחית כבר עכשיו את פליטת גזי החממה". לדברי ד"ר גיוור,
"טוב ויפה לדון במסגרת ה- APS בשאלה האם המסה של הפרוטון משתנה עם הזמן וכיצד מתנהג המולטי-יוניברס, אולם העדויות להתחממות הגלובלית אינן ניתנות להפרכה"?
למרות מסע התעמולה שנערך מזה כמה עשורים לכפות על הציבור את המסר שלפיו, הכמות המתרבה של "זיהום" מפחמן דו חמצני צפויה להשמיד את הציוויליזציה האנושית, מספר גדול של מדענים, ובכללם מספר גדול של מדענים בולטים מאוד, שותפים לדעותיו של ד"ר גיוור; ומספר המדענים ה"כופרים" בהתחממות הגלובלית גדל מדי שנה. הסיבה לכך היא אוסף של עובדות מדעיות עיקשות.
אולי העובדה המטרידה ביותר היא, שמזה עשור שנים ויותר, אין עלייה בהתחממות הגלובלית.
הדבר ידוע לממסד ההתחממות, כפי שניתן לראות מן האי-מייל [שכונה "האקלים-גייט"] ששלח מדען האקלים קווין טרנברת [Kevin Trenberth] בשנת 2009: "העובדה היא שאיננו יכולים להסביר את חוסר ההתחממות
הנוכחי, דבר השׂם אותנו ללעג ולקלס". אולם ההתחממות לא מתרחשת רק אם אנו מאמינים למודלים הממוחשבים, שבהם היזון-חוזר, לכאורה, שכרוך בהתאדות מים ובעננים מגביר מאוד את ההשפעה המצומצמת של CO2.
היעדר התחממות מזה עשור שנים ויותר – ולמעשה, ההתחממות הקטנה ממה שצפו המדענים ב-22 השנים מאז החל "הפאנל הבין-ממשלתי בנושא שינוי האקלים" (IPCC) להנפיק תחזיות – מצביע על הפרזה גדולה בתחזיות המודלים הממוחשבים לגבי הגברת ההתחממות על ידי CO2. לנוכח מצב מביך זה, אלה שמתריעים על ההתחממות הגלובלית הסיטו את תשומת הלב הציבורית מן ההתחממות, והעבירו אותה לתופעות של מזג-אוויר קיצוני, כדי שיוכלו לייחס כל חריגה בדפוסי מזג האוויר הכאוטיים שלנו לפליטת CO2.
העובדה היא ש-CO2 אינו גורם מזהם. CO2 הוא גז חסר צבע וריח, הנפלט בריכוזים גדולים בנשיפה של כל אחד מאיתנו, והוא מרכיב חיוני של מחזור החיים בביוספרה. הצמחייה משגשגת טוב הרבה יותר עם תוספת CO2, כך שבעלי חממות נוהגים להעלות את ריכוז ה-CO2 פי שלושה וארבעה לשיפור הצמיחה. אין כאן הפתעה גדולה משום שהאבולוציה של צמחים ובעלי חיים התרחשה כאשר רמת הריכוז של CO2 היתה גבוהה פי עשרה מהיום. שיפור בזני הגידולים, בדשן כימי ובטיפול חקלאי תרם להגדלת יבולים חקלאיים במאה השנים האחרונות, אולם חלק מהגידול נובע כמעט בוודאות מתוספת CO2 באטמוספרה.
למרות העלייה במספר המדענים החולקים בפומבי על ההתחממות, בשיחות פרטיות אומרים מדענים צעירים רבים כי בעוד שגם להם יש להם ספקות רציניים לגבי ההתחממות הגלובלית, הם פוחדים לומר זאת בגלוי מחשש שלא יקודמו – או גרוע מכך.
יש להם סיבה טובה לדאגה.
בשנת 2003, ד"ר כריס דה פריטאס [Dr. Chris de Freitas], עורך הביטאון "מחקר אקלימי", העז לפרסם מאמר ביקורת עמיתים [a peer-reviewed article] שהסתיים במסקנה הלא-תקינה פוליטית (אך נכונה מבחינת העובדות) שאין דבר יוצא דופן בהתחממות המתרחשת בשנים האחרונות בהקשר לשינויים האקלימיים באלף השנים האחרונות.
ממסד ההתחממות הבינלאומי מיהר לצאת במסע תעמולה תקיף לסילוק ד"ר דה פריטאס מתפקידו כעורך הביטאון ולהביא לפיטוריו ממשרתו באוניברסיטה.
למרבה המזל, ד"ר דה פריטאס הצליח לשמור על משרתו האוניברסיטאית.
לא זו הדרך בה אמור המדע לפעול, אך כבר ראינו כדבר הזה לפני כן – לדוגמה, בתקופה המפחידה של מחטף הדיסציפלינה הביולוגית בברית המועצות על ידי טרוֹפים ליסנקו [Trofim Lysenko]. ביולוגים סובייטיים שהאמינו בגלוי בקיומם של גֶנים – שלטענת ליסנקו לא היו אלא המצאה בורגנית – פוטרו ממשרתם. רבים מהם נשלחו לגולאגים, וחלקם נידונו לעונש מוות.
מדוע לוהטות הרוחות כל כך בנושא ההתחממות הגלובאלית, ומדוע הנושא כה מטריד עד שהאגודה האמריקאית לפיסיקה, שממנה התפטר ד"ר גיוור לפני מספר חודשים, מסרבת לבקשתם הסבירה של חברי האגודה להסיר את המילה "incontrovertible" [בלתי ניתן להפרכה] מהתיאור של הסוגיה המדעית? יש לכך מספר סיבות, אולם נקודת פתיחה טובה תהיה השאלה הנושנה "cui bono?" או בשפה עדכנית "מי מרוויח מזה"?
זריעת בהלה בסוגיית האקלים מאפשרת רווח גדול לרבים, מספקת מימון ממשלתי למחקר אקדמי וסיבות לגידול הבירוקרטיה השלטונית. (וגם סיבות טובות להגדלת הכוח הממשלתי על חשבון כוחו וזכויותיו של האזרח. נ.ד.כ)
זריעת בהלה גם מספקת לממשל תירוץ להעלאת המסים, לחלוקת סובסידיות מכספי משלם-המסים לעסקים המבינים איך פועלת המערכת הפוליטית, ולפיתוי אנשים לתרום למפעלי צדקה המבטיחים להציל את הפלנטה.
ליסנקו וצוותו חיו ברווחה גדולה והגנו בלהט על הדוֹגמה שלהם ועל הפריווילגיות שזו העניקה להם.
משיחות עם מדענים ומהנדסים רבים שבחנו בקפידה ובאופן בלתי-תלוי את מדע האקלים, יש לנו מסר להעביר לכל מועמד למשרה ציבורית: אין שום טיעון מדעי משכנע לכך שצריך לפעול נחרצות ל"דה-קרבוניזציה" של כלכלת העולם. גם אם נקבל את תחזיות האקלים המנופחות של IPCC, אין הצדקה כלכלית למדיניות תקיפה של שליטה בפליטת גזי-החממה.
מחקר שנערך לאחרונה לגבי מגוון רחב של אפשרויות מדיניוּת על ידי כלכלן אוניברסיטת ייל בארה"ב ויליאם נורדהאוס [William Nordhaus] העלה שהיחס הגבוה ביותר כמעט של יתרון-מול-עלות יושג באמצעות מדיניות שתאפשר 50 שנה נוספות של צמיחה כלכלית שלא תופרע על ידי שליטה בפליטת גזי-חממה. במיוחד תועיל מדיניות זו לחלקים הפחות מפותחים בעולם המעוניינים לקבל את אותם היתרונות של רווחה חומרית, בריאות ותוחלת חיים, שמהם נהנות כיום הארצות המפותחות. סוגים רבים אחרים של מדיניות ינפיקו תשואה שלילית על ההשקעה. כמו כן סביר להניח שבראייה כוללת, תוספת CO2 וההתחממות הצנועה שעשויה לבוא בעקבותיה, רק יועילו לפלנטה.
אם נבחרי הציבור מרגישים צורך "לעשות משהו" בנושא האקלים, אנו ממליצים על תמיכה במדענים המצוינים המרחיבים את הבנתנו בתחום האקלים, תמיכה שתתבטא במכשור משוכלל על גבי לוויינים, בתוך האוקיינוסים, ביבשה, ובניתוח הממצאים. ככל שניטיב להבין את האקלים, כך ניטיב להתמודד עם טבעו המשתנה-תדיר, שסיבך את חיי האנושות לאורך ההיסטוריה כולה. לעומת זאת, הרבה מן ההשקעה הפרטית והממשלתית בתחום האקלים זקוקה נואשות להתבוננות ביקורתית ולבדיקה חוזרת.
מן הדין שכל מועמד יתמוך באמצעים רציונאליים להגנה על הסביבה ולשיפורה, אך אין כל היגיון לתמוך בתוכניות יקרות המסיטות את המשאבים מן הצרכים האמיתיים,
והמבוססות על טענות מבהילות אך חסרות שחר אודות ראיות מדעיות "שלא ניתן להפריכן".
שמות החתומים על המידע:
Claude Allegre, former director of the Institute for the Study of the Earth, University of Paris; J. Scott Armstrong, cofounder of the Journal of Forecasting and the International Journal of Forecasting; Jan Breslow, head of the Laboratory of Biochemical Genetics and Metabolism, Rockefeller University; Roger Cohen, fellow, American Physical Society; Edward David, member, National Academy of Engineering and National Academy of Sciences; William Happer, professor of physics, Princeton; Michael Kelly, professor of technology, University of Cambridge, U.K.; William Kininmonth, former head of climate research at the Australian Bureau of Meteorology; Richard Lindzen, professor of atmospheric sciences, MIT; James McGrath, professor of chemistry, Virginia Technical University; Rodney Nichols, former president and CEO of the New York Academy of Sciences; Burt Rutan, aerospace engineer, designer of Voyager and SpaceShipOne; Harrison H. Schmitt, Apollo 17 astronaut and former U.S. senator; Nir Shaviv, professor of astrophysics, Hebrew University, Jerusalem; Henk Tennekes, former director, Royal Dutch Meteorological Service; Antonio Zichichi, president of the World Federation of Scientists, Geneva
מקור: Wall street Jornal
תמונות באדיבות:
להלן סיכום דעותיי בנושא לאחר שנים של הרהורים:
תפוקת הנפט העולמית מתחילה אוטוטו לרדת, ויחד איתה
מתחילים לרדת זמינותם של שורה ארוכה של מקורות אנרגיה, חומרי גלם, מינרלים ומקורות מזון.
במצב עניינים זה, עומדת האליטה העולמית באשר היא בפני בעיה, שהיא ערעור הסדר הקיים כתוצאה מאי-שקט חברתי,
מה שיוביל לאובדן השליטה של מעמד הסוחרים שתפסו פיקוד אי שם בתחילת המהפכה התעשייתית.
בכדי להציג מצג שווא של שליטה בדברים, מסיטים את הדיון
מהידלדלות מקורות האנרגיה, עליהם אין לנו שליטה, לדיון מופרך על הצלת כדור הארץ מה"רעל" הנוראי פחמן דו חמצני.
ההבדל בין השניים ברור: על רמות הפחמן דו חמצני אפשר לשלוט. איך? על ידי הפחתת הפליטה…
שבמקרה היא גם בקורלציה חזקה עם הירידה בשריפת הדלקים הפוסיליים עקב שיא תפוקתם. כמה נוח.
אז אומרים לנו שצריך להיות אזרחים טובים (של איזו מדינה אגב? של כדור הארץ!), ולפלוט פחות. אופוזיציה קנויה במיטבה – מזכיר את מבצע הקש בדלת של האגודה למלחמה בסרטן שכולם כאן יודעים את מי היא משרתת.
ואם אפשר גם להרוויח על הדרך, מה טוב!
אז יש לנו מנגנון מס להורדת פליטות פחמן,
ויש לנו מטרה גלובאלית בשביל אזרחים גלובאלייים,
ויש לנו הסתרה של האמת בדבר סוף עידן האנרגיה הזולה,
ב-כ-ד-ו-ר ה-א-ר-ץ!
ותחשבו על זה.
Edward E. David Jr.
From Wikipedia, the free encyclopedia
Edward Emil "Ed" David Jr. (born 1925) is an American electrical engineer who served as science advisor to President Richard M. Nixon and Director of the White House Office of Science and Technology from 1970-1973.
[edit]Life and career
David earned his doctorate in electrical engineering from the Massachusetts Institute of Technology in 1947. He took a job with Bell Telephone Laboratories and worked there from 1950 to 1970, eventually becoming Executive Director, Research. Following the resignation of Lee A. DuBridge, David was appointed as Nixon's science advisor.[1] David resigned in 1973, citing "disappointment that his advice had not been heeded."[2] He then took a position as Executive Vice President of R&D and Planning for Gould, Inc. from 1973 to 1977.
He founded consulting group EED, Inc. in 1977, advising industry, government and universities on technology, research and innovation management. In 1977, he became President of Research and Engineering for Exxon Corporation from 1977 to 1986.[3][4] In 1983, he was awarded the IRI Medal from the Industrial Research Institute in recognition for his leadership contributions. He joined the The Washington Advisory Group in 1997, serving as Treasurer until 2004. He is currently Director of the Ronson Corporation
J. Scott Armstrong
From Wikipedia, the free encyclopedia
This article's references may not meet Wikipedia's guidelines for reliable sources. Please help by checking whether the references meet the criteria for reliable sources. (April 2010)
J. Scott Armstrong
Born March 26, 1937 (age 75)
Residence U.S.
Nationality American
Fields Marketing, advertising
Institutions The Wharton School, University of Pennsylvania
Alma mater MIT Sloan School of Management
Carnegie Mellon
Lehigh University
J. Scott Armstrong (born March 26, 1937) is an author, forecasting and marketing expert,[1][2] [3] and a professor of Marketing at the Wharton School of the University of Pennsylvania.
In 2007, Armstrong made headlines by challenging Al Gore to a $10,000 bet on yearly temperatures, which he refers to as "The Global Warming Challenge".[3][4][5] He has also testified before Congress on flaws in forecasts of polar bear populations.[6][7]
Armstrong is the co-founder of the site advertisingprinciples.com,[8] which in 2004, won the MERLOT award for best business education
Armstrong received his B.A. in applied science (1959) and his B.S. in industrial engineering (1960) from Lehigh University. In 1965, he received his M.S. in industrial administration from Carnegie-Mellon University. He received his Ph.D. in management from the MIT Sloan School of Management in 1968.[10]
He has taught in Thailand, Switzerland, Sweden, New Zealand, Australia, South Africa, Argentina, Japan, and other countries.[10]
[edit]Forecasting
Professor Armstrong is the author of Long-Range Forecasting and the editor and co-author of Principles of Forecasting.
He was a founder and editor of the Journal of Forecasting,[11] and a founder of the International Journal of Forecasting, and the International Symposium on Forecasting.[7]