- פרויקט אמת אחרת - http://www.emetaheret.org.il -

האינקוויזיציה החדשה – תקשורת בלי משפט

מאמר אורח מאת גלעד זליבנסקי [1]

"זה היה נטל כבד של אחריות – כמעט כבד מנשוא עבור בן תמותה – אשר נפל על כתפיו של האינקוויזיטור, שהיה נדרש, לפחות באופן עקיף, להכריע בין חיים למוות. תפקידה של הכנסייה היה לעמוד על קנקנו, שיהיו מצויות בו ובמידה יוצאת מן הכלל, כל המידות הטובות של שופט. שהוא יהיה מואר בקנאות של האמונה, של הצלת הנשמות ושל השמדת הכפירה. אשר לנוכח כל הקשיים והסכנות הוא לא ייכנע לזעם או לתשוקה. הוא יתייצב מול איבה ללא פחד, אולם לא יעורר אותה. והוא לא ייכנע לתמריץ או לאיום, אבל עדיין לא יהיה חסר לב".

האינקוויזיציה על פי גויה

(אינקוויזיציה, האנציקלופדיה הקתולית, תרגום חופשי)

בשנת 1755 נעצר על ידי האינקוויזיציה ההרפתקן והסופר קזנובה, בעיר הולדתו, וונציה.
לא היתה סיבה ידועה למעצר הארוך, אלא רק דיווחים על תלונות והלשנות שונות שנקשרו בשמו של הנאשם. החל מהאשמות נפוצות כגון חברות בארגון "הבונים החופשיים", עיסוק בתורת הנסתר, קשרים עם שגרירים זרים, וכמו כן, פגיעה במוסר של נשים נשואות. על פי הנהלים שהיו מקובלים באינקוויזיציה, הנאשם לא זכה לדעת מי מאשים אותו בפשעים שבהם הוא הואשם ובגינם הוא נכלא. חלק מהנאשמים הודו בפשעים רק כדי לגלות על ידי ההודאה מי היו המאשימים שלהם. עוד באינקוויזיציה הספרדית של המאה ה-16, היה מקובל שהעצורים והאסירים משלמים את הוצאות הכליאה שהיו מאוד גבוהות. במקרים רבים, גם אנשים שזוכו מאשמה התרוששו בגלל מחיר המעצר. אותם קורבנות של האינקוויזיציה נחשפו למחלות מידבקות בכלא וכמו כן לעינויים ולמוקד שהיו אמצעים מקובלים באותו זמן. נידונים למוות או אסירי עולם השאירו את הרכוש שלהם לאינקוויזיציה במקום למשפחות שלהם. גם נאשמים שמתו נשרפו כליל ורכושם נלקח מהם.

קזנובה ברח מהכלא וחי חיים מלאים, אבל החברה שלנו יצרה כלא חדש ואינקוויזיציה חדשה שאף אדם חופשי לא יכול לברוח מהם בתקופה שלנו.
הפילוסוף אמיל מישל סיוראן כתב פרק שנקרא "כולנו אנשי מערות!". האדם הקדמון אמנם יצא מהמערה הטבעית, אבל במשך הזמן האנושות מילאה את העולם במערות מלאכותיות. כך שמבחינה מהותית, שום דבר לא השתנה עד עכשיו ואנחנו עדיין רק עוד אנשים בעוד מערה.
במשל המערה של אפלטון, אפשר לצאת מהמערה. זה אומנם עלול להפוך למסוכן לחזור אליה ולשתף בחווית הבריחה וביציאה אל השמש את רוב החברה שחי במערה. אבל לפחות יש מקום לבני אדם בחוץ, גם אם הם יהיו בודדים. זאת הגרסא של העולם היווני.

עינוי באינקוויזיציה

אבל בעולם שלנו, כנראה שהגרסא הנכונה היא משל המערה של סיוראן. ואת זה יהיה קל להמחיש בהמשך הדברים, באמצעות התופעה האקטואלית של הפיכת התקשורת ממדיום שמעביר מידע לאזרחים, לרשות עצמאית שרודפת, חוקרת ומכריעה את הדין של הנאשמים מטעמה ללא משפט.
קודם כל, יש לנו כמה מכשולים היסטוריים ותרבותיים שעלולים להטעות אותנו לגבי עצם ההשוואה בין התקשורת העכשווית כגוף שבפועל חוקר ומעניש, במקביל לרשות השופטת והמבצעת, לבין הדמות הזרה והנשכחת של האינקוויזיציה. אם כן, חשוב לצייר את ההשוואה בקווים עבים שמדגישים את העיקר והתפל ומראים שיש קצת יותר מדמיון דק בין שני הגופים הרחוקים לכאורה.

התקשורת בת זמננו היא פוסט מודרנית, משתמשת בטכנולוגיה חדישה של תיעוד והעברת מידע. לכאורה, היא כוח לא אלים, כלומר, במובן המכאני והצר של שימוש באלימות. אולם אפשר לראות גם בפגיעה בחפים מפשע (או כאלה שלא נשפטו או הורשעו במשפט) צורה חדשה של אלימות. פגיעה עיוורת או שרירותית בשם הטוב, בכיס הפרטי או הציבורי או גרימת נזק נפשי שקולה לעבירות חמורות, וצריך לראות בה סטייה נורמטיבית. ואין מה לדבר על הפגיעה של התקשורת בתפקוד של מערכת המשפט, כאשר נראה שהנורמות של הראשונה מנוגדות לחוקים של מדינה מתוקנת ושל כל תורת המשפט מאז המאה ה-19.
התעלמות מעקרונות משפטיים בסיסיים שמעוגנים בחוק (כמו למשל "סוב-יודיצה", שדורש בפשטות אי פרסום של מידע שהיום זורם בשפע למטבחים של מהדורות החדשות במקום להישמר בקירור או בהקפאה) למעשה הופכת היום את התקשורת לענף מיוחד של פשע מאורגן ואת המדינה למשתפת פעולה סדרתית עם פושעת סדרתית.

משפט באינקוויזיציה

ניטשה כתב שהחברה נוטה להפלות בין שיגעון של יחיד לשיגעון של חברה שלמה. כאשר את השיגעון הראשון, אף אחד בחברה לא יכול לסבול, אבל את השיגעון השני, ואפילו אם הוא היה זהה לחלוטין, כולם מבינים ומקבלים או פשוט שוקעים בתוכו בקבוצה גדולה.
האינקוויזציה של ימי הביניים או הספרדית נראית לנו כישראלים כמו חיה אכזרית שאי אפשר לתאר במונחים של ימינו. אבל במציאות, ההוצאות להורג היו מופעים נדירים יחסית במשפטים שרובם הסתיימו בעונשים קלים. שיטות החקירה לא היו אכזריות יותר ממה שהיה נהוג בתקופה ולרוב פחות אכזריות. עינויים היו מקובלים בחקירת חשודים מאז העולם העתיק ועד המאה ה-19. עונשי המוות התבססו על טכנולוגיה ישנה. גם היום חקירה משטרתית גורמת לעיוות של ההודאה או להודאה שקרית, גם בלי אלימות מיושנת. בעולם שלנו הכל נעשה בצורה פוטוגנית ומוחצנת יותר ונקיית כפיים מן הפה אל החוץ, אבל אחרי הכל, השורשים העמוקים של החברה או היסודות של המדינה המודרנית נאכלים מבפנים באתרי החדשות ובשידור חי.

האינקוויזיציה ההיסטורית בכל הגלגולים שלה, מעולם לא פעלה בניגוד לחוקי המדינה שבתוכה היא פעלה. היא היתה כפופה לכנסייה הקתולית או למלך ספרד והיא שירתה אותם בנאמנות ושמרה על הנורמות החברתיות והמוסריות של המאמינים שלה וגם על האינטרסים הפוליטיים של הכנסייה והשלטונות באירופה ובאמריקה. לטוב ולרע, האינקוויזציה היתה מוסד חברתי שחי בהרמוניה עם החברה הקתולית ושיקף את עולם הערכים שלה. אבל התקשורת האינקוויזטורית שלנו פועלת בדרכים הפוכות מבחינה נורמטיבית ומשפטית ולמעשה היא מתפקדת כמו גוזל קרקעות או עבריין שמעמיד פנים שהוא לא פושע, למרות שהוא ממשיך ללכת בדרך של פושעים ורומס את הגבולות של החוק במקומות שבהם הוא עובר כאילו שהוא האיש החזק והמסוכן ביותר במדינה המודרנית.

לסיכום, ניתן גם לטעון להגנתה של התקשורת, שהיא גם תוצר טבעי של התקופה שלנו, בדומה לאינקוויזיציה, וגם יותר מזה. למעשה, התקשורת זוכה לתמיכה ושיתוף פעולה של הרשויות שהיא פוגעת בתפקוד שלהן. וגם החברה עצמה לא מתקוממת נגד התקשורת. כך שמדובר בעבירה שהתקשורת היא רק אחת השותפות שלה, ולא בהכרח השותפה הגדולה או האשמה ביותר. לרוע המזל, גם לפשע כזה יש קורבנות. הקורבנות הראשוניים הם אלה שהתקשורת לוקחת למרתפים שלה שאי אפשר לברוח מהם, כי הם משתרעים על פני כל מסך מחשב וטלביזיה ועל כל נייר עיתון ופלאפון. והקורבנות המשניים הם כל הציבור שמאבד שר משפטים, מפכ"ל וכו', בגלל שילוב של ידיים פרטיות שמושכות בחוטים של התקשורת וגם התקשורת האובייקטיבית שקוראת לעצמה "כלב השמירה של הדמוקרטיה".

בהקשר עתיק יותר, ובתגובה לפילוסופים אחרים שהשוו את הרגשת הכעס לכלי נשק,
אריסטו אמר שזה כלי נשק משונה, כי במקום שהאדם ישלוט בו כמו בנשק, זה נראה כאילו שהכעס תופס את האדם ושולט בו.
באותה מידה, החברה שלנו צריכה להחזיק את התקשורת בזהירות ולרסן אותה כדי שלא תפגע בגוף ובנפש ולא תפלוש לתחומים שמיועדים לתחנות המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט.
אם לא נדע להחזיר את התקשורת לגבולות החוקיים שלה במדינה מתוקנת, היא תפגע לא רק בשר משפטים אחד, או בשופטת אחת או במועמד כלשהו למפכ"לות המשטרה, אלא במה שנשאר מזכויות האזרח שלנו: הזכות שלנו לבחור נציגים, להתמודד ולשמש בתפקיד ציבורי, הזכות למשפט הוגן, הזכות לפרטיות, חופש המחשבה וכו'.

אריסטו לימד שחצי מהפיתרון של הבעיה הוא ההבנה שקיימת בעיה. אבל מרוב הבנה עמומה וחשיפת יתר שבה הכל בעייתי ומתפרסם כל היום, חצי פיתרון כזה עלול להתגלגל כמו גופה ולהנציח את עצמו בלי שינוי ובלי תנועה. ובמקום להתקדם לפיתרון מאוזן ושקט, להתדרדר לתהום מתוקשרת נוספת.
למעשה התקשורת בת זמננו היא לא מה ששמה מרמז,
אלא הפצה חד צדדית של מידע על ידי מיעוט רב השפעה לאוכלוסיה עצומה.
למעשה זה האמצעי האנטי דמוקרטי המתקדם ביותר בתקופה הפוסט מודרנית.
ולכן צריך להשתמש בו בהתאם לחוקי המדינה ולעקרונות הצדק הטבעי.

גלעד זליבנסקי יועץ פילוסופי במקצועי, בעל תואר שני בפילוסופיה ובוגר מכון פילוהרמוני לפילוסופיה יישומית.