אותן האשמות גזעניות שאיימו עליו בחברה הגרמנית, בדבר המטריאליזם והתאווה הכלכלית המוגברת של היהודים, מוּחָלוֹת עכשיו מנקודת השקפתו העברית (הלא-שמית) על "הגזעים השמיים": יהודי המזרח והערבים. (ב"יהודים בהווה" במהדורה האנגלית והגרמנית נעשה השימוש בהגדרה "יהודים ערבים").
תוכניתו של רופין ביקשה אפוא להוציא או להקטין את האלמנטים השמיים בגזע היהודי וכך להשיב את האיזון הגזעי הרצוי לפולק היהודי. המשימה הראשונה אם כן, של המפעל הציוני חייבת להיות איתור של קבוצת היהודים המקוריים, אלה שיש להם קשר ביולוגי ישיר לקבוצה העברית הקדומה, טהורת הגזע. אבל כיצד אפשר לאתר אותה? כיוון שהתפיסה הפוֹלְקִסיטית, על פיה פעל רופין, הניחה קשר ביולוגי בין הפולק לבין אדמתו המקורית, חייבת הטרנספורמציה הביולוגית של היהודי להיות קשורה לאדמתו המקורית: רק באדמה זו " יתחילו מעיינות הרגש הטבעי (Naturempfinden), החתומים ביהודי הגטו, לזרום מחדש" חשוב לשים לב למקור הגרמני, ואולי כדאי להזכיר כי ברנר בתרגומו עשה מאמץ לעמעם, באמצעות "כביסת-מלים" מקראית, את הנימה הטכנית-מדעית של המקור הגרמני: "להפיח רוח חיים בעצמות היהודיות היבשות" (ע"מ 207).
ואולם, עוד בטרם הבאת היהודים לאדמת הארץ כדי לברר את התאמתם אליה, קיבל רופין החלטה מכרעת בחשיבותה. אם היסוד השמי הוא דיסגני (dysgenic), הרי הקבוצה המרכזית של היהודים "טהורי הגזע", זו שעליה ביקש לבנות את הבסיס לפולק היהודי המתחדש, חייבת להגיע מקרב יהודי מזרח אירופה, שכן אפשר, בקלות רבה יותר, לאתר בקרבם "אלמנטים" שאינם שמיים. כך יוצא, שהיהודים הספרדים ו"יהודי המזרח" (שם, 205) אינם מתאימים, כיוון שהם נַשָּׂאים של אלמנטים דיסגניים; לא רק שאין הם מגלים את הסימפטומים להתחדשות אויגנית המתגלים בקרב חלק מיהודי מזרח אירופה, אלא שיש, לדעת רופין, הוכחות מוצקות לכך כי יהודי המזרח מצויים בתהליכי התנוונות ביולוגיים, ולפיכך אף אינם מציינים עוד בזמן החדש את הגזע היהודי . בכל כתביו, הדגיש רופין באופן נחרץ את עליונותם של האשכנזים על "יהודי המזרחועל "היהודים הספרדים באינטליגנציה שלהם, בכושר היצירתיות שלהם, ביכולתם המתימטית, בזריזותם, בעושר הדמיון שלהם, בהיגיינה שלהם , ומעל לכל באיכות הביולוגית של 'כוח החיות שלהם' או בניסוח אחר 'היכולת לחיוניות הקיום' שלהם (Lebenszähigkeit), הכוח הביו-מיסטי הזה – המאפשר לפולק ולפרטיו לצלוח את "מלחמת הקיום" (Daseinskampf), כוח ויטאליסטי זה, שטופח באופן טבעי וחיסן את היהודים האשכנזים, אינו קיים לדעת רופין בקרב הספרדים ו"יהודי המזרח". אבחנות אלה הובילו אותו למסקנה שהָרְכיב השמי בגזע היהודי נמצא בתהליכי התנוונות, ושלמעשה הטיפוס היהודי המובהק – היהודי האשכנזי – קרוב יותר למשפחת הגזעים ההינדו-גרמאניים מאשר לשמיים .
התיאוריה של רופין, הרואה באשכנזים את "האלמנט הוויטאלי" או את "הטיפוס היהודי המובהק" בעידן המודרני איפשרה לו להרחיק את היהדות מהשיוך השמי ובתוך כך לקבל את תיאוריות הגזע בנוגע לנחיתותם של השמיים. לגבי דידו, היהודים המקוריים והבריאים, האחראים למעלותיה של התרבות היהודית, משתייכים מבחינה גזעית בעיקר לאינדו-גרמאניים, ולמרות שדבק בחלקם היסוד השמי, שממנו נובעת חמדנותם הבלתי נשלטת, מוכיח מחקר הגזע המודרני, כי היסוד השמי בגזע היהודי נמצא בהתנוונות. תהליך התחייה הלאומית הציונית מאשש תפיסה זו בהיותו תהליך אויגני-טבעי, המסלק מעליו בהדרגה את היסודות הגזעיים והתרבותיים השמיים.
בסוף המאה התשע-עשרה לא היה כמעט הוגה בתנועה כלשהי (מן הסוציאליזם ועד לציונות) שלא השתמש בטיעונים דרוויניסטיים או ביולוגיים ובמקרים רבים אף אויגניים. למרות זאת, בחינה של הוולטאנשאונג המיוחד של רופין מגלה עד כמה יסודי היה מושג הגזע בתפיסה של מתכנני התרבות העברית. יתרה מזו, מה שהופך את רופין למיוחד בהקשר זה היא העובדה שהיה מסוגל, כמו מעט מאוד אויגניקאים אחרים (למשל, גלטון), ליישם את התיאוריות שלו במציאות החברתית.
פעולה
החל מימיו הראשונים בפלשתינה ניסה רופין לאתר את "החומר האנושי", "האיכותי", כבסיס ל"גוף הפולק", אותו שאף לייצר . במקביל, הוא והמשרד הארצישראלי, עשו כל שביכולתם כדי למנוע את חדירתם של "אלמנטים" שליליים ודיסגניים. בהרצאתו בקונגרס הציוני ה-15 (1927) הסביר את המדיניות שלו:
"ישנם כאלה המאמינים שבפלשתינה יתפתח אדם מטיפוס משובח יותר (höherer Menschentyp) מתוך עצמו. אינני שותף לאמונה זו. מה שנזרע היום, נקצור בהמשך" . על הדרישה ל"עליית איכות" חזר רופין בפורומים רבים, בהם הדגיש את חשיבות "ברירת החומר האנושי", בה "תלוי בעיקר כל המבנה הציבורי היהודי בארץ ישראל לעתיד לבוא."
מהמחקר ההיסטורי עולה כי רופין פעל במרץ לסלקציה של מועמדים להגירה עוד בארצות המוצא שלהם כבר בשנים הראשונות לבואו. על פי הנתונים שמביא אלרואי, בין השנים 1912-1914 מספר הפניות מצד מהגרים, אשר ביקשו להגיע לפלשתינה ונדחו בידי רופין עלה על שמונים אחוז. ואולם, גם אלה שנבחרו, אבל לקו במחלות או בפציעות חמורות בעת שהותם בפלשתינה, הוחזרו בידי אנשי המשרד לנמלי המוצא שלהם . שיטות הפעולה של רופין היו חלק מתכנון התרבות הכולל שלו, במסגרתו הקים רשת של חוות הכשרה ויישובים חקלאיים, כדי לאפשר תנועת מלקחיים: לשלוט באדמות שבבעלות התנועה הציונית, ולגבש, באמצעות סלקציה אינטנסיבית, את "החומר האנושי" שיהווה את הרכיב הגזעי הדומיננטי בגזע היהודי הישן-חדש, "אלמנט" אותו כינה "טיפוס המכבי".
ב-1908 כבר הוקמה חוות ההכשרה בכנרת, בעקבותיה התפתחה מערכת של יישובים שיתופיים, אבל בניגוד לאופן שבו נוטים לתאר היסטוריונים את פתרון האד-הוק, כאילו נבע מ"המציאות עצמה" נוצרה מציאות זו, במידה רבה מכפי שמקובל לחשוב, מתכנון התרבות האינטנסיבי של רופין, שקיבל את השראתו ממה שהוא ראה כ"וולטאנשאונג המודרני" ואת הפרקטיקות שלו מ"מדע העבודה" (Arbeitwissenschaft) אשר צמח בגרמניה בסוף המאה התשע-עשרה. מדע זה הציג דרכים לעיצוב מעמד הפועלים באמצעות מערכת חדשה של קודים סמליים המכוונים להעניק משמעות לחיי הפועלים, וייצר דגם חדש של יחסי עבודה – "שיטת שְׁטוּם" (Stumm) על שמו של תעשיין הפלדה קארל פרדיננד פון שטום – שהיה מקובל בכל המפעלים הגדולים בגרמניה. "שיטת שטום" התגבשה בשדה בו התנהל מאבק בין האיגודים המקצועיים והמעסיקים בחבל הסאר. המנהלים ב"שיטת שטום" הציעו לפועלים יצרנים וצייתנים מערכת של תמיכה חברתית וכלכלית, במטרה למשוך אל צידם עובדים נאמנים – "שבט עבודה" (Arbeiterstamm) – שירסנו את האיגודים המקצועיים. הפועלים אמורים היו לתפוס את העבודה ה"יצרנית" כשיקוף של תכונות מוסריות: הם שיבחו עבודה קשה ומשמעת ותפסו את העבודה כ"אמצעי לשיפור" היכולת וכמה שמסייע לפועל להימנע מהתעצלות או מופקרות. הסלקציה התבצעה בדרך כלל בעזרת הפועלים עצמם.
דימוי "האב" שדבק ברופין זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, כמו גם יחסו-שלו לפועלים כאל בניו, דומים מאוד לדגמי התפיסה ב"שיטת שטום". גם נוסח הפנייה שלו לפועלי העלייה השנייה, ודאגתו המתמדת להעניק לעבודתם משמעות החורגת מתפוקה כלכלית או קולוניאלית גרידא, הם דגמים מובהקים ב"שיטת שטום". הדרך בה ניהל את חוות ההכשרה והקבוצות, המבוססת על תכנון, פיקוח וסטטיסטיקה דקדקנית, כמו גם תשומת הלב הרבה לגוף הפועל ולכושר היצרני הם דגמים ברפרטואר זה. ברור גם, כי קבוצת המהגרים הצעירים שרופין שאף לגבש כקבוצת "טהורי גזע", ושהיתה נאמנה לו כאל אב, היוותה גלגול מובהק של "שבט העבודה" משיטת שטום. היתה זו קבוצת הליבה של הפועלים, הנאמנה לו ול"משרד". לקבוצה זו – שתוארה בידי אחד מבני העלייה הראשונה כ"חבר הבונדיסטים אשר עושים לו [לרופין] חונף" – היה תפקיד מכריע בהנחלת הרפרטואר שלו למהגרים החדשים ובהתארגנותם בהתאם למטרות המשרד הארצישראלי (למשל, בהכוונתם למשימות ה"לאומיות" בניגוד למשימות "אוטופיסטיות"). יצירת קבוצה זו, שנבנתה באופן עקרוני על סבסוד הפועלים הנבחרים וטיפוחם היתה למעשה בנייה של הגרעין האנושי ממנו צמחה תנועת העבודה.
תודה איתן.
בתור אחד שהיה נער בשנות ה 80 – בזמנו חשבתי
(לפי המידע בשיעורי היסטוריה ובטלויזיה)
שההתיישבות בישראל צמחה כמו שצמחה מחמת 2
סיבות עיקריות:
1) כורח המציאות – הכל היה ריק ולא היו עובדים זרים כמו היום אז לא היה ברירה אלא
לתגמל את מי שעובד קשה פיזית.
2) כסף ורעיונות מאירופה – אפשר דרך הטלויזיה לראות בקלות את ההשפעה העצומה של
התרבות האירופאית על איך שהמושבות נראות.
לגבי כסף המקרה של "הנדיב הידוע" שרק מהכסף
שלו נבנתה מושבה שלמה.
לעולם לא האמנתי שהתכתשות מפלגתית הביאה אנשים למסקנות מרחיקות לכת.