- פרויקט אמת אחרת - http://www.emetaheret.org.il -

מקורותיו הגרמניים וההשפעות האנטישמיות על ארתור רופין / חלק 2

מקורותיה הגרמניים של התרבות העברית – חלק 2
לחלק הראשון לחצו כאן [1]

ב-1903 כתב רופין ביומנו כי החליט להקדיש את מחקריו העתידיים וכתיבתו לנושאים יהודיים. באותה שנה יצא למסע בגליציה, שם אסף חומרים למחקר על יהדות אירופה (במיוחד במזרחה ובמרכזה). בסתיו 1904 הוזמן לברלין לעבוד ב"משרד לסטטיסטיקה יהודית", מונה בתוך זמן קצר למנהל, והכתיב שיטות עבודה מתקדמות ומקצועיות. הוא נשאר מנהל המשרד לסטטיסטיקה רק לזמן קצר, אך תקופה זו היתה משמעותית, הן להתפתחותו כמדען חברה והן ליסודו של מאגר מידע סטטיסטי ודמוגרפי, עליו התבססו אינספור מחקרים והתדיינויות, דיפלומטיות ומשפטיות, בנוגע ליהודים במאה העשרים. פעילותו החלוצית בשדה הסטטיסטיקה הציונית היתה צעד מכריע בדרך להאחדת היהודים כאומה מודרנית המיוצגת על ידי התנועה הציונית בפלשתינה, והיתה לה גם השפעה מכרעת על התפיסה של האויגניקאים הגרמנים את היהודים כגזע .

היהודים בהווה

את "היהודים בהווה", ספרו הראשון והמשפיע ביותר של רופין, תירגם יוסף חיים ברנר ב-1914 ל"היהודים בזמן הזה". הספר לא היה רק "האקספוזיציה המדעית הראשונה של הציונות", על פי רופין עצמו, אלא גם "הבסיס התיאורטי לעבודתי המעשית בפלשתינה", כמו שכתב ביומנו. הפוֹלְק היהודי, על פי הספר, נמצא בסכנת הכחדה והתרופה היחידה למצב זה היא הציונות: "לנגד עינינו מתפוררת ומתמוטטת אבן אחר אבן מבנין היהדות, שהיה כל-כך איתן ומוצק מלפנים," כתב במשפט הראשון של הספר, "ההמרה ונִשוּאי-תערובת מפחיתים את שורות היהודים במִדָּה מתגברת וגורמים להן אבדות גדולות […]". בשורות האחרונות של הטקסט כתב: "הציוניות אינה איזו קאפריסה או פנטסיה לאומית: היא המלחמה הנואשה, האחרונה של היהודים על קיומם היהודי".
בעקבות יוסטון סטיוארט צ'מברליין, חוקר התרבות (וחתנו של ואגנר), קבע רופין כי לאורך ההיסטוריה שלהם ידעו היהודים כיצד לשמר את הטוהר הגזעי, בעיקר באמצעות מסורות וחוקים שכוונו למניעת התבוללות – האיסור על "נישואי תערובת" ועל אכילה עם לא יהודים, חוקי הכשרות, הרעיון בדבר "הקדושה" המיוחדת של העם היהודי והיחס האינדיפרנטי של היהדות לכל התרבויות האחרות בעולם. כל אלה סייעו לשמר את היהדות כ"ארגון דתי המסוגל באופן ראוי להערצה לסגל כוח סיבולת – למען השימור הפיסי והתרבותי של הפולק היהודי". בפרשנות האויגנית של רופין, משה רבנו, חז"ל, הרמב"ם וממשיכיהם, היו קודם כל רופאים ואנשי מדינה – המקבילה של הרשויות הרפואיות ופקידי הסניטציה – אשר משימתם היתה לשמר את הבריאות המוסרית והפיסית של הפולק.

התיאוריה של רופין בספר המשמעותי הזה היתה תוצאה של חיפוש ארוך וקדחתני אחר הדרך הנכונה והיעילה ביותר לטרנספורמציה של היהודים. הוא הציע תהליך של השבחה גזעית. תוכניתו הניחה כי הליקויים הרבים שמנתה התרבות המערבית ביהודים, עשויים להיפתר באמצעות שימור הטוהר הגזעי שלהם. אחד האתגרים המרכזיים היה להביא להכנעה קולקטיבית של מה שכינה "האינסטינקט המסחרי" של היהודים, האחראי לתאוותם היתרה לממון. התיאוריה שלו בעניין זה היתה מבוססת במידה רבה על התיאוריות של הכלכלן הגרמני ורנר זוֹמְבָּארט, שסבר כי היהודים "מתוכנתים" מבחינה ביולוגית, אינטלקטואלית ומוסרית למפעל הקפיטליסטי והם בעלי נטייה מוגברת להתנהגות כלכלית חסרת אחריות ומשמעת. רופין הכיר את זומבארט באוניברסיטה וציטט מכתביו גם ב"היהודים בהווה" וגם במקומות אחרים. זומבארט, מצידו, הכיר את כתביו של רופין ושיבח אותם. מחקרו הקלאסי על חיי הכלכלה היהודית (1911) ייחס את הקפיטליזם המודרני ליהודים וניתח את הקשרים החברתיים והכלכליים במונחים של גזע. הוא טען כי איכויות הדם עשויות להסביר אופי גזעי . זומבארט תמך באופן עקבי בציונות, ושיבח כמה כתבי עת ואגודות סטודנטים ציוניות. הוא הציע, בדומה לרופין, פיתרון של סגרגציה ל"שאלה היהודית" . עם עלות הנאצים לשלטון היה זומבארט לאחד מתומכיהם הנלהבים.

כמו בנוגע לליקויים יהודיים אחרים, הדרך להתמודד עם ה"אינסטינקט המסחרי" המוגבר הזה, אותו קשר רופין בעיקר ל"אלמנט השמי", היתה באמצעות שמירה על טוהר הגזע היהודי: יש למנוע ערבוב גזעי (Rassenvermischung) מאחר שהוא מחליש את מה שרופין כינה והאמין בו עד סוף ימיו "אופי גזעי" .

…ואם מכל האמור יוצא, שהתבוללות היהודים בנוצרים על ידי המרה ונִשוּאי תערובת אינה רצויה מנקודת ההשקפה של התקַיְמוּת סגולותיהם הגזעיות, הרי שחובה מוטלת לעצור בעד הפרוצס הזה ולשמור על קיום היהודים בתור עם מיוחד.

"היהודים בזמן הזה", עמ' 162

הדגש שרופין שׂם, שוב ושוב, על חשיבות הטוהר הגזעי היהודי, היתה תוצר של השיח המדעי והרפואי, אשר שיבח את הטוהר הגזעי ותפס את היהודים כדוגמה קיצונית לגזע, המפר את האידיאל הזה. הרעיון לפיו האנומליה היהודית נובעת מערבוב גזעי היתה מקובלת בקרב הוגים אנטישמיים רבים, כמו למשל מקס בֶּוֶר או צ'מברליין, אבל גם על אנתרופולוגים יהודים. זוהי דוגמא נוספת לדרך בה קיבל רופין את ההנחות של תורות הגזע האנטישמיות אך הציע להן תיקון. זהו אחד הערוצים המרכזיים למעבר של דגמים מהתרבות הגרמנית לעברית. לא רק תנועות הנוער הציוניות ושירי הלכת שלהן, או שירי המקהלות של תנועת העבודה, התעצבו בהשפעה גרמנית. רופין וציונים אחרים עיצבו מחדש את התיאוריות הגזעיות כך שתהלומנה את מטרות הציונות . מכל מקום, תפיסה זו הובילה את רופין למסקנה שהתרבות היהודית החדשה אינה יכולה להיבנות על בסיס גזעי רחב ומגוון:

התרבות אינה ניתנת להֵעשות מעשה מוזאיקה; היא יכולה להִבָּנות רק על יסודות קוּלטוּריים עממיים קיימים בפועל. זאת אומרת בנדון שלפנינו על יסוד תרבותם של יהודי מזרח אירופה. ובזה נאמר, כי רק מנושאי התרבות העברית הישנה, היינו יהודי מזרח אירופה, אפשר לצפות, כי הם יהיו החלוצים של התרבות העברית החדשה.

("היהודים בזמן הזה" עמ' 167)

הפרקטיקה של הסגרגציה היתה מרכזית בתכנון התרבות של רופין, שטען כי כדי ליצור תרבות משל עצמם חייבים היהודים להתרכז בקהילות סגורות ולחיות בנפרד מכל תרבות אחרת (עמ' 187). בנוסח העברי, נאמר:

מעלתם השכלית של היהודים נשארת עומדת על מרום ערכה בתור סימן גזעי ומצדיקה את החפץ ואת השאיפה לשמור על הטִפּוּס האנושי הנבחר הזה, שיתקיים גם להבא בתור חטיבה מיוחדת לעצמה מבלי להתערב באחרים, כי רק באופן שכזה תהא תקומה שלמה לתכונותיו הגזעיות.

עמוק בתוך פעילותו הקולוניאלית בפלשתינה, ב-1931, התפרסם ספרו על הסוציולוגיה היהודית ובו נאמר: "אנחנו יכולים להשתמש בפסוק מספר יחזקאל כמוטו לאויגניקה: אבות אכלו בוסר, שיני בנים תקהינה" . מה היה "הבוסר" שאכלו האבות על פי הפרשנות הביולוגית של רופין לנביא יחזקאל? מדוע כהו שיני הבנים? התשובה לשאלה זו מנוסחת בכתבים באופן מסורבל ולעיתים עקיף, אבל ניתן לנסחה בקצרה באופן הבא: הסיבה להתדרדרות הפולק "היהודי המקורי(Urjude) “: היתה עליית היסוד הגזעי השמי בגוף הפולק היהודי, בייחוד זה של הטיפוס הבדואי (Beduinentypus) או האוריינטלי; היהודים המקוריים השתייכו, למעשה, לשבטים אינדו-גרמאניים שהחלו בשלב כלשהו להתערבב בגזעים השמיים באופן שהפר את עקרון השימור הגזעי. הרכיב השמי בגזע היהודי, שהפך בהדרגה לדומיננטי, ניתק אותם מהטבע, מאדמתם ומדרך חייהם החקלאית-יצרנית, הוא פיתח בהם – אף קודם לחורבן הבית הראשון – את האינסטינקט המסחרי הבלתי נשלט שלהם . את הקישור בין השמיות למטריאליזם ניתן למצוא באופן המפורש ביותר בכתביו של רופין בנוגע לערבים, טיפוסי הגזע השמי המובהקים. במאמרו מ-1919 לכתב העת הציוני האמריקאי "מכבים", מאמר שכותרתו "יחס היהודים לערבים" כתב בין היתר:

עכשיו, נכון שלערבים יש תפיסת חיים מטריאליסטית חזקה… נכון גם שבחיי היומיום של הפלאחים (Fellahs) שאלת עשיית כסף ממלאת תפקיד ראשי וכי בשיחה של שני פלאחים, כאשר הם משוחחים, אין משהו אחר נשמע זולת בשליק.

אותן האשמות גזעניות שאיימו עליו בחברה הגרמנית, בדבר המטריאליזם והתאווה הכלכלית המוגברת של היהודים, מוּחָלוֹת עכשיו מנקודת השקפתו העברית (הלא-שמית) על "הגזעים השמיים": יהודי המזרח והערבים. (ב"יהודים בהווה" במהדורה האנגלית והגרמנית נעשה השימוש בהגדרה "יהודים ערבים").
תוכניתו של רופין ביקשה אפוא להוציא או להקטין את האלמנטים השמיים בגזע היהודי וכך להשיב את האיזון הגזעי הרצוי לפולק היהודי. המשימה הראשונה אם כן, של המפעל הציוני חייבת להיות איתור של קבוצת היהודים המקוריים, אלה שיש להם קשר ביולוגי ישיר לקבוצה העברית הקדומה, טהורת הגזע. אבל כיצד אפשר לאתר אותה? כיוון שהתפיסה הפוֹלְקִסיטית, על פיה פעל רופין, הניחה קשר ביולוגי בין הפולק לבין אדמתו המקורית, חייבת הטרנספורמציה הביולוגית של היהודי להיות קשורה לאדמתו המקורית: רק באדמה זו " יתחילו מעיינות הרגש הטבעי (Naturempfinden), החתומים ביהודי הגטו, לזרום מחדש" חשוב לשים לב למקור הגרמני, ואולי כדאי להזכיר כי ברנר בתרגומו עשה מאמץ לעמעם, באמצעות "כביסת-מלים" מקראית, את הנימה הטכנית-מדעית של המקור הגרמני: "להפיח רוח חיים בעצמות היהודיות היבשות" (ע"מ 207).

ואולם, עוד בטרם הבאת היהודים לאדמת הארץ כדי לברר את התאמתם אליה, קיבל רופין החלטה מכרעת בחשיבותה. אם היסוד השמי הוא דיסגני (dysgenic), הרי הקבוצה המרכזית של היהודים "טהורי הגזע", זו שעליה ביקש לבנות את הבסיס לפולק היהודי המתחדש, חייבת להגיע מקרב יהודי מזרח אירופה, שכן אפשר, בקלות רבה יותר, לאתר בקרבם "אלמנטים" שאינם שמיים. כך יוצא, שהיהודים הספרדים ו"יהודי המזרח" (שם, 205) אינם מתאימים, כיוון שהם נַשָּׂאים של אלמנטים דיסגניים; לא רק שאין הם מגלים את הסימפטומים להתחדשות אויגנית המתגלים בקרב חלק מיהודי מזרח אירופה, אלא שיש, לדעת רופין, הוכחות מוצקות לכך כי יהודי המזרח מצויים בתהליכי התנוונות ביולוגיים, ולפיכך אף אינם מציינים עוד בזמן החדש את הגזע היהודי . בכל כתביו, הדגיש רופין באופן נחרץ את עליונותם של האשכנזים על "יהודי המזרחועל "היהודים הספרדים באינטליגנציה שלהם, בכושר היצירתיות שלהם, ביכולתם המתימטית, בזריזותם, בעושר הדמיון שלהם, בהיגיינה שלהם , ומעל לכל באיכות הביולוגית של 'כוח החיות שלהם' או בניסוח אחר 'היכולת לחיוניות הקיום' שלהם (Lebenszähigkeit), הכוח הביו-מיסטי הזה – המאפשר לפולק ולפרטיו לצלוח את "מלחמת הקיום" (Daseinskampf), כוח ויטאליסטי זה, שטופח באופן טבעי וחיסן את היהודים האשכנזים, אינו קיים לדעת רופין בקרב הספרדים ו"יהודי המזרח". אבחנות אלה הובילו אותו למסקנה שהָרְכיב השמי בגזע היהודי נמצא בתהליכי התנוונות, ושלמעשה הטיפוס היהודי המובהק – היהודי האשכנזי – קרוב יותר למשפחת הגזעים ההינדו-גרמאניים מאשר לשמיים .
התיאוריה של רופין, הרואה באשכנזים את "האלמנט הוויטאלי" או את "הטיפוס היהודי המובהק" בעידן המודרני איפשרה לו להרחיק את היהדות מהשיוך השמי ובתוך כך לקבל את תיאוריות הגזע בנוגע לנחיתותם של השמיים. לגבי דידו, היהודים המקוריים והבריאים, האחראים למעלותיה של התרבות היהודית, משתייכים מבחינה גזעית בעיקר לאינדו-גרמאניים, ולמרות שדבק בחלקם היסוד השמי, שממנו נובעת חמדנותם הבלתי נשלטת, מוכיח מחקר הגזע המודרני, כי היסוד השמי בגזע היהודי נמצא בהתנוונות. תהליך התחייה הלאומית הציונית מאשש תפיסה זו בהיותו תהליך אויגני-טבעי, המסלק מעליו בהדרגה את היסודות הגזעיים והתרבותיים השמיים.

בסוף המאה התשע-עשרה לא היה כמעט הוגה בתנועה כלשהי (מן הסוציאליזם ועד לציונות) שלא השתמש בטיעונים דרוויניסטיים או ביולוגיים ובמקרים רבים אף אויגניים. למרות זאת, בחינה של הוולטאנשאונג המיוחד של רופין מגלה עד כמה יסודי היה מושג הגזע בתפיסה של מתכנני התרבות העברית. יתרה מזו, מה שהופך את רופין למיוחד בהקשר זה היא העובדה שהיה מסוגל, כמו מעט מאוד אויגניקאים אחרים (למשל, גלטון), ליישם את התיאוריות שלו במציאות החברתית.

פעולה
החל מימיו הראשונים בפלשתינה ניסה רופין לאתר את "החומר האנושי", "האיכותי", כבסיס ל"גוף הפולק", אותו שאף לייצר . במקביל, הוא והמשרד הארצישראלי, עשו כל שביכולתם כדי למנוע את חדירתם של "אלמנטים" שליליים ודיסגניים. בהרצאתו בקונגרס הציוני ה-15 (1927) הסביר את המדיניות שלו:

"ישנם כאלה המאמינים שבפלשתינה יתפתח אדם מטיפוס משובח יותר (höherer Menschentyp) מתוך עצמו. אינני שותף לאמונה זו. מה שנזרע היום, נקצור בהמשך" . על הדרישה ל"עליית איכות" חזר רופין בפורומים רבים, בהם הדגיש את חשיבות "ברירת החומר האנושי", בה "תלוי בעיקר כל המבנה הציבורי היהודי בארץ ישראל לעתיד לבוא."

מהמחקר ההיסטורי עולה כי רופין פעל במרץ לסלקציה של מועמדים להגירה עוד בארצות המוצא שלהם כבר בשנים הראשונות לבואו. על פי הנתונים שמביא אלרואי, בין השנים 1912-1914 מספר הפניות מצד מהגרים, אשר ביקשו להגיע לפלשתינה ונדחו בידי רופין עלה על שמונים אחוז. ואולם, גם אלה שנבחרו, אבל לקו במחלות או בפציעות חמורות בעת שהותם בפלשתינה, הוחזרו בידי אנשי המשרד לנמלי המוצא שלהם . שיטות הפעולה של רופין היו חלק מתכנון התרבות הכולל שלו, במסגרתו הקים רשת של חוות הכשרה ויישובים חקלאיים, כדי לאפשר תנועת מלקחיים: לשלוט באדמות שבבעלות התנועה הציונית, ולגבש, באמצעות סלקציה אינטנסיבית, את "החומר האנושי" שיהווה את הרכיב הגזעי הדומיננטי בגזע היהודי הישן-חדש, "אלמנט" אותו כינה "טיפוס המכבי".

ב-1908 כבר הוקמה חוות ההכשרה בכנרת, בעקבותיה התפתחה מערכת של יישובים שיתופיים, אבל בניגוד לאופן שבו נוטים לתאר היסטוריונים את פתרון האד-הוק, כאילו נבע מ"המציאות עצמה" נוצרה מציאות זו, במידה רבה מכפי שמקובל לחשוב, מתכנון התרבות האינטנסיבי של רופין, שקיבל את השראתו ממה שהוא ראה כ"וולטאנשאונג המודרני" ואת הפרקטיקות שלו מ"מדע העבודה" (Arbeitwissenschaft) אשר צמח בגרמניה בסוף המאה התשע-עשרה. מדע זה הציג דרכים לעיצוב מעמד הפועלים באמצעות מערכת חדשה של קודים סמליים המכוונים להעניק משמעות לחיי הפועלים, וייצר דגם חדש של יחסי עבודה – "שיטת שְׁטוּם" (Stumm) על שמו של תעשיין הפלדה קארל פרדיננד פון שטום – שהיה מקובל בכל המפעלים הגדולים בגרמניה. "שיטת שטום" התגבשה בשדה בו התנהל מאבק בין האיגודים המקצועיים והמעסיקים בחבל הסאר. המנהלים ב"שיטת שטום" הציעו לפועלים יצרנים וצייתנים מערכת של תמיכה חברתית וכלכלית, במטרה למשוך אל צידם עובדים נאמנים – "שבט עבודה" (Arbeiterstamm) – שירסנו את האיגודים המקצועיים. הפועלים אמורים היו לתפוס את העבודה ה"יצרנית" כשיקוף של תכונות מוסריות: הם שיבחו עבודה קשה ומשמעת ותפסו את העבודה כ"אמצעי לשיפור" היכולת וכמה שמסייע לפועל להימנע מהתעצלות או מופקרות. הסלקציה התבצעה בדרך כלל בעזרת הפועלים עצמם.

דימוי "האב" שדבק ברופין זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, כמו גם יחסו-שלו לפועלים כאל בניו, דומים מאוד לדגמי התפיסה ב"שיטת שטום". גם נוסח הפנייה שלו לפועלי העלייה השנייה, ודאגתו המתמדת להעניק לעבודתם משמעות החורגת מתפוקה כלכלית או קולוניאלית גרידא, הם דגמים מובהקים ב"שיטת שטום". הדרך בה ניהל את חוות ההכשרה והקבוצות, המבוססת על תכנון, פיקוח וסטטיסטיקה דקדקנית, כמו גם תשומת הלב הרבה לגוף הפועל ולכושר היצרני הם דגמים ברפרטואר זה. ברור גם, כי קבוצת המהגרים הצעירים שרופין שאף לגבש כקבוצת "טהורי גזע", ושהיתה נאמנה לו כאל אב, היוותה גלגול מובהק של "שבט העבודה" משיטת שטום. היתה זו קבוצת הליבה של הפועלים, הנאמנה לו ול"משרד". לקבוצה זו – שתוארה בידי אחד מבני העלייה הראשונה כ"חבר הבונדיסטים אשר עושים לו [לרופין] חונף" – היה תפקיד מכריע בהנחלת הרפרטואר שלו למהגרים החדשים ובהתארגנותם בהתאם למטרות המשרד הארצישראלי (למשל, בהכוונתם למשימות ה"לאומיות" בניגוד למשימות "אוטופיסטיות"). יצירת קבוצה זו, שנבנתה באופן עקרוני על סבסוד הפועלים הנבחרים וטיפוחם היתה למעשה בנייה של הגרעין האנושי ממנו צמחה תנועת העבודה.

מימיו הראשונים במשרד הארצישראלי תיווך רופין כ"אביר מינהלי" בין בעלי ההון – הפרטיים והלאומיים – לבין הפועלים. בהרצאתו לפני בעלי מטעים מ-1914 אפשר לשמוע כיצד החדיר דגמים מ"שיטת שטום" לשדה החברתי הארצישראלי:

השביתות אינן עתה קשות כמו שהיו לפנים. עכשיו באים פועלים מנוסים בעבודות החקלאות. עכשיו מרבים לבוא פועלים שאפשר לבוא עימהם לכלל הבנה. באחת האסיפות הבעתי את דעתי לפני הפועלים, כי טובת העבודה היישובית דורשת שיתאימו את התנהגותם לכך כדי למשוך הנה את הקפיטל העברי, ושצריך לייסד מוסד עליון מורכב מנותני-עבודה ופועלים כדי לפשר במקרים של סכסוך. בדעה זו אני מחזיק גם כעת. ואל נא יפול פחד מוסד כזה על נותני העבודה. […] הדעות הרדיקליות של הפועלים אינן מביאות אותי לידי ייאוש: במשך הזמן תקהינה קצת הדעות הללו.

(הרצאת רופין לבעלי המטעים, עמ' א-ב, ד, 1914, אצ"מ L2/70).

באותה רוח הציג את הקבוצה כמכשיר לעיצוב פועלים יצרנים. על החווה החקלאית חולדה, שהיה לו חלק חשוב בהקמתה כתב: "בחולדה ראיתי כי הקבוצה דוחה מתוכה את העצל", כך דיווח לבעלי המטעים (שם, ד). שלוש שנים קודם לכן, במאמריו ב"הפועל הצעיר", הציג בפני המהגרים הצעירים (ומאוחר יותר בפני המהגרות) תוכניות שנוסחו בשפת התמריצים של "שיטת שטום":

הגיל הממוצע הרצוי בתור עונת ההגירה א"י הוא 17 שנה; לאחר כך: 2-1 שנים בתור פועל מתלמד באחת מאחוזות הלימוד [חוות ההכשרה, בכינרת למשל]; 2 שנים בתור פועל אצל איכרים פרטיים במושבות; 5 שנים (או כשהפועל רוצה לעבור בבת אחת למעמד האיכרים, לפחות 10 שנה) בתור פועל בתוך האגודות [הכוונה לקבוצות] הפועל יוכל איפוא, לכשיסתפק במידה מצומצמה של עמידה ברשות עצמו (דירה עצמית, איזו דונמים וכו') בגיל של 25 שנה, ואם יחפוץ להיות איכר גמור, בגיל של שלושים שנה בערך להגיע למטרתו ולסדר לו חיי משפחה .

הטקסט הזה מגלה כיצד התארגן השדה החברתי בפלשתינה מ"למעלה" באמצעות משרדו של רופין ולא מ"למטה," באמצעות פעילות פוליטית של מפלגות הפועלים, כפי שמציג זאת הנרטיב המקובל, וחשוב מכך, כפי שהתקבע בזיכרון הישראלי. בנוסף להבטים הכלכליים של תמריצים ומסלול קידום, דמתה תוכניתו של רופין ל"שיטת שטום" גם בנוגע ליכולתה לספק למהגרים "משמעות לחייהם". כך למשל כשהציג למהגרים הצעירים את הקבוצה, התייחס לשותפות בין המועסק למעסיק: "צורה זו [הקבוצה] מרימה את רגש האחריות של הפועלים להמדרגה הכי עליונה, באשר הפועלים בעצמם הם בעלי המשק וגם היא מתאימה ביותר להמצב הנפשי של היהודים הצעירים אוהבי החופש מרוסיה." הפנייה האמפטית וההבנה לרוחם של הפועלים, היכולת להעניק להם את התחושה כי מקשיבים להם וכי מעוניינים לשתף אותם במפעל הציוני, היתה אחד הגורמים המרכזיים לפופולאריות העצומה שזכה לה רופין בתוך זמן קצר בקרב הפועלים הצעירים.

הבידול של "יהודי המזרח"
בסוף מאמרו "לשאלת הפועלים הקרקעיים", בפסקה קצרצרה שכותרתה "יהודי המזרח" הסביר רופין כי התכנית שהוא מציע לפועלים ממזרח אירופה,
צריכה לשינויים עבור יהודי המזרח (תימן, פרס, צפון סוריא) באשר standard of life [השימוש במונח האנגלי מופיע בנוסח העברי] שלהם הוא פחות גבוה, באשר הם רגילים באקלים של ים התיכון ובאורח החיים המזרחי […] בנִגּוּד להפועל ממזרח אירופא מספיק לו להיהודי המזרחי שכר עבודתו" (שם).

מאמר מוקדם זה, המהווה כאמור מעין הצעת מסלול-קידום למהגרים הצעירים ממזרח אירופה, משקף את הדרך בה יישם רופין את התיאוריה שלו בנוגע ל"יהודי המזרח" כבר בשלבי ההתגבשות הראשונים של היישוב. דוגמה מובהקת לדרך בה תפיסתו בדבר הנחיתות הביו-מנטאלית של "יהודי המזרח" באה לידי ביטוי בפרקטיקה שלו, היא פרשת הבאתם של יהודי תימן לפלשתינה בידי המשרד הארצישראלי בעשור השני של המאה הקודמת. הגירה זו, המכונה בהיסטוריוגרפיה הציונית "עליית יבניאלי" (יבניאלי היה שליח המשרד לתימן) היתה ביסודה, כפי שניסח זאת לראשונה גרשון שפיר, אקט קולוניאליסטי של "יבוא כוח עבודה זול", ותיאורה המלא (אשר זכה לתיאורים מחקריים רבים) חורג מתחום המסה הזאת. רוב ההיסטוריונים מתארים את הסבל והקשיים הרבים שעברו יהודי תימן אחרי שהובאו ארצה, קשיים שהובילו בסופו של דבר לקריסתם הנפשית והפיסית; בשנים 1918-1912 מוערך שיעור התמותה של התימנים בין 30 ל-40 אחוז (במושבות מסוימות כמעט 50 אחוז). אין ספק כי פעולות של רופין ומשרדו והנחיותיהם העניקו לגיטימציה לבידול התימנים, שנבע במידה רבה גם מחוגי הפועלים עצמם. בעיתונות הפועלית, בעת מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, התפתח שיח בו יוצגו התימנים כ"כמות" והאשכנזים כ"איכות", ייצוג שהעניק לגיטימציה לפערי השכר המשמעותיים ביניהם. התימנים קיבלו משכורות רעב. מחירי המצרכים במושבות היו יקרים והם נתבעו לשלם שכירות על מגורים בלתי ראויים ואפילו על אורוות (עמ' 104-103). טיפול רפואי היה מחוץ להשג ידם: "הם היו אחרונים בתור". אפילו במקרים בהם ניסו התימנים להתקבל ולהתארגן במסגרות הלאומיות, נדחו מהמפלגות הפוליטיות, מארגוני השמירה והעבודה ומתכניות ההתיישבות ה"שיתופית". אנשי המשרד הארצישראלי והפועלים עצמם לא ראו בתימנים צד בדיון על גורל התימנים עצמם, ואפילו לא הזמינו אותם להשתתף בישיבות הנוגעות לענייני תימנים.

תכנון התרבות של רופין והפרקטיקות בהן טיפל בתימנים היו מכוונות "לטהר" אותם מסיגיהם השמיים באמצעות תהליך אויגני של סלקציה אשר בסופו ישרדו רק "המתאימים"; בעלי הסגולות לעבודה פיסית מפרכת. בניגוד גמור ליחסיו החמים והאמפָּאטיים עם הפועלים האשכנזים (אלה שלא נשלחו בחזרה לאירופה בגלל מחלות או פציעות קשות), הקפיד רופין על ריחוק מהתימנים. הוא סירב לקבל אחריות על מצבם הקשה, ובאחת הפגישות הבודדות בהן הסכים לפגוש את נציגיהם, חזר והטיף להם כי הם חייבים לעבוד קשה ולקבל את זה ש"לכך נוצרו".

הקבוצות כמערכת של סלקציה אויגנית
ואולם, הטיפול של רופין בתימנים היה מקרה קיצוני של מדיניותו כלפי כלל המהגרים, אשר לא עמדו בסטנדרטים שלו. חוות כינרת ומערכת הקבוצות שהוקמה בעקבותיה היו, כפי שכתב ביומנו, "ניסוי מעבדה עבור העתיד", ו"בית ספר יוצא מהכלל לזיהוי (Identifizierung) ולסלקציה של הבלתי-מתאימים". בתכנון התרבות המקורי שלו הניח כי הצורה החברתית של הקבוצה והקיבוץ היא זמנית בלבד, והיה ברור לו שבתוך זמן קצר יצטרכו המתיישבים להשתנות ולהסתגל למבנה חברתי חדש. הוא העריך כי כל קבוצה (או כל אגודה שיתופית אחרת שהקים המשרד הארצישראלי), עשויה להתפרק בתוך עשר עד 15 שנה, כתוצאה ממחלוקת בין חבריה, דבר שיוביל לחלוקת השטח ליחידות פרטיות. רופין ומשרדו פיקחו "בזכוכית מגדלת" אחר התפתחותן המשקית והחברתית של הקבוצות, והכירו מקרוב את התהליכים שהתחוללו בהן. הפועלים "החלוצים" בכינרת ובדגניה היו למעשה עובדים שכירים של המשרד, ורופין יכול היה לפטר אותם על פי שיקול דעתו, כפי שעשה בכמה וכמה מקרים. "אנו הפועלים הח"מ", נכתב בחוזה של רופין עם קבוצת הפועלים הראשונה בדגניה, "מתחייבים לעבוד בתור פועלים של 'חברת הכשרת היישוב' ולהישמע להוראות פקידי החברה הזאת". המשרד מימן את הפעילות השוטפת, שילם את משכורות העובדים ודאג לספק ייעוץ מקצועי בכל מה שקשור לתכנון המינהלי, חברתי, אדריכלי, וכלכלי. כינרת ודגניה שימשו במשך שנים נקודות מעבר מובהקות. בדגניה עברו או שהו מאות אנשים בשנותיה הראשונות – כל אוכלוסיית דגניה ב', למשל, התחלפה ללא הכר בתוך שנים ספורות. לאחר הצלחת הקבוצה הראשונה, שיכפל המשרד הארצישראלי את המודל שגובש בדגניה, ולא בכדי היא מכונה "אם הקבוצות".

אף שתכנית הסלקציה של רופין היתה בנויה על בדיקה רפואית ופסיכולוגית באמצעות רופאים ופקידי הגירה בנמלי המוצא והכניסה לפלשתינה, אחת הנקודות החשובות שהדגיש בתוכניתו היתה הטלת התפקיד המרכזי של הסלקציה על חברי הקבוצה עצמם (בהשראתה של "שיטת שטום"). בדיקה של דגמי ההתארגנות בקבוצה מלמדים כי היתה מתוכננת כך שתיווצר רמת חיכוך גבוהה בין חברי הקבוצה. למשל, נאסר על הרתחת תה בחדרים (כדי ששתיית התה תהיה במטבח המשותף) והישיבה על ספסלים (ולא על כסאות) היתה כלל בל-יעבור, עד כדי כך שעל קבוצה אשר חרגה מנוהל זה הוטל חרם. התפיסה שרווחה בקבוצות היתה כי הכל הוא רכוש הקבוצה ובכלל זה גם מחשבותיו של הפרט. בתקנות הקבוצה נכתב כי "כל פרטיות מפריעה לעבודה המשותפת". השיחות והוויכוחים בין החברים היו נוקבים ואישיים, חודרי נפש ופולשניים. מי שהיתה לימים ראש הממשלה, גולדה מאיר, והתקבלה למרחביה רק בניסיונה השלישי, תיארה את החדירה העצומה לפרטיות כסיבה המרכזית לעזיבתם של "אלפים".
רופין וסוכניו הספרותיים של המשרד הארץ-ישראלי, כמו יעקב טהון (1880-1950) ור' בנימין (י.ר. פלדמן) (1880-1958) שניהם שימשו כמזכיריו האישיים), קידמו במודע את המרטירולוגיה הציונית, כחיונית להצלחת תוכניות הסלקציה שלו. בקונגרס בווינה ב-1913 הדגיש רופין: "אושרנו היה דווקא בזה שעם כל עניותנו באמצעים, עדיין עשירים אנו באנשים מסוגלים לקורבנות" .

מקורה של מרטירולוגיה זו איננו רק ברפרטואר הלאומי האירופי, אלא גם בדגמים האויגניים שהפיץ המשרד. החלוצים היו נתונים תחת ללחץ עצום כדי להוכיח את כשירותם לחברות בקבוצת "האלמנטים הרצויים". הרפרטואר שהושלט בקבוצות העמיד במרכזו את האידיאל של "האדם היצרני", היפוך סימטרי לדימוי האנטישמי של היהודי כפרזיט תאב בצע. כמו בשיטת שטום, המאמץ העיקרי של אנשי המשרד היה ליצור מצב ש"הרצון היצרני" לא יפוג לעולם. היחס של הקבוצה לפרט היה תלוי בעיקר בשמו הטוב כפועל. "המקום שהיחיד תופס בקבוצה," כתב לנדסהוט, "משקל אישיותו, יחס הכבוד שהוא זוכה לו, מידת ההתחשבות בדעותיו ורצונו – הם מעין פרס הניתן לפועל החרוץ".

על כל פנים, ה"פרס" לפועל היצרני לא היה רק סמלי; כשירותו כפועל חקלאי הבטיחה לו עתיד של רווחה והתקדמות. המשרד הארצישראלי הציע תמריצים לפועלים מצטיינים, ובאופן קבוע ושיטתי מינה, מקרב החברים שהצטיינו בקבוצות, בעלי תפקידים (שליחים, מדריכים, פקידים, מנהלים) בשדה הבירוקראטי שצמח במהירות גדולה ואיפשר לרבים מהם לזכות באדמות ולהפוך לאיכרים עצמאיים. רבים מחברי הקבוצות היו בעלי שאיפות פוליטיות ונטייה לעסקנות ציבורית , ורבים מהם, לאחר תקופה של כמה חודשים עד שנים ספורות בעבודה חקלאית, קודמו במהירות במערכת הבירוקרטית המתפשטת של המשרד. את רשימת "בני העלייה השנייה", שאותם ציין רופין ביומנו כבני טיפוחיו, ניתן למצוא כמעט במלואה באתר האינטרנט של הכנסת, אלה הם חברי הכנסת לעתיח, השרים, ראשי הממשלות והנשיאים – יוסף שפרינצק [לימים יושב ראש הכנסת], ברל כצנלסון, דוד רמז [לימים מזכיר ההסתדרות ואחר כך שר התחבורה], יצחק בן צבי [לימים נשיא המדינה], נחום טברסקי, יוסף אהרונוביץ, ר. סברדלוב, צבי יהודה [לימים ח"כ], יוסף ברץ [לימים ח"כ], שמואל דיין [לימים ח"כ], אברהם הרצפלד [לימים ח"כ], שלמה לביא [לימים ח"כ], אהרון ציזלינג [לימים שר].

"חיים ללא תכנית – אינם לפי טעמי" (רופין)
דחיקתו של רופין מן הנרטיב ההיסטוריוגרפי המקובל, נובעת מסיבות מגוונות, שכל אחת מהן סודקת בדרכה את "סיפור הכיסוי" הלאומי הציוני. ההיסטוריוגרפיה והזיכרון הקולקטיבי של היישוב הארצישראלי הדגישו בדרך כלל את האידיאולוגיה הציונית כזו שעיצבה את השדה החברתי. ההנחה היתה שמתוך הפעילות המפלגתית – בייחוד של מפלגות הפועלים – התהוותה בהדרגה התרבות העברית החדשה. בהתאם לתפיסה זו, לא היתה כמעט התייחסות להשפעה של המרחב התרבותי האירופי על היווצרות השדה החברתי העברי. התעלמות זו נבעה מהתפיסה שהתקבעה כמובנה-מאליה בדבר "נביטת" היישוב מתוך עצמו. התיאור ההיסטורי של תקופת העלייה השנייה, שדגמיו הראשונים נוצרו בסוף שנות העשרים (בין היתר בידי ראשי מפלגות הפועלים בן גוריון, כצנלסון וטבנקין) הדגיש את המוטיב של "אנו במו ידינו"; כלומר, את המקוריות, הבלעדיות והיצירתיות של ראשי מפלגות הפועלים, מתוך אינטרס ברור שלהן להגדיל את הונן הסמלי לקראת הקמת מפא"י. בפאראפראזה על מאמרו הידוע של בורדייה, ההיסטוריה של רופין מנהירה את השאלה או את "הנקודה העיוורת" בהיסטוריוגרפיה של העלייה השנייה: "מי יצר את היוצרים?", היא מגלה שהמיתוס של היישוב החדש ככזה ש"נבט מתוך עצמו" הדחיק את העובדה שעלייתם של "היוצרים" הייתה בזכות הון ריכוזי, כלכלי ואינפורמטיבי מסיבי שחולק במסגרת תכנון תרבות מחושב במידה מרובה. תכנית תרבות זו העבירה מהתרבות הגרמנית אל התרבות העברית המודרנית לא רק אמצעים חומריים או דגמים אדמיניסטרטיביים, טכנולוגיים וכלכליים, אלא גם דגמים של זהות תרבותית. ה"וולטאנשאונג" של רופין מדגים בבירור את הזיקה המושגית בין ה"דרך המיוחדת" הגרמנית, על שלל רעיונותיה הפוֹלְקִיסְטִיים והפרוטו-נאציים ובין הציונות בפלשתינה. זיקות אלה עומעמו גם בגלל האפיון הכוללני הרווח של "הציונות המרכז אירופאית" – כולל רופין עצמו – כ"ציונות ליברלית" ו"ציונות מצפונית" וכממשיכת המסורת ההומניסטית היהודית-גרמנית.

בניגוד לנרטיב המקובל, המבטל את חשיבותן של זיקות אלה ופוטר אותן כ"אינסטרומנטאליות" או כ"פרגמטיות", המקרה של רופין מגלה כיצד יחסי הגומלין בין הנאצים לציונים התבססו על כמה הנחות יסוד שאי אפשר להתעלם מהן במחקר שורשי הזהות התרבותית העברית. אל לנו להיות מופתעים מכך שבכתביו מצטט רופין בהתלהבות רבים הנחשבים בהיסטוריוגרפיה של השואה כמטרימי הרעיון והפרקטיקה של ההשמדה ומוגדרים על פי רוב כ"מדענים" או כ"מומחים הנאצים," ובכלל זה חוקר הגזע הידוע לשמצה האנס גונתר (Günther), חבר במפלגה הנאצית החל מ-1929 ואחד מסוכני הוולטאנשאונג החשובים שלהם.

תפקידה של התנועה הציונית-הארצישראלית בניסיון השלטון הנאצי להשיג לגיטימציה בראשית התבססותו חורגת מתחום מסה זו. למרות זאת אני חייב להדגיש שהטקסטים אותם הבאתי לעיל והעדויות המצויות בידינו מגלים שההסבר לקשרים של רופין עם הנאצים בראשית שנות השלושים, כאילו נבעו מאינטרסים פוליטיים או כלכליים איננו מספיק. הוולטאנשאונג של חלק מההנהגה הציונית חפף לזה של חלק מההנהגה הנאצית בנוגע ל"בעיה היהודית" לפחות עד אמצע שנות השלושים. תפיסתם המשותפת – ששירתה את האינטרסים ההדדיים שלהם – היתה שעל היהודים להיות מודרים מהתרבות הגרמנית ובסופו של דבר להיות מגורשים מגרמניה. רופין וציונים אחרים, כמו גם נאצים רבים, ודאי שלא תיארו לעצמם את ההשלכות של הוולטאנשאונג שלהם כפי שאנו מבינים אותן כיום: "ההדרה (exclusion) עמדה במרכז האוטופיה הנאצית. פעולות של הרג היו רק הצעד הקיצוני והסופי של ההדרה." הם ודאי לא העלו בדעתם שההדרה הנאצית תוביל לרצח המוני ובודאי שלא לשואה. ב-1933 תיאר רופין ביומנו את התרשמותו מאחד מנאומיו הראשונים של היטלר לאחר שעלה לשלטון:

לפני יומיים, שמעתי ברדיו את נאומו הפרוגרמטי של היטלר ברייכסטאג. היה זה נאום הרבה יותר טוב מכל נאומי הבחירות שלו – עשיר-תוכן, מעניין, מרתק.

בשביל רופין, כמו גם בשביל "משביחי גזע" אחרים רבים, שפינטזו על מדינה בה יש תפקיד מכריע לפרקטיקות של "השבחת גזע", היטלר של אמצע שנות השלושים – הרבה לפני "הפיתרון הסופי" – היה פוליטיקאי מרענן. סביר להניח כי בשביל רופין, ששלושים שנה קודם לכן שירטט במאמריו בכתב העת "ההווה" חזון ביו-רפואי לכאורה דומה לזה של היטלר, נראה היטלר כפוליטיקאי הראשון בהיסטוריה המיישם את קביעתו של האקל לפיה "פוליטיקה היא ביולוגיה יישומית."

מעל הכל, מגלה המחקר של "אבי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל" כיצד ייצרה הציונות הארצישראלית רפרטואר של תפיסות ופרקטיקות, אשר כבלו את היהדות למיטת סדום של קטגוריות גזעיות ודימויים פולקיסטיים. הגוף היהודי – המכשול עליו יש להתגבר לדעת הציונים והאנטישמים כאחד – נתפס בציונות הארצישראלית כליבה של המסורת העברית החדשה, כמנשא של העבר היהודי הביולוגי המדומיין; וולטאנשאונג שצימצם את ההיסטוריה והמסורת היהודית ההטרוגנית ורבת הממדים, ודיכא את רוח החירות שלה.

תודה ליצחק לאור ממגזין "מטעם" [2] על רשותו לפרסום המסה.
תודה גם לאיתן בלום.

המסה התפרסמה לראשונה בגליון מס' 11, עיתון "מטעם" [3]