- פרויקט אמת אחרת - http://www.emetaheret.org.il -

סיפורו של חייל אמריקני שהתעורר

בכל כמה זמן אני נתקלת בטקסטים שאפילו "תיאורטיקנית קונספירציה" למודת קרבות כמוני נותרת ללא מילים בגללם.

ככה הרגשתי כשקראתי את תשובתו של ידידי פרנטיס רייד (Prentice Reid) לשאלה, "מה העיר אתכם למציאות שקבוצה של אינדיבידואלים שלא נבחרו בבחירה דמוקרטית מנהלים את העולם, ובמוחם אג'נדות אפלות ונסתרות?".

תשובתו המתורגמת לפניכם.

דרך אגב, פרנטיס נוהג לעיין בארכיונים של הניו יורק טיימס (החל משנת 1850) ולסרוק מילות מפתח כמו רוקפלר, אאוגניקה וכו'. את הכתבות החשובות הוא מעלה, בין היתר, לעמוד הבא. [1]

"מה העיר אותי?

התעוררתי בגלל שהצטרפתי לצבא בדיוק לפני אסון התאומים ובגלל הדברים שהבחנתי בהם כשהייתי בצבא וכשיצאתי מהצבא. הייתי בשלב השני והסופי של הטירונות שלי ובדיוק הייתי בהפסקה כשראיתי את כל קטסטרופת התאומים מתרחשת מול עיניי בטלוויזיה. ראיתי את המטוסים מתרסקים לתוך הבניינים ובהתחלה חשבתי שזה איזה מן סרט אקשן עם דיווחים מזויפים או משהו. באופן אירוני, מסתבר שהמחשבה הראשונית הזו קרובה יותר לאמת משידעתי אז. צפיתי בבוש עם סגנון הקאובוי שלו מבטיח בנאומו באותו היום להעניש את האחראים ואומר שאם אתה לא "איתנו" אז אתה נגדנו.

זה עשה לי הרגשה ממש רעה בבטן. בכל זמן הטירונות שלי, רכבי הצבא היו צבועים בירוק של הסוואה, אבל כשהגעתי לטקסס שמתי לב שכל הרכבים היו צבועים בצהוב-מדבר! ידעתי שמצב העניינים הולך להתחמם ושאני לכוד באמצע. שירתתי במלחמת עירק בשנת 2003-2004 והתמונות שראיתי ישארו איתי לנצח. לפני שהגעתי לעירק הייתי ליברל טיפוסי, קראתי ספרים של האנס בליקס וראיתי שבוש, רמספלד, צ'ייני, קונדוליסה רייס, טוני בלייר ושאר החבורה משקרים לנו לגבי הנשקים להשמדה המונית. פחות או יותר הבנתי שמשהו קורה אבל עדיין חשבתי שאנחנו נלחמים באנשים הרעים.

בשנה בה הייתי בעירק עברתי את תהליך ההתבגרות האינטנסיבי והטראומטי ביותר בחיי ולא הייתי מאחל אותו לאף אדם בעולם. נכנסנו לעירק ויכולת לראות את הבניינים, הבתים ואת כלי הרכב העירקים המפוצצים, את הילדים המורעבים שמתחננים לאוכל ואת קטועי הגפיים. כאילו מתוך סיוט. איזור הפעולה העיקרי שלנו היה במעמקי משולש Sunni. בכל זמן השירות שלי שם ניסיתי לקרוא כל מה שיכולתי בין משימות ושלחו לי עיתונים ומגזינים מהבית.

אני זוכר מספר מקרים שבהם עשינו מטווחי אימון וכתבים צילמו תמונות שלנו. חשבנו שהצילומים הם כנראה עבור סתם אייטם שגרתי. ובכן, פתחתי את העיתון וראיתי תמונה של בחור מהמחלקה שלי והכותרת היתה שהיו חילופי אש קשים עם מורדים עירקים! הבחורים במחלקה שלי השתעשעו מזה מאוד ודיברו על כמה בחורות החבר'ה בעיתון ישיגו בזכות התמונות האלה…

בשבילי, זה היה הרגע בו הבנתי שהתקשורת מספרת לאנשים דבר אחד, בזמן שבמציאות מתרחש דבר אחר לגמרי. בנוסף לזה גם שמענו הדים מהתקשורת על זה שאנחנו מחלקים אוכל לאנשים מורעבים, אבל המפקד שלנו למעשה כינס פגישה ופקד עלינו לא לתת לעירקים אוכל כי מישהו זרק על איזה ילד עירקי חבילה של אוכל מוכן ופגע לו בראש! אז שמענו הדים על זה שאנחנו מאכילים אנשים בשעה שזה למעשה היה לא חוקי! אני עדיין הייתי מחביא חבילות של אוכל מוכן וזורק אותן לילדים מתי שיצאתי למשימות, כי בשלב הזה לא היה אכפת לי מה יקרה איתי.

כל הניגודים האלה כמעט הוציאו אותי משפיות דעתי. עוד דבר שהתעוררתי לגביו בצבא היה חיסונים – איך הם פעלו וההשפעה שיש להם על קבוצות גדולות של אנשים. שמתי לב שכל פעם שניתנו לנו חיסוני שפעת, כל אחד במחלקה היה מתחיל להשתעל או להיות מנוזל או חולה למשך כמה ימים, ואחרי שנה בערך הפסקתי לקבל חיסונים. הייתי מעמיד פנים שכבר קיבלתי אותם, והייתי בין היחידים שלא נעשו חולים. עשו לנו תדרוך לפני חיסון אבעבועות הרוח הראשון שלנו והמפקד אמר לנו שנצטרך לשמור שתהיה תחבושת מעל איזור החיסון משום שהוא מכיל וירוס חי שעלול להדביק את המשפחה שלנו. הוא אמר לנו שבמקרים נדירים, אם נקיים יחסי מין עם מישהי בזמן תקופת הדגירה של הוירוס, נוכל להדביק את איבר המין שלה. הזדעזעתי עד העצם והיו לי כל כך הרבה שאלות שלא היו לי תשובה עליהן באותו הזמן, אבל זה רק הגביר את הרעב שלי לאמת.

ניתנו לנו חבילות של מה שהם כינו "כדורי מלריה". בפעם הראשונה שלקחתי אותם הרגשתי כאילו שאני על איזשהו סוג של סם שיוצר זעם, הרגשתי זבל. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שלקחתי את הכדורים האלה אבל שאר הבחורים במחלקה המשיכו לקחת אותם. תמיד הייתי משקר ואומר שלקחתי את הכדורים גם. תהיתי לגבי הכדורים האלה כל הזמן במהלך השירות שלי בעירק כי חלק מהבחורים במחלקה היו מאבדים שליטה כשהיינו מקבלים עצורים. הם היו חוזרים לחדר עם חיוך ענק על הפנים שלהם, דופקים אגרופים ושואלים אותנו אם אנחנו רוצים ללכת "וליהנות קצת עם המוסלמים החדשים" שהם תפסו באותו היום. הם נהנו להכות את הבחורים המסכנים האלה עד זוב דם.

אז אחרי שסוף סוף יצאתי מהצבא, הזרעים האלה היו שתולים עמוק בתוכי וגרמו לי לשאול שאלות לגבי התקשורת ולחקור לעומק בכל פעם שראיתי משהו שלא מתנהל נכון.

דבר נוסף שהעיר אותי היה החוויה המחרידה שהיתה לי עם הממתיק המלאכותי אספרטיים. נהגתי לצרוך כמויות ענק של משקאות חלבונים ומשקאות קלים שעמוסים באספרטיים. המשכתי לצרוך את החומרים האלה בכל השירות הצבאי שלי ובשנה האחרונה שלי שם הבחנתי שאני מאבד את ראיית הלילה שלי, שאני מפתח מיגרנות נוראיות ושיש לי עליות וירידות בלתי נסבלות במצב הרוח. הלכתי לרופא הצבאי וכל מה שהוא עשה היה לרשום לי אדוויל. הוא פחות או יותר אמר לי "תתמודד עם זה". הרופאים הצבאיים מפורסמים בכך שכל מה שהם יודעים לעשות הוא לרשום לחולים אדוויל כפתרון לכל דבר תחת השמש. ובכן, התסמינים כמובן המשיכו עד שבשלב מסוים לא הייתי מסוגל לנהוג בלילה, וזה לא היה אפשרי כי הייתי נהג בצבא והיה מצופה מאיתנו לנהוג בחושך מוחלט ועם משקפי ראיית לילה במידת הצורך.

ובכן, התחלתי לנסות למצוא תשובות באינטרנט כי הייתי נואש, ואחרי שהקלדתי את המילה "אספרטיים" ואת רשימת התסמינים שלי, נדהמתי לראות עמודים שלמים של אנשים אחרים שחלקו את הסיפור שלהם והיו להם את אותם התסמינים! ואז קראתי לגבי ההיסטוריה של האספרטיים וגיליתי שזה אותו זבל שדונלד רמספלד, זה שאחראי על שקרי הנשק להשמדה המונית, העביר דרך וועדת האישור של ה-FDA בכוח. אחרי כן הגעתי לכמה אתרי קונספירציה שדיברו על האג'נדה להפוך את האוכלוסיה לטיפשה יותר ושם כל הנקודות התחברו לי. הלכתי ישר לארון המטבח שלי ולמקרר והשלכתי לפח בכעס את כל הזבל שהיה שם. התסמינים שהיו לי נעלמו מיידית! אז הבנתי טוב מאוד שלהישאר ער ומוכן לפעולה זה עניין של חיים למוות. החוויה שהיתה לי בצבא, יחד עם סיוט האספרטיים הרעלני, העירו אותי כמו שצריך.

ומאז ועד היום אני יוצא מלחמה כועס ופרנואידי.

כל זה קרה בין השנים 2003-2005.

ההבנה של עד כמה הייתי בצד הלא נכון של המין האנושי וכמה הייתי קרוב למוות, כמעט היתה הטריגר להתמוטטות עצבים עבורי. חשבתי על התאבדות במשך כמה זמן. למעשה אני חושב שהרבה מאיתנו חשבו על זה. כמה אנשים אפילו המשיכו עם זה הלאה – חלק עשו את זה, חלק ניסו ולא הצליחו. אבל אף אחד מאיתנו לא היה אותו הדבר אחרי שחזרנו. חלק השתנו לטובה, הרוב השתנה לרעה."